כבר דנו בזה האחרונים (ראה אמירה לנכרי, להראי"ה דרברמדיקר, פל"ו ס"ז), שיש מחמירים בזה. אמנם ננסה לברר איך היא דעת אדה"ז בזה, בשו"ע שלו.

בשוע"ר סי' רסג סכ"ה: "מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת, יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת, דכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל (ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל".

לפי זה יוצא לנו לכאורה, שאין חשש לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת, שהרי עדיין אינה שעה האסורה לכל ישראל.

אמנם בקו"א שם ס"ק ח (ד"ה והענין) מבואר, שיש כאן ב' איסורים, הא' מטעם שליחות (אפילו חבירו עושה מעצמו בשבילו), והב' מטעם ממצוא חפצך (כשאומר לחבירו לעשות).

ומבאר שם (ד"ה ולמדו), שמה שאין חוששים כאן לאיסור של שליחות הוא כיון "דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות".

ומה שאין חוששים לאיסור ממצוא חפצך, "כיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, ר"ל שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר".

יוצא לנו לפי זה לכאורה, שכאן בשעה שבארה"ק הוא כבר באמצע השבת, בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי זה חשוב בשליחותו, ואסור מטעם שליחות.

אלא שבשלהי הקו"א הנ"ל (ד"ה ולדינא) מחלק בין נכרי לישראל: "תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא ... אבל ע"י נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא ... אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר ... אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה יש בזה איסור, כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואלו גבי קבלת שבת אף לנכרי שרי".

נראה מכאן, שכל האיסור האמור בשליחות (כשעושה בזמן היתר או באופן שהוא היתר אצלו) הוא רק בנכרי ולא בישראל. ומה שאנו צריכים לטעם הנ"ל (שבקבלת שבת לא קבל עליו האיסורים התלויים חוץ מגופו) הוא רק כדי להתיר לומר אף לנכרי לעשות לו מלאכה בשעה שאינה אסורה לכל ישראל.

א"כ יוצא לנו לפי זה לכאורה, שאין שום חשש לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת.

אמנם עדיין לא נתבררה כוונת החילוק בזה, שהרי מרהיטת לשון אדה"ז בפנים השו"ע נראה לכאורה שאין חילוק בזה בין ישראל לנכרי. וגם בתחלת הקו"א (ד"ה אבל) מביא כמה דוגמאות שאף בישראל "אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותר".

ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח, אין בזה חשש שליחות, כמבואר בשוע"ר סי' שז סכ"ו: "שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו". אמנם עיקר השאלה היא כאשר הפקס נשלח לצורך אותו ששללוחה אליו, ולא לצורך השולח עצמו. ועדיין צ"ע בכל זה.