בשו"ע הרב סרנ"ב ס"ט כותב אדה"ז: "אם הישראל לא נתן לו כלום אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלו, אע"פ שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום, אע"פ שלא קצץ לו שכר, אם אינו עושה בפרהסיא או שאין מפורסם לרבים שעושה בשביל הישראל, לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים. ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה, רק שלא יאמר לו שיעשה בשבת".

ולכאורה ה"ז סותר למ"ש בסש"ז סל"ח: "נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאוכלן ויוכל לקנותם אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חודש או חדשיים והנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבד ולא לנכרים ה"ז מותר, שמ"מ הנכרי עושה לטובת עצמו ואין איסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק) שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת. (ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל, כמו שנתבאר לעיל).

דבשני המקרים האלו מדובר שהישראל לא קצץ לנכרי עבור מלאכתו, רק גילה דעתו שרוצה לקנות ממנו את המנעלים או את הגבינות, והמנעלים פסק אדה"ז, שמותר לישראל לצוות לנכרי רק בערב שבת סמוך לחשכה, ואילו בגבינות, פסק שמותר לומר לנכרי שיעשה גבינות אפילו בשבת?

ולהעיר שהקושיא תתחזק לאור דברי אדה"ז יותר מדברי "המגן אברהם" שציטט ג"כ דין זה, שכן הרמ"א בהביאו פסק זה (בסש"ז סכ"ב) כותב עליו ה"מגן אברהם" (סקל"ג) שהמדובר הוא שהנכרי חייב לישראל כסף, ותמורת חובו מקבל הישראל גבינות ממנו, ואם לא יקבל ממנו מפסיד את מעותיו, דהתירו לו ליטלם מן הנכרי, ואף לצוות לו שיעשה אותם בשבת (כמ"ש בסרמ"ד ס"ו שבשביל למנוע הפסד מותר ליטול בכזה אופן).

ומשמע שאם הנכרי אינו חייב לישראל כסף, אסור לישראל לעמוד סתם בעדרו של הנכרי חדש או חדשיים ע"מ שיקרא חלב ישראל וכך יוכל לקנותם מן הנכרי לאחר שבת, כיון שנהנה ממעשה שבת.

ואילו אדה"ז פסק בפשיטות להיפך שאף בסתמא מותר לישראל לעמוד חודש או חדשיים בעדרו של הנכרי ע"מ שיקרא חלב ישראל, ומותר לישראל אפילו לצוות לנכרי שיעשה אותם אפילו בשבת.

ועל כן יוקשה הסתירה מסרנ"ב ביתר שאת לפי דבריו: דבסרנ"ב פסק שמותר לו לצוות את הנכרי רק בער"ש סמוך לחשכה שיעשה מלאכתו ולא בשבת. ובסש"ז התיר לישראל לומר לנכרי לעשות מלאכת החליבה אף בשבת קודש?

ה'תהלה לדוד' בסרנ"ב ס"ו מביא וז"ל: "ולחלק דהכא כבר נחשב מקח על המענליים, והתם לא עשה מקח על הגבינות, אינו נראה דהכא אף בלא קצץ מיירי", ומסיים וצ"ע.

ביאור דבריו: ניתן היה לחלק בין הדין דמנעלים לדין דגבינות, שהמנעלים - מדובר שהישראל סיכם עם הנכרי שיקנה ממנו מנעלים, רק שאין זה סיכום עם קציצת דמים, ולכך הנכרי יכול למכור אותם, ולתת לישראל מנעלים אחרים. ולכך מותר לו לצוות לנכרי רק בער"ש סמוך לחשכה. כי היה כאן סיכום דברים. "רק שלא יאמר לו שיעשה בשבת". בגבינות - מדובר שהישראל לא סיכם עם הנכרי כלל על המקח, אלא רק גילה דעתו בכך שעומד בעדר הנכרי ומשגיח על החלב שיעשה כדין, ואין הישראל מחויב לקנות ממנו כלל. אף כ"שהנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבד ולא לנכרים", ולכך יכול הוא לצוות לנכרי שיעשה מלאכתו אף בשבת.

אלא שסיום דברי ה'תהלה לדוד' "אינו נראה דהא הכא אף בלא קצץ איירי . . וצ"ע" מחזיר את הקושיא לתחלתה. כי בשניהם איירי בלא קציצת דמים, ואפ"ה במנעלים מותר לישראל לצוות את הנכרי בער"ש, ובגבינות מותר לו לצוות אף בשבת. וא"כ צ"ע.

אך המעיין היטב בדיוק לשון אדה"ז יראה, שחילוק הנ"ל בין עשה מקח על המנעלים לבין שלא עשה מקח על הגבינות, הוא חילוק מוכרח בלשון אדה"ז: שכן בנוגע להמנעלים כותב: "אם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים", היינו שהיה סיכום על המקח שמכריח את הנכרי לדאוג לו למנעלים אחרים, ואילו בנוגע להגבינות לא כתב, שאם הנכרי ימכור גבינות אלו יעשה לו הנכרי גבינות אחרות?! אלמא טעמא הוא כי לא היה סיכום על המקח. אלא רק סמיכות דעת בעלמא ש"הנכרי מתכון בעשייתן בשביל למכרן לו בלבד ולא לנכרים". אך לא שאם ימכור אותן לאחרים, יצטרך ליתן לו גבינות אחרות, לפי שהיה בינהם רק סמיכות דעת בלבד, ולכך מותר לישראל לצוות לו שיעשה אותם אף בשבת.

ומה שנדחק "התהלה לדוד" דבסרנ"ב "איירי אף בלא קצץ", ומסתבר שגם לא היה סיכום על המקח, והדין דמנעלים ישווה לדין דגבינות, זה אינו!

כי מצינו סיכום דברים המחייב את המוכר אף בלא קציצה, כמש"כ "ביאור הלכה" באריכות (סרנ"ב סק"ב) "נראה לי דעד כאן לא שרינן בסרמ"ז שלא פירש כמה יתן לו אלא בהבטיחו שיתן לו שכרו כראוי או שיתפשר עמו, ולכך סמך דעתי' דאינו יהודי וסבר, שיתן לו שכרו משלם ודינו כקצץ. אבל אם אמר לו הישראל סתם שיתן לו שכרו אין דינו כקצץ, דהא אינו יהודי יודע כמה יתן לו, ושמא יתן לו דבר מועט.

אעפ"כ הנכרי מחויב באחריות החפץ, כמו בכובש ובמעבד ששכרן ידוע, ופסק המ"א שא"צ קציצה בפירוש אלא סמיכות דעת על המקח, מקנה אותה לנכרי להתחייב המלאכתו.

ובפשטות אף אדה"ז יסבור כן, כי זהו חילוק מוכרח מפשט הסוגיא, שיש מקרא שאינו קציצה גמורה, ומאידך אינו חשוב כמי שלא קצץ, והוא כנ"ל סיכום על המקח. לכן בנדו"ד במנעלים שסיכם הישראל עם הנכרי ליתן לו שכרו, מבלי שפירש לו שיתפשר עמו או יתן לו שכרו כראוי, אלא סתם דבריו "שיתן לו שכרו", אין דינו כקצץ הנכרי חושש שיתן לו דבר מועט) ומותר לישראל לצוות לו שיעשה מלאכתו בער"ש סמוך לחשכה, ומאידך הנכרי בגלל סיכום המקח יתחייב ליתן לו מנעלים, אף כשימכור אותם לאחר, יתן לישראל אחר, כי סיכום דברים היה כאן, רק לא באופן דקצץ.

א"כ בגבינות שלא רק שהישראל לא קצץ עם הנכרי, הנה לא סיכם עמו כלל על מקח, ורק הנכרי חושב בגילוי דעת שבמחשבה, שהישראל יקנה ממנו לאחר שבת מותר לצוות לו שיעשה אותן אף בשבת.

סגנון אחר: במנעלים זהו סיכום דברים בדיבור רק בלא קציצה, ובגבינות זהו סיכום דברים שקיים רק במחשבה.

המעיין היטב בדיוק לשון אדה"ז יראה שחילוק הנ"ל בין עשה מקח על המנעלים לבין לא עשה מקח על הגבינות, הוא חילוק מוכרח בלשון אדה"ז: שכן במנעלים כותב: "אם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים", היינו שהיה סיכום על המקח ולכן מכריח את הנכרי לדאוג לו למנעלים אחרים.