לאחרי דיונים רבים עם ידידים וחברים אציע בזה את סיכום תולדות השכלולים באפיית המצות:

מצות מימיות עבות כטפח

בברייתא דמס' פסחים1 מצינו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם אופין פת עבה, ובית הלל מתירין; ומפרש בגמרא: "וכמה פת עבה? אמר רב הונא: טפח". ורב יוסף חולק ע"ז, וזה נפסק להלכה בשו"ע2: "אין עושין בפסח פת עבה טפח". ומפשטות הסוגיא משמע אולי שבזמן התלמוד נטו לאפות מצות מאד עבות והיו צריכים להגביל את העובי; כל מצה היתה גדולה יותר, פי 10 או 15 מגודל המצות שלנו.

המעלה שבמצות עבות הוא שזה מתקרב לטעם לחם רגיל. במקורות חז"ל לא מצאתי מפורש, אבל מוכרח לומר שמצות עבות אינם דומות כלל למצות שלנו גם בזה שהן רכות כמו לחם, על ידי שמערבבים בעיסה הרבה מים; באם היו עושים אותן יבשות כמו שלנו לא היה שייך לאכול אותם בעובי הזה, וגם לא היה נאפה בתנור עד שהיה מתחמץ.

מצות מימיות עבות כאצבע

אמנם מאוחר יותר מעיד רבי הלל ב"ר נפתלי הירץ בספרו 'בית הילל'3, שנדפס בדיהרנפורט שנת תנ"א, על מנהג זמנו: "...לחם דק כמו מצות שאופין לפסח . . שהוא כעובי אצבע כנהוג במצות...".

שתי סיבות גרמו כנראה לזה שלא אפו כבר מצות עבות: א. דעת הראשונים המחמירים, שהרי רב יוסף בגמרא שם מקשה על דברי רב הונא, ולפי המסקנא: "מאי פת עבה? פת מרובה", "ובחררין דקים קאמר" (רש"י שם), ומבאר הריטב"א: "וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמרא שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל"4. ומוסיף הריטב"א להעיד: "וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה", ומשמע אולי שבזמנן הריטב"א עדיין כן היו המצות של כל ימי הפסח עבות. ומאוחר יותר עזבו את זה לגמרי. ב. אפילו לפי דעת השו"ע שמקיל במצות עבות עד טפח5, הרי כתב אדה"ז6: "פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח . . מכל מקום יש לעיין בתוך עוביה אם נאפית יפה ולא נתחמצה שם ואף על פי כן טוב שלא ליקח אותה למצות מצוה", וממשיך (ע"פ דברי הרמ"א)7: "טוב לעשות המצות רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות כשעדיין הן חוץ לתנור". ועל כן נתפשט מנהג האשכנזים במזרח אירופה שלא לאפות מצות עבות.

מסתבר גם במצות העבות כאצבע שאלו היו (וכנ"ל) מצות מימיות ורכות, כמו פיתה, אחרת לא היה שייך לאכול אותם בעובי כזה8. והמשיכו לעשות אותן עבות קצת, כדי שיקבלו טעם שקרוב לטעם לחם. וכך נהגו התימנים מאז ועד היום הזה9.

המצות האלו העבות עד כטפח וגם המצות העבות רק כאצבע, מעין פיתות, ש"נעשו מבצק מימי ביותר, (ש)אינו מאפשר היוותרות קמח בתוכו, ולכן לא מצינו שפוסקים מתקופות הללו יעסקו בסוגיית המצה שרויה, שהרי אם ברור שלא נשאר קמח אין בעיית שרויה"10, שהרי בעיסה לחה מאד קל ללוש אותו כמו שצריך.

מצות יבשות דקות קצת - בעית "השרויה" הראשונה

המצות המימיות האלו גרמו לבעיה של טריות. "עד לפני כמאתיים וחמישים שנה אכלו בכל תפוצות ישראל מצות פריכות ורכות מירקם ביותר (מעין פיתות), בעובי אצבע בערך . . ולפיכך נאלצו לאפות מצות טריות מדי יום11 . . אפיית מצות טריות מדי יום גרמה בעיות לא קלות, של חוסר אפשרות לבטל משהו חמץ, פירורי חמץ בבית ועוד12, ואי לכך הנהיגו גדולי ישראל13 במרוצת הדורות לאפות קודם החג מצות עם הרבה פחות מים בבצק, כך שיחזיקו מעמד כל החג. מצות אלו היו קשות ועבות (יחסית לזמננו), מכיון שהיה קשה לרדד את הבצק עד שיהיה דק ביותר . . רק עשירים יכלו להשיג פועלים בעלי כח שירדו את הבצק היטב (כהיום) ויכינו מצות דקות וקלות ללעיסה."14 כל ההתפתחות הזאת אינה מתוארת בפוסקים, אבל זה מסתבר ומוכרח.

פתרו את בעית הטריות, ע"י שעשו את המצה יותר יבשה, אבל כיון שהיה קשה מאד ללוש ולרדד את הבצק זה עורר בעיה הלכתית חדשה, "כאן החלה להידון בפוסקים סוגיית המצה השרויה, שכן בלתי אפשרי היה להבטיח שלא נשאר קמח בתוך המצות, ומאידך, [מפני עובי המצות (יחסית לזמננו)] היה קשה ביותר לאכול את המצות כמות שהן ללא שריה, ובמיוחד לזקנים וקטנים". נקרא לזה בעית "השרויה" הראשונה, להבדילו מבעית "השרויה" (השניה) שהתעוררה יותר מאוחר15.

על בעית "השרויה" הראשונה הזו כותב אחד התלמידים16 מה שסיפר היעב"ץ בשם אביו רבי צבי הירש אשכנזי, ה'חכם צבי' (ת"כ-תע"ח): "...מפני חשש רחוק כי האי אין למנוע שמחת י"ט. והביא ראיה מדברי אביו הגאון זצ"ל ע"ד מצה שרויה שהמתחסדים פורשים מהם והוא ז"ל סתר כל דברי המחמירין...". בלי שריה במשקה היה קשה מאד לאכול את המצה, ולדעת ה'חכם צבי' הרי יש בזה משום ביטול שמחת יו"ט.

מצות יבשות דקות מאד - פתרון בעית "השרויה" הראשונה

פתרון בעית קושי ועובי המצה ביחד עם פתרון בעית "השרויה" הראשונה נהיה על ידי שהתחילו להאריך בלישת ועריכת המצות; "היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה"17. מה שפועלים בעלי כח יכלו לעשות בזמן קצר - יכל גם כל אחד ואחת לעשות על ידי עבודה שארך הרבה זמן.

על התפתחות זו כותב רבי חיים מרדכי מרגליות (תק"מ?-תק"פ) בספרו18 'שערי תשובה'19, הוא דן בענין "מצה שרויה", ולדעתו: "התחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה, אף שלא היה כשיעור טפח מ"מ היו עבות הרבה, ומהם היו עושים הקמח לפסח . . והוא מילתא דשכיחא טובא שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך, וגם ע"י שהעוזרים בעריכה אין הידים עסקניות כ"כ בעיסה שבקל גומרים מלאכתם - שוהה לפעמים כמה מצות על השלחן בלא עסק טרם נתינה לתנור כידוע . . אבל האידנא אתכשר דרא ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל, רק רקיקין דקים..."20.

מצות יבשות דקות מאד הנעשים במהירות - בעית "השרויה" השניה

כעבור זמן לא ארוך נתפשטה החומרא למהר מאד באפיה ועל כן כבר לא יכלו "להאריך הרבה בלישה וגלגול", וקיצרו את הזמן שהקדישו ללישה כדי שיוכלו לגלגל את הבצק שיהיה דק, ויהיה ראוי לאכילה, וכאן שוב פעם התעוררה בעית "השרויה" השניה. וע"ז דן אדמו"ר הזקן בשו"ת שלו21.

וכך הוא כותב "אודות איסור בישול מצה שנתפררה": "והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה . . ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת", וכבר נתבאר לעיל שכנראה היו מחמירים לאפות את המצה "עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל"22 ולא היה מספיק זמן ו"אין לשין יפה יפה", ועל כן שוב פעם התעורר בעית "השרויה", שלמרות שכבר אפו מצות דקות, הרי כיון שהיו צריכים לקצר בלישה "לכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה".

רבי שמואל הלוי קעלין (תצ"ח-תקפ"ז) בפירושו 'מחצית השקל'23 מסביר את חומרת "השרויה" ככה: "...דלפעמים אין כל הקמח נילוש ומתגבל ונשאר מעט קמח ע"ג עיסה, ואם היה נשאר ע"ג מצה למעלה לא היה חשש כ"כ דכיון שניתן לתוך התנור נקלה . . אך לפעמים אותו קמח הוא באמצע המצה מבפנים, כי לפעמים נשאר ע"ג העיסה כשהיה קשה מעט קמח, וע"י שמגלגלין אח"ז העוזרים את חתיכות העיסה לעשות ממנו מצה ומעגלין אותו בא אותו קמח תוך המצה . . המצה מפסקת בין הקמח ובין האור ואינו נקלה...", מתוך דבריו א"א לקבוע ברור על איזה שלב של התפתחות המצה הוא מדבר24, הסימן היחיד שיש כאן זה שמדובר בעיסה קשה, ועדיין זה יכול להיות גם בעית "השרויה" הראשונה וגם השניה. מבחינה ההלכתית דומים דבריו מאד לדברי בן-דורו אדה"ז, אלא שהוא מיקל בנוגע לקמח שעל המצה, ואילו אדה"ז מחמיר25.

תעשיית המאפיות - פתרון בעית "השרויה" השניה?

סמוך לדורו של אדה"ז כותב רבי אברהם דוד מבוטשאטש26, תלמידו של ה'קדושת לוי' בספרו 'אשל אברהם' על השו"ע27: "כעת שאופים המצות בבית אופים באומנות28, נכון למנוע מצות עבות, כי לפעמים יש בהם שאלות אם אפויים בפנים ולפעמים לחומרא בכך, ובהדקות מהירות עתה כמו שהיה בהעבות", ומשמע מדבריו שכשנתפשטה החומרא למהר באפיה, היו גם כאלה שבמקום לקצר בלישה קיצרו בגלגול ועריכת המצה, ויצאו מצות עבות. לדעת ה'אשל אברהם' הרי במאפיות עובדים אומנים ועל כן אפשר להקדיש מספיק זמן גם ללישה וגם לגלגול, ויצאו מצות דקות "מהירות עתה כמו שהיה בהעבות".

ועל יסוד זה היה מרבני זמננו29 שרצה להורות שהיום כבר אין מקום להחמיר בשרויה, שהרי ידים אומניות אופות במאפיות ובזמן קצר מספיקים גם ללוש וגם לגלגל טוב. אמנם השנה בדקו וגילו בכמה מאפיות אבק לבן על המצות האפויות, ובדיקת מעבדה אישרה שאבק הזה אינו אלא "קמח שעוד לא התרטב במים". ואם כן קמה וגם נצבה שיטת אדה"ז: "כנראה בחוש למדקדקים באמת".

אמנם את האבק הלבן גילו רק באותם מאפיות30 שלא משתמשים במוטות ברזל ("פינר") שבהם לשים את העיסה הדק היטב במשך כ-3 דקות עד שמגיעה לשולחן החיתוך, אבל על המצות שאפו עם מוטות ברזל לא נמצא האבק הלבן הנ"ל31.

עירובי תקופות

לאחרי שהצלחנו לתאר את השתלשלות ההתפתחויות של אפיית המצות, אעיר בזה על כמה אי הבנות שמצאנו בסוגיא, כיון שעירבבו בין השלבים השונים של ההתפתחויות.

1. ראיתי לאחד ממחברי זמננו שמצטט את דברי ה'חכם צבי' נגד חומרת "השרויה", ומוסיף: "טענת היעב"ץ על ביטול עונג יו"ט טענה חזקה היא!", אמנם אחרי שנתברר שה'חכם צבי' מדבר על תקופת המצות העבות והיבשות, הרי אנו מבינים את דבריו בנוגע לשמחת יו"ט, שהרי בזמנו היה קשה מאד לאכול את המצה בלי שריה במשקה, אבל היום שיש לנו מצות דקות מהמאפיות, וכי זה בעיה כ"כ גדולה באם שותים מים רק אחרי שבולעים ושמים את המצה בצד?! ה'קניידלאך' של אחרון של פסח זה כל השמחת יו"ט?! נראה לי שה'שערי תשובה'32 כשמצטט את הטענה הנ"ל אכן מדייק בלשונו: "לא ערב להם לחם מצה חריבה ובפרט למי שקשה לו הלעיסה", אבל אין מדבר על מניעת 'קניידלאך' וכדומה.

2. ר"י מונדשיין33 כותב אודות חילוק הטעמים לזהירות ממצה שרויה, בין טעמו של אדמו"ר הזקן לטעמו של ה'פתחי תשובה':

"נראה שאין הם מחולקים כ"כ בטעמיהם, אלא זו כמעט מחלוקת במציאות. שלדברי הפת"ש החשש שמא נמצא במצה קמח שאינו אפוי, הי' מצוי בשעה שאפו מצות עבות ואפשר שהקמח שבאמצע העיסה לא נאפה . . אבל כיום אופים מצות דקות, ואין לחשוש שמא נותר קמח בלתי אפוי..."

"ולדברי אדמו"ר הזקן עיסה עבה כשלעצמה אינה סיבה להחמיר, אלא רק אם מתרשלים מללוש אותה יפה יפה . . אלא שהשהייה הרבה גם היא אינה מהודרת . . ולכן "מקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה". לישה כזו גורמת לעיסה להיות קשה, ובמילא חייבים לעשות מצות דקות כדי שיהי' אפשר לאוכלן".

"ובמצות דקות אלו ס"ל להפת"ש (כנ"ל) שלא נותר קמח, מפני שמחמת דקותן די להן במעט לישה כדי להכשיר את הקמח לאפייה, ובדרך כלל האפייה חודרת היטב למצות הדקות. ואילו אדמו"ר הזקן סבור שמציאת הקמח במצות הדקות אינו דבר נדיר כלל, ו"המדקדקים באמת" יכולים למצוא אותו גם במצות הדקות. ולכן הזהירות ממצה שרויה היא מן הדין..."

אמנם על פי מה שתיארנו לעיל, אין לעשות מזה "כמעט מחלוקת במציאות", אלא שחלוקים הם בעיקר דבריהם מפני שהם מדברים בתקופות שונות: ה'שערי תשובה' מדבר לפני שנתפשטה החומרא למהר באפיה ועל כן ניתן ללוש טוב את הבצק עד שלא ישאר בו קמח, ואילו אדה"ז מדבר אחרי שנתפשטה החומרא.

ואין לתמוה על בן דורו של אדה"ז שמדבר עדיין על התקופה שלפני התפשטות החומרא, שהרי כשאדה"ז כותב "שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל" אין אנו יודעים עד כמה נתפשט ואיפה נתפשט: בכל מזרח אירופה? בכל מדינות רוסיא ואוקראיינה? או שרק ברוסיה הלבנה איזור הקרוב למגורי אדה"ז!? ולפי מה שביארנו לעיל שהכוונה כאן לאותו חומרא שנזכרת גם ב'חיי אדם', הרי צריכים אנו להוסיף שבשנת תק"ע כבר הגיעה החומרא גם לליטא, ועדיין אין אנו יכולים לקבוע בדיוק דרך התפשטותה של החומרא, ויכול להיות שבשעת כתיבת ספרו עוד לא הגיעה החומרא לאיזורו של ה'שערי תשובה'.

3. ב'הערות וביאורים'34 תיארתי את שלב "מצות יבשות דקות קצת - בעית "השרויה" הראשונה", והוספתי: "ואם כי אין התיאור מתאים לגמרי לתיאורו של אדה"ז, אבל חושבני שזה שופך אור על כל הענין, וגם דברי אדה"ז יכולים להתאים להנ"ל", ומשם הועתקו הדברים גם בספר 'מנהג אבותינו בידינו'35. אמנם על פי מה שתיארנו לעיל, הרי בשלב זה מדובר על בעית "השרויה" הראשונה, ואילו אדה"ז מדבר רק על בעית "השרויה" השניה.

מתי כתב אדה"ז את דבריו?

באיזה שנה כתב אדה"ז את תשובתו "אודות איסור בישול מצה שנתפררה"?

דבר היחיד שניתן לקבוע בבירור שזה נכתב לא לפני הסתלקות אביו רבי ברוך, ח' תשרי תקנ"ב, שהרי אדה"ז חותם בברכת המתים: "במוה' ברוך זלה"ה", אבל האם ניתן לתארך את האגרת בתאריך יותר מדויק?

בספר "הסידור"36 העתקתי דברי בעל 'מסגרת השלחן' שעל ה'קיצור שלחן ערוך' שכתב: "ידוע דמהדורא תניינא [של השלחן ערוך] והסידור עשה לעת זקנותו שהיה מוטרד בתלמידים הרבה בעבודת השם יתברך, ולא היה הזמן גרמא לפרש כל כך בכתב, כמו שרואים כמה חידושים בסידור שלא כתב הטעם, וסמך על המעיין, וכעין שכתב בשו"ת שבסוף חו"מ סי' ד וז"ל והטעם לכל הנ"ל נלאיתי נשוא במכתב עכ"ל…". גם באגרת זה כותב אדה"ז: "ומגודל טרדותי לא אוכל להאריך בזה . . ואין לי פנאי להאריך בזה". אבל נדמה לי שאין בזה כדי לקבוע מאומה, וכי ניתן לדעת מתי ולמה היה אדה"ז עסוק!?

והנה אודות חומרת "השרויה" כבר העירו ממש"כ רבי יצחק אייזיק בהר"ד מוויטבסק37: "...וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה קניידלעך וכדומה...", ומקובל38 לקשר את זה עם דברי אדה"ז הנ"ל, ועפ"ז מתברר שכל השינוי שעליו מדבר אדה"ז: "זה עשרים שנה או יותר" נעשה כבר בחיי המגיד. ועפ"ז גם מתברר לכאורה התאריך המשוער שאז כתב אדה"ז תשובה זו: לא הרבה זמן אחרי שנת תקנ"ב, שהרי הסתלקות המגיד היה כבר בשנת תקל"ג: "זה עשרים שנה".

אמנם על פי מה שתיארנו לעיל, יש לעיין האם ניתן לומר שהחומרא שהחמירו במעזריטש עוד היה מה שנשאר מבעית "השרויה" הראשונה?39 מה שדחק בי לחשוב בכיוון הזה, זה העובדה שבעל ה'שערי תשובה' עוד מדבר על התקופה שלפני ה"מצות יבשות דקות מאד הנעשים במהירות", ובאם כבר בשנות התק"נ אומר אדה"ז שנתפשט דוחק קצת להגיד ששלשים שנה אחרי זה זה עוד לא הגיע אליו. ועצ"ע בכל זה.

---

1) פסחים לו, ב. לז, א.

2) סי' תס סעי' ה.

3) יו"ד סי' צז סעי' א. ומובא ב'חק יעקב' או"ח סי' תס סקי"ג ו'באר היטב' שם סק"ח.

4) וראה בחידושי ה'שפת אמת' לפסחים וב'ביאור הלכה' לשו"ע שם.

5) וה'מגן אברהם' שם סק"ד מיקל עוד יותר: "נ"ל דבדיעבד מותר דהא כל הפוסקים השמיטוהו אלמא ס"ל למסקנא דגמ' דמוקי לה פת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה לכן אין לאסו' בדיעבד".

6) שם סעי' י.

7) סעי' ד: "ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם, כי אין הרקיקין ממהרים להחמיץ". אמנם ודאי שאין כוונת הרמ"א למצות דקות מאד שהרי כתב בסי' תעה סעי' ה (ואדה"ז סי' תנח סעי' ה): "ונהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון אחד, זכר ללחמי תודה", שהרי שהמצות שלהם עדיין היו פי כמה וכמה מהמצות שלנו.

8) רבי יוסף תאומים (תפ"ז-תקנ"ב) ב'פרי מגדים' ('אשל אברהם' סי' תס סק"ד) אכן הרגיש בקושי זה, ואחרי שהעתיק את דברי ה'בית הילל' הוסיף: "והיינו במצות שעושין לטוחנם", כי במצות הרגילות לא שייך לאכול אותם כשהם בעובי כאצבע. אמנם לכאורה מסתבר יותר שמצות אלו היו מימיות ורכות, וכבפנים.

9) ראה 'הליכות תימן' של ר"י קאפח, ירושלים תשכ"ג, עמ' 19: "לחם-של-פסח נעשה דק רך טעים וערב, כראוי לכבוד חג קדוש כזה".

10) הרב מנחם מענדל אייזנברג במאמר "תולדות השכלולים במצות" שבקונטרס "מצות מכונה החדישות לאור ההלכה".

11) ראה 'הליכות תימן' שם: "אופים יום יום בפסח, בכל בית, לחם טרי, לצורך כל היום".

12) ראה שו"ע סי' תנט סעי' ד, תס סעי' ג.

13) ההידור של אפיית כל המצות לפני החג כבר הזכירו הטור סוף סי' תנח: "ואני ראיתי בברצלונה מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד", וה'מגן אברהם' שם סק"א מביא: "ומהרי"ל כתב שיש אופין בתוך המועד כדי לאכול מצות חדשות", כלומר טריות.

14) "תולדות השכלולים במצות" שם. רבי משה שטרנבוך בהערות ומ"מ ל'מעשה רב החדש' הערה ד מעיר: "אמנם בעצם גם אלו שאפו מצות עבות לש"ש נתכוונו, שרצו למהר באפייה", ומציין לשו"ת הרמ"ז דלעיל. אמנם לע"ע לא מצינו מקור לדבריו שכבר בדורות הראשונים היו מקפידים למהר באפייה, וכדלעיל בארוכה שזה התחיל בדורו של אדה"ז וה'חיי אדם'; ומסתבר שאפו את המצות עבות, רק כיון שמצות דקות זה הרבה יותר עבודה וכבפנים.

15) אינני מתכוון להגיד שרק בתקופה זו החל חומרת "השרויה", ראה בספר 'מנהג אבותינו בידינו' שם עמ' תלט ואילך ששם נסמנו וצוטטו כל המקורות, והמעיין שם יראה שכבר היו קיימים מקדמת דנא מחמירים בשרויה מצד סיבות שונות ומגוונות; אני מתכוון בזה רק להבחין בין שתי תקופות שונות בחומרת "השרויה" בדורות האחרונים.

16) העתיקו היעב"ץ בשו"ת 'שאילת יעב"ץ' ח"ב סי' סה: "מכתב מתלמידי הותיק . . והזכירני דברים שאמרתי לו בע"פ על ענין זה". נזכר ב'שערי תשובה' סוף סי' תס.

17) שו"ת אדה"ז סי' ו, ראה לקמן.

18) החל בהדפסתו בשנת תק"פ. הסכמת אדמו"ר לאמצעי לספר זה נדפס (גם) ב'אגרות קודש' אדמו"ר האמצעי אגרת טז.

19) סי' תס סק"י. צוין בספר 'מנהג אבותינו בידינו' שם עמ' תמז הערה 29.

20) ועד"ז כתב גם רבי מרדכי אפשטיין להקל במצה שרויה: "כי דכירנא בק"ק היו אופים מצות עבה וכו' אבל בעת הזה ובפרט בקהלתינו וכו'".

21) סי' ו.

22) וכדברי ה'חיי אדם' הנ"ל.

23) סי' תנח סק"א.

24) ראה גם 'מנהג אבותינו בידינו' שם עמ' תמח הערה 32.

25) וראיתי לאחד ממחברי זמנינו שקובע: "יש להדגיש, שחששו של שו"ע הרב מעט שונה ממה שכתב המחצה"ש. והנפק"מ ביניהם הוא לענין המצות דקות שלנו. ששועה"ר חושש לאותו קמח שעל פני המצה, ולכן החשש קיים גם במצות דקות". אמנם לא מצאתי בדברי ה'מחצית השקל' שום רמז למצות הדקות והעבות, ועל כן כתבתי כבפנים שרק בנוגע לקמח שעל גבי המצה שונים הם.

26) נולד ו אדר תקל"א, נפטר ער"ח חשון תר"א.

27) סי' תס סעי' ח.

28) גם בקטע שלאח"ז הוא משבח את תעשיית אפיית המצות: "כפי שנתפשט כעת בעזהי"ת באפיית מצות בבית נחתום, ששם שמירה והצלה מכמה מכשולות...".

29) רבי בן ציון וואזנר, בנו של ה'שבט הלוי' ורב בית המדרש 'שבט הלוי' מאנסי, בשיעור פסח תשס"ה (מפי ש"ב הרב גדלי' אבערלאנדער).

30) מאפיית סאטמאר והפוילישע בעקערי בהכשרו של הרב ביק.

31) כל זה מפי הרב ירמיה כ"ץ, בעל 'מקוה מים'.

32) סוף סי' תס.

33) גליון תשנ עמ' 99, ונעתק ב'מנהג אבותינו בידינו' שם עמ' תנב הערה 48.

34) גליון תתנט עמ' 66.

35) שם עמ' תסח-תסט.

36) עמ' רסב.

37) במכתבו שנדפס ב'יגדיל תורה', נ.י. גליון יב עמ' י.

38) ראה מה שהועתק ב'מנהג אבותינו בידינו' שם עמ' תנא הערה 48.

39) אם כי אז יתעורר עוד פעם השאלה: למה לא החמיר בזה גם הבעש"ט, ראה 'מנהג אבותינו בידינו' שם. ולהעיר ממש"כ שם עמ' תנה סוף הערה 66 שיש דברים שבהם היה למגיד חומרות שלא נתקבלו אצל כל מורי החסידות.