בגליון האחרון [תתלא], הקשה הרה"ג גבריאל ציננער בעמח"ס 'נטעי גבריאל' דאדה"ז בסי' תנ"ו ס"ט וסי' תק"ו ס"א כתב ד"אסור למדוד ואפילו מתכוון למצוה, כגון שמודד קמח עיסתו כדי לידע שיעור חלה, אלא יקח באומד הדעת, שהרי היה אפשר למדוד בעיו"ט".

והקשה מסי' ש"ו סי"ח שכתב ד"מותר למדוד מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה".

וכתב ליישב עפ"י מה דמוכח ברמב"ם פ"ד מהל' יו"ט דאיסור מדידה מכלל גזירת מקח וממכר הוא, וא"כ, הא דהתירו מדידה של מצוה, הוא באופן דלא שייך בהן גזירת מקח וממכר, כגון למדוד מקוה או לטומאת כהנים שאיסורן אינו משום עובדא דחול. אבל למדוד אוכלין שיש בו לתא דמקח וממכר אסור. ולכן אסור למדוד כוס ומצה.

ונראה להוסיף בזה עוד ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת ש"פ בשלח תשמ"ב (התוועדויות ח"ב עמ' 836) בהמשך לביאור במשנה האחרונה דמסכת שבת "פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה" (בשיחת יו"ד שבט): "האיסור למדוד בשבת אינו איסור מן התורה, היינו, שעצם הפעולה דמעשה חול אסורה מן התורה, אלא חכמים עשו גזירה וסייג באמרם שפעולה זו היא "זלזול שבת" - כדי שלא יבואו לזלזל בכללות קדושת השבת, בשבתות שלאח"ז כו' - בעתיד". ע"כ (וראה גם בהמשך העניין בשיחת ליל ט"ו בשבת. ובלקו"ש חי"ד עמ' 18).

ועפ"ז במקום שדומה למדידה דמקווה שאין איסור אחר לבד מהמדידה בשבת - דהיינו גזירת חכמים כדלעיל, התירו בשבת לצורך מצוה, משא"כ במקום שיש בו משום מקח וממכר דנראה כמוכר כבסי' תק"ו אסרינן גם בשבת.