בשו"ע או"ח סימן תקצ"ז סעיף ג'. "המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום אם הי' ביום ראשון צריך להתענות שני הימים כל ימיו... הגה. וא"צ למיתב תענית לתעניתו דהא יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה".

והנה דברי הרמ"א שא"צ למיתב תענית לתעניתו, מקורו מהתרומת הדשן (סימן רע"ח). מובא בב"י כאן, וז"ל "משום דאיכא כמה רבוותא דס"ל דמצוה להתענות בכל ר"ה וא"כ אפי' להני דסברי דמצוה לאכול בכה"ג מודה דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט הואיל ומן השמים הראוהו דתענית חביבה בשמים בר"ה".

וע' בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קסח בד"ה והנה שמקשה על הנ"ל, וז"ל "דברים אלו תמוהים מאד איך הראוהו מן השמים שתענית חביב בר"ה הלא בשבת בודאי איכא מצות עונג ואפ"ה מי שהראו לו חלום בשבת לא נימא שהראו לו שחביב שתענית בשבת אלא אדרבא מדכולי עלמא מתענגים והוא מתענה קורעין לו גזר דין של ע' שנה. והנה נימא מצוה לשמוח בר"ה וזה שמתענה ביום חדות ה' לכל העולם קורעים לו גז"ד, אבל לעולם רק באותו היום ולא בשארי השנים. ועוד אי נימא דע"י שהראו לו חלום מוכח דחביב תענית בשמים בר"ה, א"כ נימא דמוכח דהלכה כהנך פוסקים דמצוה להתענות וכ"ע נמי יתענו. ועוד מאן נינהו הנך פוסקים דמצוה להתענות בר"ה, רק דס"ל שאינו בכלל שמחת יו"ט ומותר להתענות וממילא מצוה נמי איכא דהרי הוא א' מימי התשובה, והרי בימי התשובה עצמן מי שחלם לו חלום אינו מחויב להתענות כל ימיו באותו היום, ומג"א כתב בסק"ג דבלילה של ר"ה אסור להתענות דבחלום לא הראוהו אלא ביום, וגם זה אין לו שחר לפע"ד, כיון שהראוהו לו שחביב תענית בר"ה ואיננו מימי שמחה מאי אולמי דלילה מיום כמו בשארי ימי תשובה מי שירצה להתענות הפסקה יתענה... וכל הדברים הללו צ"ע.

ואולי י"ל הביאור בזה, דגם אלו שסוברים וכן הלכה, שאסור להתענות בר"ה, מודים שבעצם יש ענין להתענות בר"ה בהיותו אחד מעשרת ימי תשובה, אלא שמצד זה שהוא יו"ט ויש בו חיוב שמחה אסור להתענות. ולכן אחד שהראו לו חלום בליל ר"ה שמחייבו להתענות הרי זה סימן שבנידון דידי' רוצים שבמים שוהא כן יתענה בר"ה מצד הענין שיש להתענות, דמצד מצבו או מדרגתו וכיו"ב זקוק לו יותר ענין התענית מענין השמחה של ר"ה, ומדויק זה בלשון התרומת הדשן. (וכן הועתק בשו"ע אדה"ז בסימן תקצ"ז ס"ה) שהראוהו ש"תעניתו" חביבה בשמים בר"ה (ולא כמו שהעתיק בב"י, וכן בשו"ת חת"ס ש"תענית" סתם חביבה בר"ה) היינו הגם שבכללות ל"צ להתענות, אבל הוא באופן פרטי כן צריך.

ולפ"ז מתורצים קושיות החת"ס דמה שהקשה דמ"ש מחלום בשבת, שלא אומרים שהוא צריך להתענות בכל שבת דחביבה תענית בשבת, ולמה בר"ה אומרים כן. מבואר דכאן שונה שלכו"ע יש ענין להתענות בר"ה, אלא שא"א להתנהג כן למעשה מצד ענין היו"ט, ובזה שהי' לו חלום גילו לו שהוא מצד ענינו כו' כן צריך להתענות, משא"כ בשבת שמצ"ע אין שום ענין להתענות הרי מה שהראו לו חלום הוא ענין פרטי רק לאותו שבת שיתענה אז. אבל אעפ"כ זה רק ענין פרטי שלו ש"תעניתו" חביבה בר"ה ולא של כולם ולכן אין זה מכריע שהלכה כמ"ד צריך להתענות (והחת"ס שהקשה למה אי"ז מכריע שהלכה כמ"ד צריך להתענות - כי גירסתו בהתה"ד היתה ש"תענית" סתם חביבה, כנ"ל). (ומה שכ' התה"ד דאיכא כמה רבוותא דס"ל מצוה להתענות, היינו רק סמך לדבר לסמוך גם עליהם שלא להתענות תענית לתעניתו, אבל עיקר הדבר שאומרים הוא לפי השיטות דהוי יו"ט ואסור להתענות, ואעפ"כ כאן יש ענין להתענות, ופשוט). וגם מובן מה שזה שונה מחלום בשאר עשי"ת שלא אומרים שצריך להתענות כל שנה, דדוקא כשהי' בר"ה, שמצד אחד הוא יו"ט שאסור להתענות, ואעפ"כ הראו לו שחשוב כ"כ הענין להתענות בעשי"ת, עד שגרמו לו שאפי' ביו"ט יתענה, הרי זה הוכחה שחביבה תעניתו, משא"כ כשהי' בשאר עשי"ת שאין בזה חידוש מיוחד.

ומתורצת גם קושיתו האחרונה על דברי המג"א דיתענה רק ביום ולא בלילה של ר"ה, דהרי הראוהו שחביב תענית בר"ה ואינו מימי שמחה מאי אולמי דלילה מיום כו' (כמו שהועתק לעיל) – דמה שהראו לו שחביב תעניתו, אין הפשט שר"ה אינו מימי שמחה, דאדרבה הוא כן מימי שמחה. אלא שאעפ"כ חשוב בשמים באופן פרטי שהוא יתענה בר"ה מצד הענין להתענות, אבל אין לך בו אלא חידושו, ואם הראו לו חלום באופן שמחייבו להתענות ביום, הרי זה גילה שבשמים רוצים שלפחות ביום ר"ה יתענה, אבל בשאר הזמן נשאר כפשטות הדבר שהוא יום שמהה ואסור להתענות בו.