בהמשך לדיון בקובצים האחרונים, אודות דין כיסוי ראש הכלה, רציתי להוסיף כמה נקודות שעלה בידי לברר בנידון זה.

הנה זה ברור, אשר מצד הדין, יש הוכחות חזקות, דאסורה הכלה לצאת בפריעת ראש לאחר החופה. דמפורש בירושלמי, כתובות פ"ב ה"א, ומובא ב'דגול מרבבה' אה"ע סי' כ"א "בתולה מן הנשואין אינה יוצאת וראשה פרוע". וכן ברור, דמש"כ בשולחן העזר בשם שו"ת החו"י ושבו"י מדובר בבתולה מן האירוסין, ואין משם ראי' להתיר בתולה לאחר הנשואין, כמו שהאריך בזה הר"א שי' אלטיין.

ויש להוסיף בזה, דהרי משעה שנכנסת לחופה, יש עליה דין בעולה לכל דבר, כמ"ש במשנה כתובות יא, א "בתולה מן הנשואין כתובתה מנה", וכן נפסק באה"ע סי' ס"ז ס"ב דנכנסה לחופה "הרי היא בחזקת בעולה, ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים, אפי' יש לה עדים שלא נסתרה". ועי' בצפע"נ הל' אישות פי"א ה"א "דאף שלא נבעלה, הוה כנבעלה לכל דבר עפ"י דין". ומנא לן לחדש, דעדיין יש עליה דין בתולה עד לאחר ביאה ראשונה, לגבי הלכות כיסוי שערות הראש, בזמן שיש עליה דין בעולה לשאר דיני התורה. וזהו באמת סברת הירושלמי הנ"ל דבתולה מן הנשואין אסורה לצאת עם ראשה פרוע, והיינו משום שיש עליה דין בעולה לכל דבר.

ועוד דעיקר האיסור על אשת איש לצאת וראשה פרוע הוא איסור דאורייתא. כמ"ש אדה"ז או"ח סי' עה ס"ד, ולזאת אפילו אם תמצא מקור להקל בזה, מ"מ, הרי ישנו ירושלמי ועוד מקורות לאיסור, ובדאורייתא הולכים אחר המחמיר.

דיברתי בענין זה עם כמה רבנים הן מאנ"ש והן מה'עולם', וכמה מהם אמרו, שנלאו למצוא מקור לההנהגה לצאת בפריעת ראש אחרי החופה, ולא מצאו מקור מספיק להתיר.

ידוע ומפורסם, אשר במשך עשיריות שנים לפני מלחמת העולם השניה, הי' התרשלות בדיני כיסוי שערות ראש האשה, אפי' במשפחות החשובות ובכל החוגים. ומצד רוח הזמן, או מצד רדיפות הקומוניזם, הי' קשה מאוד לפעול על כו"כ בנות ישראל ליזהר בפרטי דינים כאלו, עד שהוכרחו גדולי ישראל לעשות תיקונים חדשים, כמו לייסד בתי חינוך לבנות (כמו 'בית רבקה' ו'בית יעקב'), ע"מ לחזק בדק הבית היהודי. וזה הרקע על מה שכ"ק אדמו"ר הי' צריך לצאת בקול קורא בלהבות אש, שהנשים יקפידו בכיסוי שערות ראשן ע"י חבישת פאה נכרית (שייטל). ולכן מובן ופשוט שאין לבנות יסודות על ההנהגה בתקופות אלו.

ובכל זאת היו משפחות מאנ"ש שהקפידו בזה, והחזיקו בידם המנהג הקדום, ומהם שמעתי שאכן הקפידו שהכלה תכסה את ראשה מיד אחר החופה. ומה שהביא הרב מונדשיין שי' (גליון תתכה) שהרב הישיש דכפר חב"ד, לא מחה נגד המקילים בזה. אין מזה שום הוכחה דהיה ניחא ליה בזה, דבאותה תקופה, הוא סידר קידושין, גם לכאלו שהקילו בכללות דיני כיסוי הראש. ואדרבא, שמעתי מהרב אשכנזי שי' - רבה של כפ"ח, שבקרב משפחות אנ"ש ברוסיה שהתנהגו בחסידות ויר"ש, מעולם הקפידו שהכלה תכסה את ראשה בחדר היחוד.

ומה שהביא בשם הרז"ש דווארקין ז"ל, שמעתי מכמה, שהרב ז"ל הורה להם שיש להשתדל שהכלה תחבוש שייטל בחדר היחוד, אבל אין לעשות מחלוקת בשביל זה, ועכ"פ שתכסה את רוב שערות ראשה בהינומא או עטרה שלה. (ב'נטעי גבריאל' הל' נישואין סו"פ נח, הביא בשם הרב הנ"ל, שיש לכסות עכ"פ רוב הראש לאחר החופה, אבל שמעתי מאחרים שזה בדיעבד, אבל הורה דלכתחילה יש להשתדל שתחבוש שייטל בחדר היחוד כנ"ל).

ומש"כ על "שלייער ווארמעס", ראה ב'נטעי גבריאל' שם הערה ה', שמביא מכ"מ שזה הי' הסעודה שעשו לאחר שגילחו או חתכו שערות ראשה. וממילא, אין משם הוכחה בנוגע לכיסוי שערות הראש.

והנה, ישנה שמועה מהשנים הראשונות של נשיאותו של כ"ק אדמו"ר, דשאלו אותו מתי לחבוש השייטל, והשיב שזה "תלוי במנהג המקום". ועפ"ז כו"כ מתירין לעצמן שלא לחבוש השייטל עד למחרת, וזהו א' היסודות לקרוא "מנהג חב"ד" להנהגה זו. ברם, הוא יסוד חלוש מאוד, וכדלהלן:

א) אין לבנות "מנהג חב"ד" על שמועות, ובפרט כשאין להם יסוד בהלכה - ואדרבה כו', וכפי שהאריך בזה הרב אלטיין שי'.

ב) עצם המענה "תלוי במנהג המקום", אינו מוכיח מהו מנהג חב"ד. ויתכן שאם הי' השואל כותב שיחמירו בזה יותר ממנהג המקום (של אמריקה), אלא כמנהג החסידים ויר"ש מימי קדם, אולי הי' הרבי עונה שזה גורם לו נח"ר. וכידוע "אזוי ווי מען פרעגט, אזוי באקומט מען אן ענטפער".

וג) אף אם אמנם הורה כן לאחד או שנים, אין משם הוכחה שזה הוראה לרבים. בשגם שלא ידוע הפרטים של השאלה, ואפשר שהי' הוראת שעה, בשעת הדחק ובמקום התנגדות, כידוע מאותה תקופה.

והיוצא מכל זה הוא, שיש לפנינו שני צדדים, צד אחד בנוי על יסודי ההלכה, ועל דעת רובם ככולם של רבני אנ"ש, הן בקראון הייטס והן בשאר העולם, וכן הוא מנהג משפחות חסידיות. וצד השני יסודתו בשמועות וכד', וגם הנהגות שהושפעו מתקופה שהיתה בה חלישות כללית בענינים אלו - ובתקוה שיבוא איזה רב מורה הוראה, וימצא איזשהו מקור בדברי הפוסקים להתיר הנהגה זו.

דברור ופשוט שיש לההורים ומורים, להשפיע על בנותיהן ותלמידותיהן, לבחור בהדרך הישרה אשר יסודתו בהררי קודש, ולעודד ולהלל הנהגה שהיא יותר חסידית עם יותר יר"ש, ובפרט בהעת רצון של החתונה, דכל המוסיף ביראת שמים מוסיפין לו בברכת בני חיי ומזוני רויחא.