א. בשוע"ר סי' תקפג, מביא כו"כ מנהגים וענינים בקשר להאכילה בראש השנה. אמנם לכאורה יש קושי רב בסדר הענינים כפי שמביא שם, ובכמה פרטים [ולהעיר שאפשר לדון בכל הבא לקמן גם מצד השוואת הסדר וכו' בדברי אדה"ז מכפי שהם בספרי הפוסקים שקדמוהו, ובפרט הלבוש והמגן אברהם; אבל כדי שלא להאריך ולסבך,נדון כאן רק כפי שהוא מצד הסברא בלבד]:

א) בסעיף א מדבר על אכילת ירקות ופירות שיש בהם סימן טוב, אכילת תפוח מתוק מטובל בדבש, שאומרים בהם נוסח מיוחד; ובסעיפים ג וד מביא עוד פרטים בענין אכילת פירות ואמירת הנוסח. בסעי' ג מבאר שיש לומר הבקשה אחר תחילת האכילה, ובסעי' ד מוסיף שגם פרוסת המוציא טובלים בדבש, ויש שאוכלים רימונים.

אמנם בסעי' ב - באמצע הענין לכאו' - מביא בענין אכילת דגים: "ויש אוכלים דגים לפרות ולרבות כדגים, ואין מבשלים בחומץ". שזה שונה מכל הענין כאן בשנים: 1) דגים אינן פירות וירקות, כמובן, וא"כ שייך יותר לסעיף ה ששם מדובר על אכילת בשר. 2) על דגים אינו מביא שום נוסח לומר בעת אכילתם, וא"כ קודם כל היה לו לסיים עם אלו שאומרים נוסח עליהם - שמביא לקמן סעי' ד שעל רמונים אומרים "נרבה זכיות כרמון", ובסעי' ה שעל ראש איל אומרים "נהיה לראש ולא לזנב".

ועיקר השאלה היא, שהרי סעי' ג הוא המשך ישיר של סעי' א, שאומר שם: "כל המינים שצריך לברך כשאוכלם בתוך הסעודה כגון תפוחים ותמרים יאמר הבקשה אחר התחלת האכילה מפני שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה" - והרי דין זה לא שייך לדגים כלל, הן משום שעל דגים לא אומרים שום בקשה, והן ובעיקר משום שעל דגים לא צריך לברך בעת אכילתם, שהרי הם חלק מהסעודה (כמבואר בדיני ברכות) - וא"כ מה טעם להפסיק באמצע ענין ממש?!

ב) בתוכן זה של סעי' ג קשה עוד, לאידך גיסא: לכאורה הבהרה זו - שצריך לומר הבקשה לאחר התחלת האכילה ולא בין הברכה לאכילה - שייכת גם לרמונים שעליהם מדבר לקמן סעי' ד, שהרי גם עליהם אומרים בקשה: "נרבה זכיות כרמון", וגם עליהם צריך לברך ברכה מיוחדת כיון שאין הם חלק מהסעודה, וא"כ גם ביחס אליהם צריך להבהיר שאין לומר הבקשה בין הברכה לאכילה. ולמה איפוא נאמרה הבהרה זו שבסעי' ג דוקא ביחס לתפוחים ותמרים שבסעי' א באופן שלא יכלל בה גם הרמונים שבסעי' ד?

ג) נוסף על זה צריך ביאור בענין זה של הרמונים, מדוע באמת לא הובא ענין אכילת הרמונים ביחד עם כל הפירות והירקות שאוכלים לסימן טוב בסעי' א, והובא רק בסעי' ד? ובסעי' ד גופא, לא הובא בתחילת הסעי', אלא רק לאחר זה ש"יש נוהגים לטבל פרוסת המוציא בדבש" - שהוא ענין אחר לגמרי, כי פרוסת המוציא הוא דבר שבלאו הכי אוכלים אותו, והחידוש הוא רק שטובלים אותו בדבש (וגם אין אומרים עליו שום נוסח), וא"כ קודם כל היה לו להביא את הרמונים שאוכלים במיוחד לסימן טוב ואומרים עליהם נוסח כמו כל הפירות והירקות שבסעי' א, ורק אחר כך להוסיף את הטיבול בדבש של פרוסת המוציא!

ד) מצד שני, יש סברא לומר שטיבול המוציא בדבש שייך לאכילת התפוח בדבש, כמובן שבשניהם טובלים דבר בדבש. וא"כ, לכאורה היה לאדה"ז להסמיך שני ענינים אלו שבדבש יחד [וכפי שהוא באמת בלבוש ובמג"א] - ולמה חילק ביניהם?

ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה, ובהקדים שבאמת הקושי כאן אינו רק בהסדר, אלא גם בעצם הענין:

אדה"ז מביא כאן כמה ענינים שאוכלים ואומרים עליהם נוסח של ברכה, אמנם יש הבדל כללי: ביחס לרוב הדברים שבסעי' א נוסח הברכה הוא באופן של "יהי רצון", "יהי רצון מלפניך שירבו זכיותינו", "יהי רצון מלפניך שיסתלקו אויבינו"; אמנם ביחס לתפוח בדבש אין אומרים "יהי רצון" אלא רק "תתחדש עלינו שנה מתוקה", וביחס להרמונים אין אומרים "יהי רצון" אלא רק "נרבה זכיות כרמון", וכן ביחס לראש איל אין אומרים "יהי רצון" אלא רק "נהיה לראש ולא לזנב".

אמנם כד דייקת שפיר יש לחלק באופן אחר, שבאמת תפוח בדבש אף שהנוסח עליו אינו "יהי רצון" הרי עכ"פ יש בו נוסח של בקשה על דבר אחר: כשם שבכל הדברים הקודמים הבקשה היא על דבר אחר, "שיכרתו שונאינו", "שיסתלקו אויבינו" וכיו"ב, כמו"כ כאן הנוסח הוא "תתחדש עלינו שנה מתוקה" שמברכים את השנה ולא את עצמנו; משא"כ ברמונים הרי מדברים על עצמנו: "נרבה זכיות כרמון", וכן בראש איל: "נהיה לראש ולא לזנב".

ובזה יש לבאר מדוע בסעי' א לא הביא אדה"ז את הרמונים ואת הראש איל, ויתירה מזו, שהפסיק בין סעי' א להרמונים על ידי סעיפים ב ו-ג שבאמצע, כדי להדגיש שאין אכילת הרמונים מאותו הגדר של אכילת שאר הדברים לסימן טוב, אלא הוא ענין אחר לגמרי, כפי שמתבטא גם בשינוי התוכן, שבסעי' א מברכים ענינים אחרים, וברמונים וראש איל מברכים את עצמנו.

ג. וביאור הענין - לכאורה בסברא פשוטה:

כאשר באים לברך ולעשות סימן טוב על השנה החדשה, הרי יש בכללות שני ענינים: יש את הדברים התלויים בנו, בכח מעשינו ויגיעתנו, ויש את הדברים שאינם תלויים בנו, אלא הם בידי שמים.

וזהו ההבדל בין תחילת הסימן להמשך הסימן: בתחילת הסימן מביא אדה"ז את אותם ענינים שעושים לסימן טוב כלפי שמיא, ולכן גם מתפללים ומבקשים ביחס אליהם "יהי רצון מלפניך" שיתקיימו דברים אלה בשנה זו; ואילו בהמשך הסימן מביא אדה"ז ענינים שעושים לסימן טוב כלפי עצמנו, שאנו נהיה בשנה זו כדבעי.

ועל הסדר:

בסעי' א מביא את כל הדברים המוזכרים בגמ' שאוכלים לסימן טוב כלפי שמיא, ולכן מבקשים על כל אחד בקשה מיוחדת על ענינים שאינם תלויים בנו: "יהי רצון מלפניך שיכרתו שונאינו", "שיסתלקו אויבינו" [ועצ"ע מ"יהי רצון מלפניך שירבו זכיותינו" - ואכמ"ל];

לאחר מכן מביא את אכילת התפוח בדבש, שגם בזה מתפללים על כך שהשנה תהיה שנה מתוקה - "תתחדש עלינו שנה מתוקה" - והכוונה כאן היא להמתיקות שתלויה בידי שמים, שהשנה עצמה תהיה מתוקה (ולא מצד מעשינו).

בסעי' ב מביא עוד ענין שאוכלים בשייכות לברכות הבאות בידי שמים: "ויש אוכלים דגים לפרות ולרבות כדגים" - שגם זה לא תלוי בידי אדם, כמובן.

והנה כיון שמדובר כאן על בקשות שמבקשים מהקב"ה, היה קס"ד שאפשר לאומרם בין הברכה לאכילה, כיון שגם הם חלק מהברכה לשמים [שזהו באמת טעם מנהגנו בפועל כן לומר את היה"ר בין הברכה לאכילה, וכמבואר במכ' רבינו הידוע] -

ולכן, לאחר שסיים אדה"ז ענינים אלו שאוכלים לסימן טוב ולבקשה משמיא, מדגיש ומבהיר בסעי' ג, שאע"פ שיש בזה ענין של בקשה מהקב"ה, בכל זאת יש להיזהר שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, אלא לומר זאת רק לאחר תחילת האכילה.

ולאחר שסיים את כל הענין, ממשיך בסעיפים ד-ה במנהגים נוספים בעניני אכילה, שהם סימן טוב בעיקר כלפי האדם עצמו:

"יש נוהגים לטבל פרוסת המוציא בדבש" - וי"ל, שהצורך בהוספת מנהג זה על המנהג הקודם דאכילת תפוח בדבש, כי אכילת התפוח בדבש היא אכילה מיוחדת של מתיקות עם אמירת נוסח וכו' שענינה לבקש על המתיקות משמיא, משא"כ כשאוכלים את אותה פרוסת המוציא שאוכלים בלא"ה ואין זאת אלא שמטבילים זאת בדבש, ה"ז מדגיש שלא מדובר כאן על מתיקות "על טבעית" שבידי שמים וכו', אלא על מתיקות רגילה, שמתלבשת בהפעולות ובהמעשים הרגילים שעושים בכח עצמנו;

"ויש אוכלין רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון" - ואין כאן בקשה מלמעלה, שהרי ריבוי הזכויות תלוי בנו, במעשינו ועבודתנו, אלא רק סימן טוב עבורנו שאכן נפעל כדבעי ונרבה זכויות כרמון בפועל [ולכן א"צ ביחס לרמון להבהיר שלא לומר הבקשה בין הברכה לאכילה, כמו שצריך להבהיר ביחס לתפוח ורמון כנ"ל, כי כאן ברמון אין זו בקשה משמים שאז יש קס"ד לקשרה להברכה, אלא רק סימן טוב כלפי עצמנו, וא"כ פשוט שאין מקום להפסיק בזה בין הברכה לאכילה];

"ונוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה" - וי"ל שגם בענין זה ההדגשה היא לא על מתיקות שבאה מלמעלה, אלא על מתיקות שתלויה במעשי האדם, וכמרומז בהקשר לענין השומן, "מתוקה ושמינה", שענינו תענוג והתפשטות של חיות הנפש, כידוע בענין "שמועה טובה תדשן עצם", היינו, שאין כאן מתנה הבאה מלמעלה, אלא שחיות הנפש עצמה גודלת ומתפשטת מרוב התענוג, ודו"ק;

"יש לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק" - היינו, שאין באכילה זו מטרה לפעול ברכה ובקשה מלמעלה, אלא רק להזכיר את אילו של יצחק שקיים כבר מאז ומקדם;

"ואם אין ראש איל . . יאכל ראש אחר לומר נהיה לראש ולא לזנב" - שגם ענין זה תלוי הוא במעשי האדם, שאם יכלכל מעשיו בתבונה ובהנהגה הראויה, הרי שבכח עבודתו יזכה להיות "ראש" ולא "זנב".

ולפכהנ"ל אולי יש גם לבאר את מנהג חב"ד בפועל בכל ענינים הנ"ל, ואין כאן המקום להאריך, ועצ"ע.