בשעתו, לקראת יום ההילולא של האריז"ל ה' מנחם-אב תשל"ה, הורה הרבי להתכנס על הציון הק' שלו בעיה"ק צפת ולקיים שם תורה, תפילה וצדקה בציבור, וכן עשו: לימוד מתורתו וכפי שנתפרשה בחסידות חב"ד, אמירת תהילים ונתינת צדקה.

"בהגיע זמן תפילת מנחה, היו שרצו גם להתפלל מנחה ליד הציון, כאילו הוראת כ"ק אדמו"ר לתפילה הכוונה גם למנחה. אבי [הגר"י לנדא ז"ל, אב"ד בני-ברק] התנגד בתוקף, ויצאנו משטח הקברים להתפלל. היו שהתעקשו והתפללו ליד הציון, ואבי התרעם מאד" (ממכתב בנו ממלא-מקומו הרה"ג הרה"ח ר' משה שי' שהתפרסם לאחרונה ב'תשורה' למשפ' לזרוב).

ממרחק של שנים, וכיוון שמעלים את הנושא לדיון, כדאי לברר את משמעות דברי הרבי בנדון, ע"י קריאה זהירה של הנוסח המלא של דבריו בהתוועדות ער"ח מנ"א דאז, שנדפסו מהקלטה (הנחה פרטית בלתי מוגה) ב'שיחות קודש' תשל"ה ח"ב. שם מופיע הביטוי "תפלה בציבור" פעמים רבות, ובפרט בעמ' 348 שמתייחס לכינוס על ציון האריז"ל מופיע הביטוי ג' פעמים. ולהלן בעמוד הבא (349) מדבר בהקשר זה על "עבודת התפילה" ועל "תפילה מתוך שמחה", ומסיים שאת ההתחלה בזה יעשו [אצל הרבי] מייד אחרי ה'ברכה אחרונה' שלאחרי ההתוועדות - שיתפללו שם בציבור. (וראה גם את האיזכורים בעמ' 343).

בידענו את זהירותו של הרבי מדברים שעלולים להתפרש לא נכון, ומאידך את ההוראה המפורשת כאן ללא כל הסתייגות - אין ספק שהכוונה לתפילה בציבור ממש, ולא לאמירת תהילים גרידא.

וראה בעניין זה בס' ילקוט יוסף הל' ביקור חולים ואבילות, מהדורת תשס"ד עמ' תשע"ב וש"נ.