בשנת תשמ"א חידש כ"ק אדמו"ר, שבנוסף להמבואר בפוסקים שזמן מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגילה - היינו, בועש"ק י"ד אדר, הרי שיש לתת מתנות לאביונים גם כן ביום א' ט"ז אדר - יום המשתה ושמחה.

ראה לקו"ש חכ"א ע' 490 בהערה ד"ה ווען פורים. ובשיחת ש"פ צו, שושן פורים תשמ"א בארוכה.

והנה טעם חידוש זה לא נתבאר ע"י רבינו בפרטיות, כמבואר להמעיין במקומות הנ"ל - ואולי יש לבאר בזה:

מבואר בלקו"ש חט"ז שיחה ב לפורים (ע' 367 ואילך), ש"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים קומען אויך אלס תוצאה פון דעם וואס די טעג גופא זיינען ימי משתה ושמחה" - בסגנון אחר קצת: עשיית ימים אלו ("לעשות אותם") לימי שמחה היא ע"י ג' דברים: משתה - סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. ובזה מבואר, שכל ג' מצוות אלו - משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים - הם נקודה אחת של "משתה ושמחה". [ועיי"ש בארוכה שמבסס זה בדברי הרמב"ם בהל' מגילה].

וכמבואר שם בהמשך השיחה בארוכה, שגם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים הם פרט ב"עד דלא ידע" - שהוא יוצא ממציאותו לגמרי, ולכן מתאחד גם עם אחרים כו'. וכל נקודת השיחה שם, שמתנות לאביונים אינו רק ענין של צדקה בלבד, אלא שזהו מגדר שמחה. עיי"ש.

ולפ"ז מובן בפשטות, שכיון שזמן השמחה בפורים המשולש הוא ביום א' ט"ז אדר, כמבואר בפוסקים, ואז הוא החיוב ד"משתה ושמחה", "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" -

הרי בדרך ממילא, גם שני הענינים של משלוח מנות ומתנות לאביונים שהם חלק מגדר השמחה ו"עד דלא ידע", הרי (עיקר) חיובם הוא דוקא ביום זה של משתה ושמחה, ט"ז אדר. וק"ל.