כתב רבינו בסי' רמג סעי' א: "אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל.

"ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל שנאמר בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא".

ואח"כ ממשיך: "ויש רמז לאיסור זה בשבת ויו"ט מן התורה שנאמר ביו"ט כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה ביו"ט וקל וחומר לשבת ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן וכן ביו"ט ואפילו בחולו של מועד וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומן". עכ"ל הזהב.

ולכאורה צ"ע למה הוצרך רבינו להוסיף טעם זה של הרמב"ם, הרי כבר כתב בתחילה שאמירה לנכרי אסורה משום דיש שליחות לנכרי לחומרא ושלוחו כמותו. ולאידך גיסא, אם הטעם דיש שליחות לנכרי אינו טעם מספיק, הו"ל לכתוב רק הטעם "שלא תהא שבת קלה בעיני העם" ותו לא. ואפילו אם נמצא ביאור למה אנחנו זקוקים לב' טעמים, למה הפסיק ביניהם לומר שיש רמז לאיסור זה מן התורה. גם הלשון צריך ביאור, דהול"ל "ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם משום דיש שליחות לנכרי לחומרא, ועוד שלא תהא שבת קלה בעיני העם'", וכיו"ב. ולמה הציע רבינו את הטעם השני כאילו שהוא הטעם היחיד?

ונראה לפענ"ד, שאין כאן טעם נוסף על טעם "דיש שליחות לנכרי לחומרא". דזה שיש שליחות לנכרי אינה טעם כלל אלא גזירת חכמים, וערבך ערבא צריך. ואכן מצינו שהראשונים נתנו טעמים לתקנת חכמים דיש שליחות לנכרי לחומרא, עי' בשו"ת הריב"ש (סי' רעו וסי' שה) וריטב"א (ב"מ עא, ב). ואכן כשתדייק בדברי רבינו תראה שאין כוונתו שטעם איסור אמירה היא משום דיש שליחות לגוי, אלא ששליחות היא עיקר גדר ומהות האיסור - "שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל". וכיון שזהו גדר האיסור, לכן הדינים של שלוחו כמותו שוים בישראל ולהבדיל בנכרי. ראה סי' רמו סק"ב דבאופן מסויים אין איסור אמירה לנכרי, והוסיף רבינו "ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו". ולאידך בסי' רמד סק"א בהגה"ה כתב דבאופן מסויים אסרו אמירה לנכרי, "והיינו טעמא משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל".

אמנם כאמור, זהו רק גדר האיסור. אבל הטעם שאסרו אמירה-שליחות בגוי הוא כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמם. ולכן מצינו שבמקום שלא שייך טעם הנ"ל לא אסרו חכמים אמירה לנכרי אף אם מצד דיני שליחות היה ראוי לאסור.

דוגמא לדבר: "לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר" (סי' שז סל"ה). והנה מה שמותר לומר לו לעשות לצורך עצמו מובן, שהרי אין כאן שליחות אפילו בישראל, שהרי אין בדעתו לעשות בשביל המשלח. אבל מה שהתירו לומר לנכרי לעשות לצורך נכרי אחר טעון ביאור, דלכאורה הרי יש כאן עשייה בשביל המשלח, ולמה אין דינו כראובן שאמר לגוי לעשות בשביל שמעון (וכן הקשה בזכרון יוסף סי' פה, ע"ש מה שנדחק בזה, וכן הקשה בשו"ת תשורת ש"י סי' תקעז ונשאר בצ"ע עיי"ש). וע"פ הנ"ל א"ש, דטעם הגזירה דיש שליחות לנכרי לחומרא הוא כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם, אבל בנדו"ד לא שייך טעם זה, ולכן לא גזרו בזה אף באופן שבישראל מקרי שליח.

והביאור בזה: החשש ששבת תהא קלה בעיני העם קיימת רק כשמלאכת ישראל נעשית בשבת בשליחותו, אבל אם מלאכת נכרי נעשית בשבת, אין זה מפחית כלל את ערך השבת בעיני העם שהרי זהו טבעו של עולם וגוי ששבת חייב מיתה, ולכן לא גזרו בהא.

ולפי הנ"ל יש לפרש תורף דברי רבינו, שבתחילה הגדיר את מהות האיסור, והוסיף דיש לזה רמז מן התורה דזהו גם חלק מגדר האיסור (כי איסור שיש לו אסמכתא הוא חמור יותר (ריטב"א ר"ה טז, א), וכמו שנתבאר בשיחת חג השבועות תשכ"ד (בלתי מוגה)1 שרבינו הזקן הביא רמז זה להדגיש שאמירה לנכרי הוא איסור חמור). ואח"כ ביאר את טעם האיסור.