דעתו הק' של כ"ק אדמו"ר אשר באה לידי ביטוי באגרותיו ומענותיו, אשר באופן כללי "אין לערב ענין שידוך עם חינוך של המדובר (או) המדוברת לקרבם לתורה ולמצוותי'". כלומר, כאשר צד אחד אינו חזק דיו, הרי בדרך-כלל אין בכוח קשר הנישואין לגרום ל"יסודי התורה והמצוה" כדבעי. ו"בכלל על מצות כאלו", אפשר להמליץ את סגנון חז"ל (ברכות מט, א. וש"נ): "אין עושים מצות חבילות" - ראה ספר שידוכין ונישואין קה"ת תשנ"ח ע' 55-54.

והעיר אחד כמה הערות ויובאו להלן כשתשובתן בצידן:

א) שאלה: לכאורה מצינו בגמ' (פסחים קיג, א) "בתך בגרה שחרר עבדך". ובפשטות, הכוונה לעבד כנעני - שעליו אחז"ל (גיטין יג, א) "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (והכוונה כמבואר בדא"ח בענין נה"ב - ומובן גם בפשטות - להפקרות במובן הרוחני), ואילו כאן מדובר בבן ישראל, שבכל מצב "מלאין מצוות כרימון", למה לא לקרבו ע"י הנשואין?

מענה: 1) מחז"ל הנ"ל לא נפסק כלל להלכה, 2) בסגנונו משמע שאם אומרו, לא אמרו אלא בדיעבד, 3) בדוחק אולי אפ"ל, שמדובר ב"עבדך" עבד כנעני שהי' מחוייב במצוות כמשה ו)בביתו של הישראל כבר התחנך לתומ"צ בחיי היומיום, כפי שכל יהודי באותם ימים הי' מקיים תומ"צ כדבעי, משא"כ בזה"ז.

ובהתייחסויות כ"ק אדמו"ר מדגיש, שאם מדובר במישהו שכבר הרגיל א"ע לחיות בפועל (תקופה סבירה), ודעתו איתנה להמשיך לשמור תומ"צ - שאני, ולזה דרוש בחינה ונסיון וכו'.

ובאמת דברי כ"ק מיוסדין על דברי חז"ל בכ"מ (נוסף למעלת נישואין עם ת"ח וכו' - [ולאידך "כל המשיא בתו לע"ה כאילו כו'" ראה פסחים מט, א ואילך ועוד) מפורש, שאחד החסרונות בנישואין לע"ה "ע"ה כו' ונשותיהן כו'" וברש"י (ד"ה נשותיהן שרץ): "שאינן זהירות במצוות".

ואם בדורות קודמים כך, עאכו"כ באכשור דרי (בתמי').

ב) שאלה: הרי מצינו מפורש (מובא גם בפרש"י עה"פ וישלח לב, כג) "נענש יעקב שמנעה (=את דינה) מאחיו שמא תחזירנו למוטב, (=והעונש ש)ונפלה ביד שכם".

מענה: לכאורה קושיא הנ"ל מודגשת עוד יותר בסגנון המדרש (ב"ר פע"ו) "לא ביקשתה להנשא למהול הרי היא נישאת לערל . . דרך היתר . . נישאת דרך איסור כו'"

אבל באמת אולי אפשר לדייק מאחז"ל זה וסגנונותיו השונים (ראה תורה שלמה עה"פ שם ס"ק קז וש"נ), שדווקא במקרה נדיר זה, הרי דווקא מפני שכלפי שמיא גליא שהיה בכוחה של דינה להחזירו למוטב, לכן נענש יעקב.

אבל בכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ויש לבחון תמיד המצב, וכמודגש במענותיו של כ"ק אדמו"ר, שהעיקרון הוא תוקף ההחלטה של המתקרב (ובחינתן בפועל היעמוד בזה). ותלוי בכל מקרה לגופו. והמענות נכתבו לפי מצב השואלים כו'.

וראה ביאור פרש"י זה בלקו"ש חל"ה ע' 150 ואילך - והמסקנה (שם ע' 154) שנשי ובנות ישראל צריכות תוך כדי זהירות בתכלית לקרב ולהחזיר למוטב את בנות ישראל התועות.