משמעות לשון הרמב"ם "דרך נציון"

א. בגליון הקודם (עמ' 50) הבאנו את מ"ש הגרמ"פ (שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' סו) להתיר ניתוח נערה לשם יופי (כדי שיקפצו עלי' לקדשה), על יסוד דברי הרמב"ם (הל' חו"מ רפ"ה) שהגדיר איסור מכה (וחובל) בזה"ל: "ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל דרך נציון" - ולגירסא אחרת "דרך בזיון" - "הרי זה עובר בלא תעשה". מלשון הרמב"ם למד הגרמ"פ דאם החבלה היא לצורך ולתועלת אין זו בכלל דרך נציון ובזיון ולא אסרתה תורה, ועל יסוד זה יש להתיר הניתוח שהיא לתועלת הנערה.

והנה בנוגע לדיוק זה בדברי הרמב"ם יש להעיר ממ"ש בחידושי הגר"ח על הש"ס, בדין כפי' על המצות, שם נקט הגירסא "דרך נציון", ונסתפק במשמעות הדברים, וחקר - "אם הוא תנאי בהחפצא של החיוב, דדוקא הכאה דרך ניצה חייבה רחמנא, ולפי זה הכאה שמותרת כגון של בית דין והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו (ראה מכות ח, א-ב)נשתנה בהחפצא של הכאה דהכאה כזו שאינה דרך ניצה לאו הכאה דאיסורא הוא .. או דנימא דאין כאן תנאי בהחפצא של ההכאה, אלא דהרמב"ם מפרש כאן דיש אופנים דמותר להכות". והציע דמלשון הגמרא (כתובות לב, א) "מה לחובל בחבירו .. שכן הותר מכללו בבית דין [דניתן רשות לבית דין להלקותו. רש"י]" משמע שבעצם גם הכאת בי"ד הרי היא חפצא דהכאה האסורה אלא שהותרה מכללה, וא"כ צ"ל דגם הכאה שאיננה בדרך נציון נאסרה, וכצד השני בחקירתו, ע"ש.

והנה לפי הגירסא ברמב"ם "דרך בזיון" נראה דלק"מ מלשון הגמרא, וכמ"ש בספר לאור ההלכה (להגרש"י זוין, מהדורא חדשה, ירושלים תשס"ד) עמ' תיג (הערה 32), ד"כשאמרו 'שכן הותר מכללו בבית דין' אין לומר שמכיון שעושה לשם קיום מצות מלקות אין זה דרך בזיון שהרי, אדרבה, כל עיקר מצות מלקות הוא שיהי' דרך בזיון כאמור (דברים כה, ג) 'ונקלה אחיך לעיניך'[1] .. וא"כ הוא גדר של חובל ממש אלא שהותר בביתדין". אבל לפי הגירסא דרך נציון, עדיין צ"ב.

ואפילו לפי הגירסא "דרך נציון" י"ל כמ"ש הגרש"י זוין (שם עמ' תכא)שאין הכוונה שעכשיו בשעת ההכאה מתקוטט הוא עם חבירו שהרי "הדבר נסתר מדברי הגמרא בכתובות שהבאנו, אלא הכוונה שתהי' הכאה כזו שהיא, המכה (כ"ף קמוצה ולא סגולה), מכת נציון ולא שעשוי' לרפואה ולתועלת חבירו", וע"כ כתב דאין סתירה מדברי הרמב"ם להא דקיי"ל שאסור להכות את חבירו אפילו נתן לו רשות להכותו, כי כל שאין תועלת להמוכה בההכאה ה"ה בגדר "מכת נציון".

גם בשו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג נחית להערת הגר"ח מלשון הגמרא בכתובות שם, וביאר דבאמת גם מלקות דב"ד הוא בדרך נציון כיון "דהוא אחר שעבר לענשו .. ומלקות כיון שהוא על העבר ה"ז דרך נציון", ועל כן שפיר קאמרה הגמרא דלאו דחובל בחבירו "הותר מכללו בבית דין"כי גם עונש מלקות דבית דין על עבירה שעשה המוכה ה"ה הכאה בדרך נציון, [משא"כ בהכאה לאפרושי מאיסורא שהיא על העתיד איננה בכלל דרך נציון, ע"ש].

נמצא, דבין לפי מה שפירש הגרמ"פ בעצמו ובין לפי מה שפירש הגרש"י זוין בביאור ההגדרה ד"דרך נציון" אין סתירה מדברי הגמרא במס' כתובות, ושפיר אפ"ל כצד הראשון של הגר"ח ד"דרך נציון"ה"ה "תנאי בהחפצא של החיוב, דדוקא הכאה דרך ניצה"אסרה תורה, וא"כ יצתה הכאה לתועלת וחבלה לצורך - כמו ניתוח לשם יופי - שמעולם לא נאסרה.

ובענין זה חידש הגרמ"פ (בחו"מ ח"ב שם)תוכ"ד, דלא רק כשחובל או מכה לצורך רפואה, לצורך חינוך[2], לדבר מצוה[3] או בדרך שחוק[4] אין החבלה מוגדרת כפעולה של נציון ובזיון, אלא כל היכא שהחבלה היא לצורך הנחבל, שעי"ז מרויח איזה דבר, איננה בדרך נציון ובזיון.

מקורות להגדרת הרמב"ם ולביאור הגרמ"פ במשמעותה

ב. וכתב הגרמ"פ כמה מקורות והוכחות: (א) ליסודו של הרמב"ם דבעינן הכאה דרך נציון או דרך בזיון דוקא, וגם (ב) למה שחידש הוא דכל הכאה שהיא לצורך יצאתה מכלל דרך נציון ובזיון. והנני בזה לסדר ראיות אלו, מן הקל אל הכבד בצירוף מה שיש להעיר עליהם.

א)איתא בגמרא ב"ק (צא, ב): "רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאני', אמר זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה". והקשה באג"מ ד"אם כל חובל חייב, איך הי' מותר לו לילך ביני היזמי והגא בלא בגדים, שיחבול בעצמו, הא יעבור אאיסור חובל בעצמו. ואף שאינו מתכוין[5] הא הי' פסיק רישי'[6], דדוחק לומר דהי' באופן שלא הי' פסיק רישא, ולכן צריך לומר דהאיסור חובל הוא רק דרך נציון וכיון שהי' הליכתו לצורך [כדי שלא יתקלקלו בגדיו], הרי אין זה דרך נציון וליכא האיסור".

[ראי' זו אמורה להוכיח את שני הדברים: (א) דלא נאסרה כי אם חבלה דרך נציון או בזיון; (ב) דכל שהחבלה נעשתה לצורך איננה אסורה.

ונראה לכאורה דראי' גמורה איננה, שהרי י"ל דרב חסדא (ואבא חלקי') ס"ל כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו, וכמ"ש הרמ"ה (הו"ד בשטמ"ק ב"ק שם), ואנן לא קיי"ל כוותי' דרב חסדא בזה, והגמרא לא הביאה הא דרב חסדא אלא כמקור להסברא לחלק בין פסידא דהדר לפסידא דלא הדר לענין איסור בל תשחית.

ועוד י"ל, דכיון שרב חסדא לא כיוון לחבול בעצמו (כמ"ש באג"מ), אלא להלוך ממקום למקום, אף אם הי' פסיק רישא (כמ"ש באג"מ), הרי פשוט שהי' פסיק רישא דלא ניחא לי' שבכה"ג כתבו התוס' (שבת קג, א ד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחברי' ובכמה מקומות)ועוד ראשונים בשם הערוך "דבפסיק רישי' דלא ניחא לי' .. שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא"[7]. ולשיטת התוס' כ"ה בכל האיסורים שבתורה[8]. ובחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הל' שבת פ"י הי"ז בסופו כתב ש"הרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' הוי בכלל דבר שאינו מתכוין, דקי"ל דמותר בכל התורה כולה". וע"פ שיטה זו לק"מ מהא דרב חסדא].

ב)במלכים א (כ, לה-לו) כתיב: "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא [הקב"ה אמר שתכה אותי. רש"י], וימאן האיש להכותו. ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה', הנך הולך מאתי והכך הארי', וילך מאצלו וימצאהו הארי' ויכהו". ובסנהדרין (פט, רע"ב) איתא דנענש האיש על שוויתר על דברי [מיכה] הנביא. ובסוגיית הגמרא שם [ובפירוש רש"י] איתא: "מנא ידע [האי גברא שזה נביא אמת] דאיענש [שהקדוש ברוך הוא עונשו, והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו]. דיהב לי' אות. והא מיכה, דלא יהיב לי' אות ואיענש. היכא דמוחזק [שהוא צדיק ונביא אמת] שאני [ולא בעי אות], דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המורי' היכי שמע לי' יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ, אלא, היכא דמוחזק שאני". עכ"ל הגמרא.

והקשה באג"מ, למה "הוצרך להוכיח מאברהם בהר המורי' ומאליהו בהר הכרמל ולא הוכיח מזה גופי', דאי לא תימא הכי הי' אסור לשמוע לו משום לאו דלא יוסיף" להכותו, וע"כ מוכח מזה "דמצד לאו דלא יוסיף הי' מותר, דכיון דאמר לו שיכהו בדבר ה' הרי אין זה דרך נציון ובזיון, אף אם אינו מוחזק עדיין לנביא, ואינו רשאי להאמינו לעבור על איסור, דמ"מ כיון שהוא אומר שיכהו לא מפני שהוא רוצה לחבול בעצמו אלא שהוא בדבר ה' הרי בכל אופן כיון שסובר כן אינו דרך נציון ובזיון, וגם רשאי להאמינו כיון שהוא אדם גדול וחכם וראוי לנבואה" (ע"ש).

[ראי' זו מוכיחה עכ"פ את היסוד הראשון, שלא נאסרה כי אם חבלה דרך נציון או בזיון, אבל אולי אין מכאן הוכחה דכל דהוה לצורך איננה בכלל האיסור כי לכאורה יש מקום לחלק בין לצורך סתם לצורך מצוה.

עוד נ"ל דגם זו איננה ראי' גמורה, שהרי י"ל כמ"ש בשו"ת אג"מ או"ח ח"ג סי' עח, שבאמת "הי' יכול הגמרא .. להוכיח דנביא המוחזק שאני מזה גופא שהי' מחוייב לשמוע לו להכותו אף שהוא לאו, מאחר דרשותו לא מהני, אבל הביא מאברהם בהר המורי' דשמע לו יצחק ומאליהו בהר הכרמל דסמכו עליו לעבור על איסור שחוטי חוץ, משום דהא איכא מ"ד דאדם רשאי לחבול בעצמו .. שלדידי' יש להועיל רשותו שלא יעבור על הלאו, ולכן הוכיח מאברהם ואליהו שודאי הוא איסור לכולי עלמא, וגם איסור חמור דמיתת בית דין (רמב"ם הל' רוצח פ"ב ה"א)וכרת (הל' מעשה הקרבנות פי"ח ה"ב וה"ג)ומ"מ סמכו עלייהו בלא אות שהוא משום דנביא המוחזק שאני"].

ג)בסנהדרין פד, סע"ב [ובפירוש רש"י]: "איבעיא להו, בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), [לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו]. רב דימי בר חיננא אמר, מכה אדם ומכה בהמה (ויקרא כד, כא), מה מכה בהמה לרפואה פטור [כגון מקיז דם פטור מן התשלומין, שהרי לא הזיקה], אף מכה אדם [דהיינו אביו] לרפואה פטור [ממיתה, ואף על גב דחבורה היא][9]. רב לא שביק לברי' למישקל לי' סילוא [קוץ ישב לו בבשרו], מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למיפתח לי' כוותא [כוי', להוציא ליחה ממנה] דילמא חביל, והוה לי' שגגת איסור. אי הכי אחר נמי [לא ליפתח, שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב לא יוסיף פן יוסיף]. אחר שיגגת לאו [כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור שזדונו לאו בעלמא, דקיל], בנו שגגת חנק[10]". עכ"ל הגמרא.

וכתב באג"מ ד"מזה שפשוט לגמרא דמותר להקיז דם לחבירו, ובעי אם מותר בן לאביו, ראי' שאיסור חובל שילפינן מלא יוסיף הוא דוקא דרך נציון ובזיון, ולא כשחובל לרפואה, אבל במכה אביו שנאמר סתם מכה הי' מקום לומר דאף לרפואה יהי' חייב כשאינו סכנה דלידחי מדין פקוח נפש, ואם כן יש למילף מזה דגם שלא לרפואה, אם הוא באופן שהחבלה הוא לטובתו שאינו דרך נציון ובזיון מותר כדסובר הרמב"ם, ומוכרחין לומר שמה שהקשה דיהי' אסור גם אחר למישקל סילוא הוא משום דהאי זהירות מלחבול טפי ממה שצריך הוא נחשב דרך נציון ובזיון".

[גמרא זו מוכיחה לכאורה דגדרי הכאת אב ואם שונים מגדרי הכאת חבירו, ולפי זה יש לנו יסוד לומר שבהכאת חבירו לא נאסרה כי אם חבלה דרך נציון או בזיון כמ"ש הרמב"ם, אבל נראה ברור דאין ממנה הוכחה להגדרתו של הגרמ"פ דכל דהוה לצורך מותרת, שהרי אפשר לומר דחבלה לרפואה שאני, ובפרט לפי המבואר מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם שהתורה התירה חבלה לרפואה במה שנתנה רשות לרופא לרפאות.

על ראי' זו צע"ק, דאיך אפ"ל (אפילו בתורת קס"ד) דבמכה אביו יהא חייב אפילו כשאין ההכאה בדרך נציון ובזיון, הלא איתא במכילתא (הובא בספהמ"צ להרמב"ם מצוה שיט) עה"כ מכה אביו ואמו מות יומת: "עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת"ל ארבעים יכנו לא יוסיף, הרי דברים ק"ו, ומה מי שהוא מצוה להכות, הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצוה שלא להכות, דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות", (ויעויין בתוס' ד"ה הכהו סנהדרין פה, סע"א ד"פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא דמיני' נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי"), הרי מבואר שהאיסור להכות אביו ואמו נלמד מאותו פסוק ומאותו ל"ת שנאמרו לענין מכה כל אדם מישראל, וא"כ צ"ע אם אם אפשר לומר שגדרי שני איסורים אלו שונים זמ"ז.

ויעויין בספר דינא דחיי עמ"ס סנהדרין שם שפירש דעיקר הלימוד מהכתוב ואהבת לרעך כמוך לענין חבירו איתמר, וכמ"ש בפירוש רש"י "לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו", אלא דמזה ילפינן גם לענין אביו, ד"כיון דלחבירו לא הוזהר בזה אף על אביו לא הוזהר בזה דהא אזהרת אביו וחבירו מחד לאו נפקא".

אבל לאידך גיסא עדיין צ"ב, למה באמת איבעיא להו אם מותר להקיז דם לאביו, וכי קס"ד שהקזה לרפואה ה"ה בכלל דרך נציון או בזיון. ואפילו את"ל דהא דלא נאסרה כי אם חבלה בדרך נציון או בזיון לא למדנו אלא ממסקנת הגמרא בסוגיא זו, עדיין צ"ע מה שהעיר הגרמ"פ, למה נסתפקו מעיקרא בהקזה דאב דוקא ולא איבעיא להו אם מותר להקיז דם לחבירו. וצ"ע בכל זה].

ד) בסנהדרין סח, סע"א איתא, שכשנפטר רבי אליעזר הי' רבי עקיבא "מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ". ובתוס' שם ד"ה הי' (הו"ד ברא"ש מו"ק פ"ג סי' צג ובטור יו"ד סי' קפ) כתבו: "ומשום שרט לנפש ליכא, דמשום תורה קעביד, כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן". ועפ"ז פסק הש"ך יו"ד שם ס"ק י שאם שורט בבשרו "בשביל התורה, כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה, מותר". ולכאורה קשה, דהתינח איסור שריטה, אבל האיך הותר לר"ע לעבור על איסור חובל בעצמו. [ויעויין בערוך לנר עמ"ס יבמות (יג, ב) מ"ש בזה ומה שהקשה עליו בשו"ת אג"מ שם].

ולכן כתב באג"מ ד"צריך לומר שהוא משקיט צערו בזה כהא דבשבת דף ק"ה ע"ב שפירש רש"י על מקרע בחמתו דא"ר אבין דהוא מתקן דקעביד נחת רוח ליצרו שמשכך את חמתו, וכן הוא גם בחבלת עצמו משכך ומשקיט צערו וחמתו שיש לו מהמת ולכן אין זה דרך נציון ובזיון שמצד איסור חובל בעצמו ליכא רק משום איסור האחר דשריטה על מת .. ורבי עקיבא הי' מותר מצד צערו על התורה להשקיט צערו" (אג"מ חו"מ ח"ב שם).

[לכאורה ראי' זו ראי' אלימתא היא, לא רק ליסודו של הרמב"ם שלא נאסרה חבלה שאיננה בדרך נציון ובזיון, אלא גם ליסודו של הגרמ"פ דכל שהחבלה נעשתה לצורך שוב איננה בכלל דרך נציון ובזיון.

אלא שכתב בדברות משה עמ"ס קידושין שם, דיש קצת מקום לדחות ולומר שהברייתא דסנהדרין אזלה בשיטת הברייתא בסוגיא דב"ק דס"ל בשיטת ר"ע שאדם ראי לחבול בעצמו. אבל יעויין בערוך לנר עמ"ס יבמות (יג, ב) שכתב ד"דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ".

ועוד, והוא העיקר, כיון שהש"ך למד מהא דר"ע להלכה ולמעשה שמותר לשרוט בבשרו כשמצטער על התורה, מוכרח עכ"פ שלדעת הש"ך אין איסור בחבלה כזו גם לדידן דקיי"ל אין אדם רשאי לחבול בעצמו. אבל ראה לקמן ס"ו מ"ש בזה].

ה) ברמב"ם הל' ע"ז פי"ב הט"ז: "הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שנטבעה בים פטור ואינו לוקה אלא על המת בלבד או השורט לע"ז". ובטור יו"ד שם: "המשרט על צער אחר שבא לו פטור". [ומקור הדין הוא במס' מכות כ, ב]. ובב"י שם:"ולישנא דפטור דנקט רבינו לאו דוקא דאיסורא נמי משמע דליכא במילתא". ועפ"ז פסק הרמ"א יו"ד שם ס"ו: "ועל צער אחר, שרי".

ולכאורה קשה כנ"ל, דאפילו אם אין בשריטה משום איסור 'ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם', תיפוק להו דתיאסר משום חובל בעצמו, "ולכן צ"ל משום דאף איסור חובל הוא דוקא כשהוא דרך נציון ובזיון, שלכן כיון שחובל בעצמו להפיג צערו ולהשקיט רוחו שאינו דרך בזיון ונציון, ליכא איסור כלל". עכת"ד הגרמ"פ.

[לכאורה גם ראי' זו האחרונה הוכחה חזקה היא דקיי"ל שלא נאסרה חבלה כי אם בדרך נציון או בדרך בזיון, וגם לחידושו והגדרתו של הגרמ"פ דכל שהחבלה נעשתה לצורך מותר לעשותה לכתחילה.

אלא דעדיין דיש להעיר דאף שכתב הב"י (וכן פסק הרמ"א) שעל צער אחר מותר לשרוט בשרו, לשון הרמב"ם והטור הוא שעל שריטה כזו פטור, וכתב הב"ח (בביאור לשון הטור) דס"ל שהוא פטור (ממלקות) אבל אסור ("ודלא כב"י דכתב דאיסורא נמי ליכא"). והנה הגרמ"פ כתב דמלשון הב"ח משמע דאין האיסור אלא מדרבנן ולא מטעם חובל בעצמו, אבל בשו"ת חכם צבי הנוספות סי' ט כתב דהטעם שהטור כתב "פטור" הוא משום דמ"מ אסור משום חובל בעצמו, ועפ"ז יש מקום לבאר כן גם בלשון הרמב"ם, ונמצא דאף שמדברי הרמ"א והב"י מוכח דאין איסור בחבלה שנעשתה לצורך, אין לנו ראי' מכרעת לזה לפי שיטת הרמב"ם[11]].

היוצא מהנ"ל לענין ניתוח לשם יופי

ג. והנה יהי' איך שיהי' המקור לזה שכתב הרמב"ם שלא נאסרה אלא חבלה בדרך נציון ובזיון, הרי מאחר שכן כתב, ומדברי הב"י והרמ"א הנ"ל מוכח דכל שנעשתה החבלה לצורך שוב אין בזה איסור, שפיר כתב באג"מ ש"בעובדא זו שהחבלה הוא ליפותה הרי אינו דרך נציון ובזיון שלא שייך האיסור, ואם במכה חברו הוא [אסור] רק דרך נציון ובזיון, גם במכה בעצמו אין לאסור כשהוא ליפות שאינו דרך נציון ובזיון .. ולכן נראה מזה שיש להתיר להנערה ליפות עצמה אף שהוא ע"י חבלה כיון שאינו דרך נציון ובזיון, אלא אדרבה לטובתה". וע"ש (בסוף התשובה) דאפילו באיש "כיון שהוא לנוי שלכן הוא לטובתו שרוצה בזה ליכא איסור דחובל" ו"כל שכן בנערה שהיפוי יותר צורך וטובה לה מלאיש דהא איתא בכתובות דף נ"ט ע"ב תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי[12], שודאי יש להחשיב שהוא לטובתה ומותרת לחבול בשביל להתיפות".[13]

היוצא מהנ"ל לענין הדייעט של רעבון

ד. עכשיו נתנה ראש ונשובה לענין הדייעט של רעבון שדן בזה הגרמ"פ (אג"מ חו"מ ח"ב סי' סה) ולא מצא היתר ברור (וכמשנ"ת בגליון הקודם). וע"פ כל הנ"ל נראה לומר, דכמו שמותר לנתח נערה לצורך יופי, הוא הדין והוא הטעם (ובמכ"ש וק"ו) שמותר לאשה להרעיב עצמה בדייעט כדי להתנאות, ואין בזה משום חובל בעצמו, שהרי היא עושה כן "בשביל נוי ויופי". וכיון שמטרת הצער היא ליפות עצמה, אין זה בדרך נציון ובזיון, ועפ"ז יש להתיר בפשטות את הדייעט גם באופן של רעבון.

וצע"ק למה לא ביסס הגרמ"פ (חו"מ שם) את היתר הדייעט באופן של רעבון על יסוד דברי הרמב"ם שלא נאסרה חבלה כי אם בדרך בזיון, וכפי שהגדיר את הענין בתשובה ע"ד הניתוח ליופי (שם סי' סו)שכתבה בשנת תשכ"ד, יותר משש שנים לפני שכתב את התשובה בענין הדייעט - דלכאורה לפי דבריו בסי' סו אפשר להתיר דייעט של רעבון בריוח, משא"כ לפי נימוקו בסי' סה שכתב בעצמו דעדיין איכא טעם גדול לאסור אלא ש"אין למחות" בידי הנוהגים היתר בדבר.