בשו"ע סי' שיח ס"ו כתב המחבר: "כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן.." וכתב הט"ז : אפי' לא נתבשל כ"צ.. שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור.. מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור.."

.

והנה בפמ"ג הקשה על הט"ז, דכ"ז הוא למ"ד דנתבשל כ"צ ונתצטנן אין בו משום בישול, וא"כ הברייתא שמתיר לשים ע"ג קדירה ע"כ בנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי (דבכ"צ מאי קמ"ל) אבל לדידן דס"ל (בס"ד) דאף בכ"צ אם נצטנן יש בו משום בישול, אפי' דקאי הברייתא בנתבשל כ"צ וקמ"ל דכיון שחם מותר (משא"כ בלא נתבשל כ"צ ה"ז אסור) ונשאר בצ"ע.

והנה בשו"ע אדה"ז בסי"ד כתב וזלה"ק: כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו מותר להניחו בשבת על גבי קדרה.. ואפילו לא נתבשל כל צרכו.. מכל מקום כאן אי אפשר לו כלל לבא לידי בישול גמור ולא אפילו לידי הוספת בישול אלא להעמיד חומו בלבד..".

וצלה"ב איך יפתר קושיית הפרמ"ג הנ"ל.

ונראה לבאר בהקדים מ"ש הט"ז לעיל ס"ד, דהטור כתב דתרי בישול איכא - א) לא בשל ומבשל, ולכן עד שמתבשל כל צורכו, הוא מהר בשולו וחיים חטאת. ב) שנתבשל בר ושוב נצטנן, ואז ג"כ חייב, והט"ז בסק"ג פליג ע"כ וס"ל דאינם דומים זל"ז, דכשנצטנן ומחממו אכן חייב, אך בנתבשל כל צורכו כבר כמב"ד ומחממו עוד אין בו משום בישול דאוריתא ואסור מדרבנן.

ועפ"ז יש לבאר כאן שאלת הט"ז. דמכיון דהוא ס"ל דהוי איסור דרבנן בלבד, ע"כ יכול לומר דהם אמרו והם אמרו, ואינו אסור אלא כשיכול לבא לידי בישול גמור, דאז הוי דמובה לגמרי לבישול דאורייתא ואסרוה. אך כשא"א שיבא להתבשך לגמי שוב לא אסרוה ומותרת.

אך כ"ז לדעת הט"ז עצמו, אך המחבר דס"ל דגם הוספת בישול (אף לאחר כמב"ד) חייב משום בישול ממש, ה"ה כאן דאסור לשומו כשבא להוספת בישול.

וזהו דיוק דברי אדה"ז שיכול לשים מאכל שלא נתבשל כ"צ, בתנאי שלא יבא גם להוספת בישול, וק"ל.