ב'לקוטי מנהגים לחודש אלול, ר"ה, עשי"ת ויוה"כ', שכתב כ"ק אדמו"ר בספר מאמרים תש"ד (עמ' 55) והדפיסוהו במחזור חב"ד, מדייק כ"ק אדמו"ר דהמנהגים שכאן הם אלו שיש בהם חידוש, ר"ל דהדינים המבוררים בשו"ע או באחרונים שאין בהם שום פקפוק ספק וצד החולק. וגם הדינים המפורשים בשו"ע ובסידור אדמוה"ז אין מביאם כאן ורק מפרט המנהגים שיש בהם חידוש, וא"כ יש לנו לירד לעומקם של הדברים לראות החידוש.

"ביום ראשון דר"ח אלול מתחילין לומר לדוד ה' אורי"

הרבי לא חידוש בקטע זו עצם אמירת קאפיטל 'לדוד ה' אורי', אף שדבר זה חידוש הוא לתווך הקשר בין קאפיטל זה לחודש אלול. וראה שער הכולל פי"א אות כ"ח (וישנם הנמנעים מלאמרו מטעם מעשה שהיה, שיצא גזר דין משמים שיבטלו ב' תפילות שתיקן אליהו בעל שם. תפלה אחת, אמירת 'כגוונא' בליל שב"ק, ותפלה אחד, 'לדוד ה' אורי' – מנהג צאנז ורופשיץ, הובא 'בעולם החסידות' גליון 95) ולא נזכר בשו"ע ונושאי כליו אמירת 'לדוד', מ"מ אדמהו"ז בסידורו הדפיס לאומרו - ואין אח"ז כלום.

ומטעם הנ"ל גם לא כתב איפה בתפלה לאומרו, אף דגם בזה יש חילוקי מנהגים. יש נוהגים לאומרו אחר 'עלינו' (- וראה נטעי גבריאל פרק ג' הע' ז' עוד כמה מנהגים) שהרי אדמה"ז כתב במפורש לאומרו אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו (אך לא בערב, כמנהג אחרים). וכן נמי, עד מתי להמשיך לאומרו, דתלוי בחילוקי מנהגים, אם אומרים אותו עד שמיני עצרת במנחה, או עד שמחת תורה, כנ"ל דגם בזה כתב כ"ק אדמוה"ז דעתו, עד אחר הושענה רבה.

רק במה שהשאיר כ"ק אדמוה"ז, בלי בירור מדוייק, בזה שכתב דמתחילין מן ר"ח אלול, ואינו ברור אם להתחיל מיום א' או יום ב' דר"ח, ע"ז מחדש לנו כ"ק אדמו"ר דמתחילין מיום א'.

והחידוש: - בקיצור שו"ע סי' קכ'ח ס"ב פסק במפורש 'דנוהגין במדינות אלו, מיום ב' דר"ח אלול עד שמיני עצרת, אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה, את המזמור ל'דוד ה' אורי'...

ויש לתלות, דתלוי בב' המקורות שמביא ה'שער הכולל' לומר 'לדוד ה' אורי'.

א. מסידור ר' שבתי רשקוביר – 'כי בר"ח אלול נפתחו י"ג מקורים מי"ג מכילין דרחמי והם מתגלים ומאירים למטה כו' ולכך יש בו י"ג שמות הוי' נגד כו' ועל ידי אמירתו כו' פועלים ומבטלים מעלינו הב"ד של מעלה מארי תריסין ומקטריגים שאין לנו רשות לקרב כלל לדון אותנו אלא מלפניך משפטינו יצא'.

ב. מסידור הגדול מאדמו"ר ובלקוטי ד"ה אני לדודי, אשר מן ר"ח עד אחר יוה"כ שבהם עמד משה בהר כימים הראשונים מה אלו . . הם ימי רצון.

אף דשני המקורות מראין לאותן ימים סגולה של חודש אלול, שמאיר בהם י"ג מדות דרחמין, מ"מ יש לחלק ולומר דיש בזה ב' טעמים.

א. שיש לכל חודש סגולתו ומזלו, ולדוגמא אדר – מזל דגים, ניסן – הגמ' אומרת (ברכות) שהרואה ניסן בחלום, ניסי ניסים נעשו לו, אב – ממעטין בשמחה וחדשי תמוז ואב בכלל יש להמנע מכל דבר עונג, דיש קצת שליטה בצד הקליפה. כמו"כ חודש אלול הוי חודש מסוגל להארה אלוקית, ובפרט כהכנה לראש השנה ויום הכיפורים, יש להקדים חודש של רחמים לדין.

וראה 'בני יששכר' (מאמר א' חודש אלול אות ד') "דהימים האלו הם בסגולה לרצון העליון מאת בריאת העולם, דבתשרי נברא העולם, ובריאת העולם הי' ברצון, כי אין זה ח"ו כאומן שפועל פעולתו להשלים חסרונו, כי הוא ית' שלם בתכלית השלימות רק שברא עולמו ברצון להיטיב לברואיו . . ואימתי הי' עליית הרצון כביכול, באלול, מאז והלאה הוקבע לדורות, והימים האלה נזכרים ונעשים"

ב. החודש כשלעצמו אינה שונה משאר חדשי השנה, אלא משום דמגלגלין זכות ליום זכאי, והארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני לקבל לוחות אחרונות התחיל מר"ח אלול עד יום הכיפורים, ולכן הוי יום סגולה.

והנפק"מ: אי נימא כאופן הא' דחודש אלול הוה חודש של רצון, א"כ היינו רק ימי חודש אלול ולא יום א' דר"ח דהוה ל' של חודש אב. (והוא ע"ד מ"ש הפרישה בסי' תקפ"א לענין תק"ש בחודש אלול 'תקעו בחודש שופר' – חודש שלם. וראה בבני יששכר (שם אות י"א) "דהקדים לנו השי"ת מזון ותרופה כל חודש אלול, תרצ"ו שעות, מנין קשה ורפה ברצות ה' דרכי איש..." ומספר תרצ"ו עולה יפה רק אם החשבון הוא 29 ימים). אבל אי נימא הטעם דהוה ימי רצון משום עליית משה, א"כ תלוי מתי הוה עליית משה. וראה בדברי נחמי' סי' תקפ"א (נדפס בהוספת לשו"ע אדמוה"ז חג'-ד) דמבאר חילוקי השיטות בזה.

ע"ד ההלכה: ראה ברא"ש (נדרים סי' ע"ב), לפרוש מאמר המשנה 'האומר קונם יין שאני טועם חודש זה, אסור בכל החודש ור"ח להבא' – ופרש"י – אמר קונם יין שאינו שותה בזה החודש והי' עומד באותו יום של ר"ח, אסור בכל החודש, בכל שלשים יום הבאים וראש חודש להבא כלומר ר"ח זה שהוא עומד לתוכו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם - דהחידוש דאיצטריך בחודש חסר פירוש חדש הבא חסר וחודש שעבר הוא מלא ועושין ראש חדש שני ימים, יום ראשון למלאות חודש שעבר, מהו דתימא ראש חדש שעבר הוי קמ"ל דלא, דהאי קרי לי' אינשי ריש ירחא.

הטור באבהע"ז סי' קכ"ו פסק דאם יכתוב גט ביום ראשון של חודש אייר, יכתוב ביום ל' לחודש ניסן, שהוא ר"ח אייר, וכן בכל ראשי חדשים שהם ב' ימים. וראה ב"י, ב"ח ושאר נושאי כלי השו"ע, מה דיש לחוש בזה.

ובספר קב נקי (סי' א ס"ב) כתב דיש למנוע שלא יכתוב גט ביום שהוא ראש חודש, בין שהוא יום אחד בין שהוא שני ימים, וידחהו עד למחרת שהוא שני ימים לחודש, והטעם מספק אם לכתוב באחד לחודש כמ"ש בתורה, או לכתוב ביום אחד כמ"ש חגי א' .וכשר"ח שני ימים יש ג"כ ספק אם לכתוב ביום א' דר"ח זה שהוא שלשים יום לחדש העבר. דאם יכתוב כן, יש מחמירין דהוי כמו מוקדם, מפני שאין יום ראשון של ר"ח השני נקרא בלשון הבריות על שם חדש העבר.

כעין זה מצינו להיפך, באחד שנולד ביום ל' שבט שהוא ר"ח בשנה פשוטה, והיתה שנת י"ג מעוברת, י"א שאינו נעשה בר מצוה עד א' דראש חודש השני, וי"א שנעשה בר מצוה בל' שבט א' דר"ח אדר ראשון (ראה שו"ת בנין ציון ח"א סי' קכ"א ובשו"ת אהל יהושע ח"ב סי' ק"ח). ובנטעי גבריאל (בדיני שנה מעוברת) פסק להכריע, לחומרא אמרינן דנעשה גדול מאדר ראשון וטעמו בצדו ממשנה בשביעית (פ"י מ"ב) 'השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החודש מעובר משמט. הרי מבואר דאם עיברו חודש אלול, הוי א' דר"ח תשרי - ל' אלול, ואינו שייך לשנת השמיטה, והוי חוב לפני שמיטה ומשמט. וה"ה י"ל כאן.

"במשך יום א' דר"ח תוקעים להתלמד ומתחילים לתקוע אחר התפלה מיום ב' דר"ח"

א. החידוש: עצם ענין תקיעת שופר בחודש אלול מבואר בשו"ע סי' תקפ"א, וזמן התחלת תקיעת שופר נחלקו הפוסקים בנושאי כלי השו"ע שם, אי מיום א' דר"ח או מיום ב' עיי"ש.

ובאופן שטחי נראה שהרבי הכריע בין השיטות, שהחיוב דתקיעה דאלול מתחיל מב' דר"ח אלול, אלא שכדי לצאת ידי האומרים שמתחילים מיום א' דר"ח, תוקעים להתלמד, היינו שתוקעים, אבל לא בתור חיוב אלא כך להתלמד בלבד.

אבל ראה בלקו"ש חל"ד ע' 95, שהקשה דלפי"ז צריך ביאור הלשון 'תוקעין להתלמד' ולא בפשטות 'תוקעין ולא תקיעה של מנהג חובה' וכיו"ב.

וחידש כ"ק אדמו"ר ביאור יפה בפי' ב'תוקעין להתלמד'. שהוא ע"ד מ"ש כ"ק אדמוה"ז בהמנהג שתוקעים ביום הכיפורים אחר נעילה תקיעה אחת, שתקיעה זו היא ע"ד התקיעה בשופר גדול דלעת"ל. דתקיעות דר"ה הן שופר סתם, אבל התקיעה הגדולה שתוקעים בסיום וחותם הימים הנוראים לאחר תפלת נעילה דיוה"כ, שהיא תקיעה אחת פשוטה, הרי היא תכלית העילוי דתק"ש, מעין התקיעה הגדולה דלעת"ל . ., כי ענינה, הצעקה הפנימית מעצם הנשמה, שהיא למעלה מכל ענין של ציור, אפילו מהציור שבתשר"ת דר"ה.

וכשם שלאחרי פרטי מאה הקולות דר"ה באים להכלל ותוכנו הכללי של שופר – תקיעה אחת פשוטה של נעילת יום הכיפורים, הנה הוא בהתחלת מ' הימים שקודם העבודה, בפרטי ענין תקיעת שופר, צ"ל נקודת ההתחלה שבו מודגש תוכנם הכללי של הפרטים שבאים אח"כ.

וזהו תוקעין להתלמד – שזהו בדוגמת וע"ד התקיעה אחת שתוקעים בסיום הארבעים יום וכפי שרואים בפשטות, דכאשר מתחילים לתקוע כדי להתלמד, הרי התחלת ההתלמדות היא שיצא קול פשוט, ואח"כ לומדים פרטי הקולות דתקיעה, שברים, תרועה. כי היא נקודת ענין של כל הקולות דשופר הקול פשוט, שלמעלה מהמאה קולות.

וראה עד כמה מדוייקים דברי הרבי, דבלקו"ש ח"ט ע' 131 כותב "פון דעם וואס בחודש אלול בלאז מען, נוסף צו תקיעה, אויך שברים און תרועה...איז מוכח, אז אין דער התעוררות פון אלול – אנהויבנדיק פון יום א' דאלול - איז פאראן בהעלם אויך די דרגות התשובה שכנגד זכרונות ושופרות..." ולא רמז התקיעות דיום א' דר"ח, ל' אב, מכיון שעבדותו שונה לגמרי משאר ימי החודש.

ביאור הנ"ל הוא מתוק מדבש ומשנה ומחדש פי' חדש ב'תוקעין להתלמד' והרבה דיוקים בדבר:

א. ב'היום יום' (ל' מנחם אב) כתב ד'המנהג בבית רבינו שבמשך היום תוקעים להתלמד', - ובאמת עפ"י ביאור הנ"ל יובן למה שייך מצד אחד רק לרבותינו נשיאנו, דמה לו לאיש פשוט ידיעה והבנה בעבודה רמה כזו (מעין תקיעה דלעת"ל), ובפועל הורה כ"ק אדמו"ר והוסיף, 'עמ"ש ב'היום יום' שהוא מנהג השוה לכל אנ"ש', והיינו משום, כשמדובר על קולות של תקיעה, שברים ותרועה, הרי מדברים על חילוקי דרגות בעבודה וכו', אבל קול הפשוט דקול וצעקה פנימאה (פינטלע איד) ה"ה מגדול שבגדולים עד להקטן שבקטנים בשוה.

ב. אם הוא סדר עבודה כזו, למה לא מצינו לדייק שכל אחד ישתדל עכ"פ לשמוע ממי שתוקע או שיתקע בעצמו, ע"ד ששומע קולות שאר ימי החודש, ואפי' יותר מזה ששומע הקול פשוט אחרי תפילת נעילה – וא"כ למי שייך מנהג הלזו 'תוקעין להתלמד'.

ג. הרבי בהשיחה מדייק דכש'תוקעין להתלמד', הרי מקודם מתחילים בקול פשוט – והרי ממה נפשך, אם העיקר הקול פשוט, למאי מוסיפים עוד הלימוד דשאר הקולות, דשברים ותרועה, או דנימא דלא צריכים להתלמד בהשברים והתרועה.

ד. למה בתקיעות דשאר החודש כותב שהוא אחר התפלה, ועל תקיעות הנ"ל לא נתן שיעור וזמן, רק ל לא נתן שיעור וזמן, רק דבמשך היום תוקעין להתלמד.

ב. מ"ש ד'מתחילין לתקוע אחר התפלה ביום שני דר"ח' – לכאורה הו"ל לפרט יותר, וכלשון הרמ"א בסי' תקפ"א 'אחר התפלה שחרית – שלא נטעה לומר שתוקעין גם אחרי מנחה או ערבית, אף שה'מטה אפרים' ס"ז כתב 'דלא שמעתי נוהגין במדינותינו'.

ועוד, כבר העיר יפה בס' 'הררי קדם' (ח"ב סי' קנ"ב) הטעם שתוקעין אחר התפלה, דאין שום שייכות בין התקיעות לסדר התפלה, כי התקיעה היא הכרזה ותוכחה לעם, בשעה שיוצאים מביהכנ"ס, לשוב בתשובה. דהם זכר לתקיעות שתקעו בשעה שעלה משרע"ה שנית להר סיני, כדי שלא יעבדו ע"ז, ה"נ תקיעות אלו הם לעורר לתשובה, ואין להם שייכות כלל לסדר התפלה, ולכן תוקעים לאחר גמר כל התפלה.

וקצת יש לדקדק ולהעיר ממה שהובא ב'שערי הלכה ומנהג' (ח"ה עמ' קיט), אם מסיבה טובה (שעסקו בתורה ובמצוות שהזמן גרמא) – לא תקעו בשופר בסיום וחותם תפלת שחרית, הרי מנהג נכון שיתקעו בשופר אחרי תפלת מנחה, וכמדובר כמ"פ, ויש רמז בזה בכמה מקומות.

הרי ב' הדברים, א) שיש מקום לתקיעת שופר, גם אחרי תפלת מנחה. ב) אם לא תקעו אחרי שחרית, יתקעו אחר מנחה דוקא. הרי דיש שום קשר עם תפלה, דאל"כ למה לא יתקע, אמתי שנזכר.

"התקיעות דחודש אלול – תשר"ת תש"ת תר"ת".

החידוש: דיש הנוהגין לתקוע באלול רק תשר"ת, וכן מובא בקיצור שו"ע סי' קכ"ח סעי' ב'. אבל מנהגנו (וכן נוהגין כמה מאחב"י) מיוסד עמ"ש הב"ח, סי' תקצ"ב, דלשיטת הערוך, כל התקיעות, אף דכל חודש אלול, לא יתקעו בפחות אלא כסדר תשר"ת תש"ת תר"ת.

וראה במאמר 'אני לדודי' (תשל"ב – הובא בספר מאמרים מלוקט ח"ג עמ' רסט) אחרי שמבאר המעלות דתקיעת שופר ופעולתה בחודש אלול, אפי' יותר מהתקיעות דר"ה, דזהו מה שהתקיעות דחודש אלול (ע"פ מנהג חב"ד) הם תשר"ת תש"ת תר"ת, כל הקולות שתוקעים בר"ה, כי בתקיעות דאלול ישנם כל הענינים שבהתקיעות דר"ה. וזהו שבאלול תוקעים עשר קולות, ולא מאה קולות, אולי יש לומר שזהו לפי שהתקיעות דאלול (כיון שהם השרש של הענינם שנמשכים בר"ה) הם למעלה מהתחלקות, עיי"ש.

וראה בלקו"ש ח"ט ע' 131 "...בחודש אלול בלאזט מען, נוסף צו תקיעה, אויך שברים און תרועה (ביז – כמנהגנו – דעם גאנצן סדר: תשר"ת תש"ת תר"ת)..." - ובהע' 56 – "שהם כנגד עשר כוחות הנפש – שמזה מובן שגם התשובה ד(ר"ח) אלול, אף שבעיקר היא רק הזזה כללית, שייכת היא מ"מ לכל הכחות."

"כשחל ר"ח באחד בשבת מפטירים השמים כסאי. ואז מוסיפין בסוף הפטורת ש"פ תצא עני' סוערה וגו' עד גמירא."

סדר הקטעים בפשטות הוא ע"ד סדר הימים, דעד כאן (ולאח"ז) מדבר על יום א' דראש השנה, ואח"כ כותב ע"ד יום ב' דראש חודש ושאר ימי החודש.

אמנם קצת יש לעיין בהחידוש של מנהג זה, דהרי מפורש הוא בשו"ע, או"ח סי' תכ"ה ס"א, "ראש חודש שחל להיות בשבת . . מפטירין השמים כסאי חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת שמפטירין עני' סוערה" – וכתב הרמ"א – "ויש אומרים השמים כסאי וכן נוהגין במדינות אלו" ופי' הט"ז (סק"ב) כי יש בה תרתי, דהיינו ר"ח ונחמות ירושלים ג"כ כמו ב'עני' סוערה'. (ובביאור הגר"א הוסיף עוד טעם ד'השמים כסאי' דוחה 'עני' סוערה', ד'השמים כסאי' דינא דגמרא – וצע"ק) ואפי' זה שהוסיף, ש"מוסיפין בסוף הפטורת ש"פ תצא עני' סוערה וגו' עד גמירא.", מפורש הוא במג"א סק"א בשם הלבוש.

כשחל ר"ח באחד בשבת מפטירין עני' סוערה ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטורת מחר חדש".

גם זה מפורש שם ס"ג, אלא החידוש הוא, דמוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטורת 'מחר חודש'. וראה אג"ק ח"ה עמ' ק"ח, שדייק כ"ק אדמו"ר בהוראת כ"ק אדמו"ר מהריי"ץ, ". . אשר בפ' החודש כשחל בר"ח או ער"ח לומר אחר ההפטורה פ' שר"ח או מחר חודש, הרי עפי"ז ברור שאין אמירת הפסוקים תלוי במציאת דיעה לאמר ההפטרה כיון שבפ' החדש הרי לכל הדיעות אין לומר הפטרת מחר חדש ואעפ"כ אומרים פסוק ראשון ואחרון של הפטרה זו, ובמילא ה"ה ג"כ בר"ח אלול כשחל להיות בשבת ויום אחד שצ"ל ג"כ הפסוקים דמחר חודש..."

"מיום שני דר"ח אלול עד יוה"פ אומרים בכל יום ויום במשך היום שלשה קאפ' תהילים, על הסדר: ביום א' דאלול – קאפ' א, ב, ד. ב' דאלול – ד, ה, ו' וכו', וביוהכ"פ – שלשים וששה קאפ: קודם כל נדרי – קט"ו עד קכ"ג. קודם השינה קכד עד קלב. אחר מוסף – קלג עד קמא. אחר נעילה – קמב עד קנ".

החידוש: עצם הענין אמירת תהילים בשופי, משך ימים אלו, כבר הובא במט"א ובקצשו"ע סי' קכ"ח ס"ב 'נוהגין לומר תהילים בצבור בכל מקום לפי מנהגו'. אלא החידוש בסדר אמירתו וכמה קאפיטלאך לומר. דיש המדייקין לגמור כל התהילים שני פעמים, קודם ר"ה כמנין 'כפר' (ק"נ קאפיטלאך תהילים פעמיים, גימ' כפר 300) - וראה גם מה שמביא ב'אוצר מנהגי חב"ד' מרשימת הר"י חיטריק שיחי', דחסידי לויבאוויטש בקראסנאלוקי, נהגו לומר מראש חודש אלול עד ראש השנה, בכל יום אחר תפלת שחרית, עשרה קאפיטלאך תהילים, כדי לגמור את התהילים פעמיים עד ראש השנה. – ומנהגנו מיוסד ומקובל מהבעש"ט, להתחיל מיום שני דר"ח, ג' קאפיטלאך בכל יום. ובוודאי יש רמז בזה, דמספר הקאפיטלאך לומר ביוה"כ הוא שלשים ושש דוקא.

וצע"ק, מה שמתחילין מיום ב' דר"ח דוקא, דלא כאמירת 'לדוד ה' אורי' (נתבאר לעיל) מיום א' דר"ח – ויש הנוהגים להתחיל באמירת תהילים רק אחר ר"ח, מיום ב' דר"ח, כדי לומר היה"ר המסודר אחר אמירת תהילים בשלימות עם התחנונים, ובר"ח אין אומרים תחנונים, ומכיון שאין מנהגינו לומר היה"ר אחר הג' קאפיטלאך, א"כ אין לחוש.

ומש"כ ד'אומרים אותו במשך היום', צע"ק במאי שנא מהתהילים היומי, דמדייקין לומר אחר התפלה, ולומר קדיש יתום אחריו.

" קודם השינה קכד עד קלב."

החידוש: החיד"א בכמה מספריו, האריך, דעל דרך האמת אין לקרות מקרא בלילה קודם היום, והתהילים בכלל. ומהטעמים להקל (הובא בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' פ"ד ס"ג), שהרי דוד המלך בעצמו, יסדו בחצות הלילה. וגם מצינו במדרש, שיעקב אבינו אמר תהילים בלילה.

ובפירוש כתב ב'יגדיל תורה', סי' נ"ו, דמנהגינו שלא לומר תהילים משקיעת החמה עד חצות (חוץ מר"ה ויוהכ"פ).

ונראה דיש בזה עוד, שאומרים התהילים בלילה אחר נעילה, 'בלילה' - אחרי תפלת נעילה, כלומר אפי' אחר יוהכ"פ, שהרי היא אחר תפלת נעילה.

ואין לדמותו לפרקי התהילים שאומרים קודם 'כל נדרי', שהרי משתדלים לאמרו בסמוך לשקיעת החמה. ועוד, דבציבור יש אומרים דאין שום קפידא.