ברמ"א סי' תרצ סעי' יז: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהן ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבית הכנסת. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו".

פירוש: האבודרהם הביא מאבן הירחי (מנהיג הל' מגילה אות יז, מובא בשלימות בדרכי משה) "נוהגים . . שהתינוקות לוקחים בידן אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא במגילה 'המן' מקישים זו על זו למחות את שמו שנאמר ושם רשעים ירקב. וכן אמרו במדרש תמחה את זכר עמלק, אפילו מעל העצים ומעל האבנים". והוסיף הרמ"א דמזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים במגילה. ושוב הביא מהאורחות חיים (הל' מגילה אות מא) המבואר בב"י (אות יז) ש"אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו".

ודברי הרמ"א צ"ב, דהאורחות חיים הביא המנהג כפי שהוא מתואר בספר המנהיג, דהיינו לכתוב שם המן על לוחות עץ ועל ידי הניקוש נמחק השם, וזאת כדי לקיים מצות מחיית עמלק כפי שנתרבה במדרש (שלא הגיע עלינו) "תמחה . . אפי' מעל העצים ועל האבנים". ועל מנהג זה כתב ר' אהרן הכהן מלוניל בעל האורחות חיים ד"אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו". אבל המנהג החדש שנשתרבב מזה, דהיינו להכות סתם מבלי למחות שם עמלק לכאורה אינו שייך כלל לטעם הנ"ל, ואין בזה שום קיום של מחיקה, ואיך קאמר ע"ז הרמ"א "כי לא לחנם הוקבעו", הלא המנהג החדש אינו שייך כלל להמנהג שהוקבע מתחילה.

ובאמת דבלבוש הביא מנהג זה החדש בזה"ל: "ונוהגים התינוקות לנקש בשמעם שם המן, ויש להם סמך משום דכתיב שם רשעים ירקב, וכתיב מחה אמחה את זכר עמלק", אבל הוא מוסיף "ולכן יש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקשים בו, וע"י הנקישה ימחקוהו . . לפיכך אין להם לבטל מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן".

הרי דהלבוש הורה לקיים המנהג כתיקונה דהיינו למחות שם המן ע"י הנקישה, כי זהו עיקר היסוד והטעם למנהג זה, וע"ז אנו אומרים דאין לבטל מנהגים כי לא לחנם הוקבעו, אבל מדברי הרמ"א הרי מבואר דגם כפי שנשתנה המנהג ונשתלשל מהמנהג הקדום רק לנקש מבלי למחוק, גם ע"ז שייך לומר דלא לחנם נהגו כן. וצ"ע כנ"ל, איזה קיום ישנו בעצם השמעת הקול מבלי שום מחיקה.

ואולי זהו הטעם שהמהרי"ל (הל' מגילה סי' יב מובא בדרכי משה וכו'), אף כי בדרך כלל הי' נזהר מאד במנהגים1 מ"מ מנהג זה להכות בהמן לא הי' עושה. והיינו משום דכפי האופן שנשתרבב המנהג בימיו כבר, דהיינו להכות מבלי למחוק שם המן, ליכא בזה שום קיום, ואין זה המשך להמנהג הראשון. וכיון דהמנהג הקדום כבר נתבטל לא ראה המהרי"ל סיבה להחזיק במנהג החדש, ובפרט שאיכא בזה חששות כמש"כ הפרמ"ג.

ובדעת הרמ"א י"ל, דכשם שמצינו דמחיקת זכר עמלק כולל גם למחות את שמו הכתוב על עצים ואבנים, הכא נמי איכא קיום "למחות" את שם עמלק הנאמרת בקול, דע"י שמכים בעת שהקורא מזכיר שם המן, ושוב א"א לשמוע שם המן מחמת הרעש, הר"ז ג"כ קצת קיום של "מחיקת" שם עמלק. ולהכי סובר הרמ"א דגם כפי שהמנהג נשתנה ואין כותבים שם המן כלל, מ"מ עדיין מתקיים עיקר הטעם שעל פי' הוסד המנהג לראשונה, ולכן אין לבטל המנהג בציורו החדש.

והנה רבינו הי' נוהג להכות ברגליו באמירת המן, ובספר המנהגים מציין לסידור היעב"ץ שהביא מנהג אביו החכם צבי ש"הי' מכה ורוקע ברגליו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן". והמנהג לדייק להכות דוקא ברגלים ובמנעליו מובא בבן איש חי ובעוד מקורות2, ולבד מה שצ"ב מהו הדיוק להכות דוקא ברגליו, הנה בעיקר צ"ע בהנהגת רבינו אשר הי' מכה בקלות עד שכמעט לא הי' נשמע קול ההכאה כלל, וגם הי' מכה כשהקורא אמר המן בלי שום תואר, וכמובן שכיון שהקהל לא הי' מכה אז (כפי שהובא בספר המנהגים שם) לא הי' רוצה לבלבל הקריאה, אולם לפי מה שביארנו דהיסוד למנהג ההכאה הי' ל"מחות" שם המן מגלי האויר, א"כ באופן שקול ההכאה אינה נשמעת, הרי בטל כל עיקר יסוד המנהג.

וי"ל בזה, דהנה בספר המנהיג לראב"ן הירחי שם הביא כמקור למנהג הנ"ל הכתוב "ושם רשעים ירקב" וכן הובא ברמ"א שם, ובפשטות הר"ז עוד סמך לענין מחיקת שם המן שהיו כותבים על עצים ואבנים, דמחיקת השם ורקיבת השם היינו הך. אולם בביאור הגר"א שם ציין על התיבות "ושם רשעים ירקב" - ירושלמי ומ"ר "כד הוה מטי אשר הגלה כו'". וכוונתו לירושלמי מגילה פ"ג ה"ז "ר' יונתן כד דהוה מטי להאי פסוקא 'אשר הגלה נבוכדנאצר' הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות". ובקה"ע שם "שאף עצמותיו שבקברו יהיו נשחקים כדי שלא יהי' לו תקומה לעתיד לבוא".

ולפנ"ז בירושלמי איתא: "רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו". וזהו המקור להחיוב המובא במחבר שם "צריך שיאמר ארור המן כו'", והיינו אחרי גמר קריאת המגילה, וכדציין הגר"א על הלכה זו את הירושלמי הנ"ל. (ונוסח זה של ארור המן וכו' נרמז ג"כ בבבלי מגילה ז, ב "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'"). וצ"ע למה ציין הגר"א על המנהג להכות בעת אמירת המן את הירושלמי שקאי על אמירת ארור המן לאחרי קריאת המגילה, ומה זה שייך להכאה בעת אמירת שם המן?

והנה בנוסף להירושלמי ציין הגר"א למדרש רבה (ודוקא על הלכה זו של הכאה, משא"כ בחובת אמירת ארור המן וכו' ציין רק הירושלמי ולא המדרש). וז"ל המדרש (ב"ר מט, א): "ר' יונתן כשהי' מגיע לפסוק הזה, 'אשר הגלה גו' הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות . . רבי כי הוה מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו לקים למה שנאמר ושם רשעים ירקב". הרי מבואר במדרש דרבי הי' נוהג לומר ארור המן בעת קריאת שם המן, ודלא כמנהגנו (עפ"י המפורש במס' סופרים פי"ד מ"ו) לאומרו אחר המגילה, וכמו ר' יונתן שהי' אומר נבוכדנצר שחיק עצמות "כד הוה מטי להאי פסוקא", דהיינו בעת קריאת המגילה ולא אח"כ.

וי"ל דס"ל להגר"א דלפי נוסח המדרש רבה החיוב לומר ארור המן מקביל לחובת אמירת זכר צדיק לברכה אחרי אביו ואחר רבו, דחובה זו הוא מהל' כבוד אביו וכבוד רבו, דכשמזכיר שמם חובה לברכם, וכמו"כ החיוב לומר ארור המן או נבוכדנצר שחיק עצמות הוא חובה לזלזל ברשעים, (ובמדרש שם באמת מובא ע"ד זכר צדיק לברכה בהמשך להנ"ל), וזהו הנלמד מקרא דושם רשעים ירקב, דבהזכר שם רשע צריך לזלזלו. וא"כ י"ל דזה נתקיים ג"כ ע"י הכאה, דהכאה גרידא הוא ג"כ זילזול, ואין זה שייך לחובת מחיקת שם עמלק כ"א לחובת הזלזול בשם הרשע. ולכן מצינו הקפדה שההכאה תהי' דוקא ברגל ובמנעליו, כיון דהזלזול הוא יותר חמור ע"י הכאה ברגליו ובמנעליו מהכאה בידיו או בכלי אחר.

ובאמת הדבר מפורש בבן איש חי שם, דבהלכה ח' כתב: "והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים עשרת בני המן, ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם".

ולהלן בהלכה כ' כתב עוד: "מנהג יפה לכתוב עמלק ושם המן ולמחותם, וקודם שימחם ידרוס ויכה עליהם בסנדלו כו'". הרי להדיא דהמנהג להכות ברגלים אינו שייך להמנהג למחות את השם עמלק, כ"א הוא קיום אחר, וכנ"ל.

ועפ"ז מובן מה שרבינו הי' מכה ברגליו בלי רעש ובלי השמעת קול, דלענין חובת 'ושם רשעים ירקב' דהוא משום הזילזול בשם רשע מתקיים זאת שפיר גם בלי שום קול, כ"א בעצם ההכאה ברגלים ובמנעלו.

שוב מצאתי כמעט מפורש כדברי הגר"א בספר המנהגים טירנא הל' פורים אות נה: "והא דנוהגין להקיש כשזוכרין המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעין לומר שם רשעים ירקב (משלי י, ז) כי הוא חיוב לומר כשמזכירין רשע." הרי דהמנהג להכות נשתלשל מחובת אמירת 'ושם רשעים ירקב' ולא מחובת מחיקת שם עמלק.

וי"ל עוד, דהנה איתא במגילה טז, א דכשמרדכי הי' צריך לעלות על סוס המלך אחשורוש אמר להמן כי אין לו כח לעלות בעצמו "דכחישא חילאי מימי תעניתא, גחין [המן] וסליק [מרדכי], כי סליק בעט ביה [בהמן], אמר ליה לא כתיב לכו 'בנפל אויבך אל תשמח', אמר ליה הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב 'ואתה על במותימו תדרוך'". ואולי ההכאה ברגלים בעת קריאת שם המן הוא גם לקיים "ואתה על במותימו תדרוך". וגם לענין זה אין צורך בהשמעת קול ורעש, ומתקיים שפיר ע"י עצם ההכאה גרידא.

ומענין לענין. הנה בגליונות שעברו הי' דיון ביני לבין ידידי ושארי הררלויצ"ר בענין הבטה בפני החזן בעת אמירת ברכת כהנים, ובגליון תתקטו מקפיד עלי על שאני מטיל דופי במנהג כמה מאנ"ש להסתכל על החזן מאחוריו אשר לענ"ד אין בזה שום קיום, אלא צריך להסתכל דוקא בפניו או בצדדי הכהן3. והנה מה שנתעורר ידידי הנ"ל לאזור חיל ולצאת ולהגן על המנהג (ואף כי בדחוקים עצומים) הוא מה שראה כן בהנהגת כל גדולי ישראל במשך הדורות שנתאמצו מאד להגן על המנהגים. וכמש"כ בשו"ת מהר"ם פדובה סי' עח "...באמת מילתא דתמוה הוא המנהג הזה, אכן לא זו הדרך להשען על בינתינו ולבטל מנהג קדום, אך צריך לבקש בכל עוז למצא סמך ליישב אותו, וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון, וזה ימצא מעלתך לרוב בתוס' ובשאר פוסקים." ועד"ז בשו"ת חת"ס בכ"מ. וכן רבינו דיבר כו"כ פעמים בגודל החיוב להחזיק במנהגים.

אבל לדעתי כל היסוד שלו בטעות יסודה, דהטעם להתיחסות גדולי ישראל בחומרת המנהג היא משום דאנו מחזיקים שהמנהג נתייסד עפ"י טעם הגון, ואף שאין אנו יודעים ומבינים הטעם, הרי החזקה היא שנתיסד ע"י, או בהסכמת אלו שידעו הטעם. אבל באופן שאנו יודעים בבירור איך הותחל המנהג, וכבנידון דידן דהותחל ע"י אלו שרצו להדר במנהגי רבינו וראו שרבינו מסתכל על החזן ולא ידעו טעם הדבר, (דהוא מפאת הענין בפנים כנגד פנים וכמפורש במקורי המנהג בספרים קדומים, וכדהבאתי בגליון תתקח), א"כ בכה"ג אין שום ענין להמציא דיחוקים לישב מנהג כזה ולעייל פילא בקופא דמחטא, ואדרבא עי"ז שמצדיקים מנהג טעות מונעים ומבטלים מאלו הרוצים לקיים מנהגי רבינו, את עיקר קיום המנהג.

והנה המקור היחידי בשו"ע בגודל חומרת המנהג הוא בדברי הרמ"א הנ"ל בהל' פורים לענין המנהג להכות בקריאת שם המן שהרמ"א הביא את דברי האורחות חיים ש"אין לבטל שום מנהג. . כי לא לחנם הוקבעו". הרי להדיא דכל כחו של מנהג הוא משום דאנו מחזיקים שנקבעו בטוב טעם, וכמו לענין מנהג זה של הכאה בעת אמירת המן, וכמבואר בארוכה לעיל יסוד המנהג וטעמו. והדבר מבואר להדיא במג"א כאן בהל' פורים שהאריך בגודל החיוב להחזיק במנהגים, וסיים "ודוקא מנהג שנתיסד עפ"י ותיקין כמש"כ המרדכי אבל מנהג שאין לו ראי' מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מס' סופרים פי"ד מי"ח)." ובמאמר המנהגים למהר"ם חגיז "כל מנהג ישראל ודאי יש בו טעם וריח טוב כעין של תורה וכו' וחלילה לנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים לפקפק ולתלות בכל דבר הקשה לומר שהוא טעות . . ואם ריק הוא, מכם הוא ריק." הרי דכל עיקר היסוד לכבד מנהגים הוא משום שאנו תולין כי יש בו טעם הגון שאין אנו יודעים, ופשוט שלא שייך כל זה במנהג חדש שאנו יודעים בבירור איך וע"י מי הותחל, וכנ"ל. ואדרבא אנו יודעים הטעם היטב, וגם אנו יודעים שכפי האופן שכו"כ מקיימין מנהג זה, לא נתקיים כלל עיקר יסוד המנהג. ובכה"ג מצינו ריבוי פעמים שהפוסקים מחיייבין אותנו לבטל או לתקן מנהג טעות, וכנ"ל.

1) ובמהרי"ל הל' יוה"כ אות יא מביא מעשה נורא בגודל הפלאת החיוב שלא לשנות מנהגים. "אמר מהר"י סג"ל אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס. ואמר שבאותו פעם היה הוא אומר סליחה 'אני אני המדבר' אשר יסד רבינו אפרים לומר לתפלת מוסף, וסבר שמצוה לומר שם לכבוד רבינו אפרים המחבר אשר מנוחת כבודו שם. ואמרו המנהיגים אליו שאין מנהגם לומר אותה הסליחה ולא שמע אליהם מסברתו דלעיל. לימים מתה בת הרב ביום כפור והצדיק הרב הנזכר עליו הדין שלקתה בתו על מה ששינה מנהג המקום".

2) בשבועון "משפחה" (פורים ש.ז.) מביא שכמנהג רבותינו להכות ברגליהם כן הי' גם מנהגי האדמו"ר הר"מ מסטולין (דור שישי מרבי אהרן מקרלין) והאדמו"ר ממחנובקה (דור חמישי מרבי נחום מטשרנוביל).

3) ואגב, שמעתי מעידי ראי' שהר"ר זלמן לויטין (האדיצ'ער) הי' נוהג לעקור ממקומו בביהכנ"ס והי' הולך מול החזן ומסתכל בפניו בעת אמירת ברכת כהנים.