בשוע"ר סי' תל"ב סע' ה' כ': אם שכח לברך ונזכר אחר הבדיקה לא יברך כלום שכל המצות מברך עובר לעשייתן וי"א שאעפי"כ יברך למחר בסוף שעה ה' כששורף החמץ שמצא בבדיקה שהרי שריפה זו עיקר ביעור חמץ, והיה ראוי לברך עליה אלא שפוטרין אותה בברכת על ביעור חמץ של שעת בדיקה, וכיון שלא בירך אז, מברך בשעת שריפה, ומסיים דיש לחוש לברך אותה בלא שם ומלכות . ובקו"א בסק"א דן בארוכה להי"א אם מברך בשעה ה', כיון שאינו מצווה עדיין לבער והוי כמברך באמצע השנה, ובשלמא כששורף בשעה שש כיון שעובר עליו בב"י מדרבנן וכ"ש לאחר שבע דעובר בב"י מה"ת, שפיר מברך על הביעור. משא"כ כשמבער בשעה ה', כיון שאינו מצוה לבער אז, אינו מברך על הביעור. – וראה גם בסי' תל"ה סעיף ד' דלכן אינו מברך כשבודק אחר הרגל כיון שכל מטרת הבדיקה היא רק מחמת חשש תקלה, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה כלל, משא"כ כשבודק בתוך הרגל יש בהביעור מצוה מצ"ע שנא' תשביתו שאור מבתיכם ואם אינו מבערו עובר בב"י יעו"ש – הרי מבואר מכ"ז דברכה ל"ש רק אם יש קיום מצוה וקודם שעה ו' ליכא קיום מצוה ועד"ז לאחר הרגל ולכן אינו מברך.

ויש לציין לדברי הגר"א בסי' תל"ד אהא דכ' הרמ"א דאין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו – והיינו דאם מבטל החמץ קודם השריפה, נמצא דבשעת שריפה אין החמץ שלו, ולא מקיים מצות תשביתו – וכ' ע"ז הגר"א דהרמ"א סובר כשיטת התוס' דתשביתו היינו ביעור דלשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול, הא כבר קיים תשביתו בשעת ביטול, ומה לי דבשעת שריפה אין החמץ שלו, משא"כ לתוס' דתשביתו היינו ביעור צריך החמץ להיות שלו בשעת שריפה.

והנה הרמ"א מיירי כששורף בסוף שעה ה', ואעפ"כ מבואר דמקיים בזה המצוה דתשביתו, ולכאו' זה דלא כדברי רביה"ז, דלדבריו ליכא קיום דתשביתו בשעה ה', ובמאמת זה לא חידושו של רבינו, דמפורש כן ברא"ש [מובא בקו"א שם] – וראה גם ברש"י ותוס' דף קע"ב וברמב"ן, דרש"י ותוס' נחלקו שם אם האיסור חמץ שלא לעבור בב"י, אם זה מחייב לבער קודם שיגיע זמן האיסור וזהו שיטת רש"י, ותוס' ס"ל דחיוב ביעור מתחיל אחר זמן איסורו – ובגליון הש"ס שם ציין לתשובת הר"ן סי' נ"א וכנראה מדבריו דהיא שאלה כללית בכל דיני התורה כגון מי שנדר שלא יהיה בעיר זו בשבת אם הנדר מחייב אותו לצאת מן העיר קודם שבת, כדי שכשיגיע שבת לא יהיה בעיר, או דלמא ליכא חיוב לפני שבת לדאוג שלא יהי' בעיר בשבת, רק כשיגיע זמן האיסור להיות בעיר היינו בשבת אז חל עליו חיוב לצאת מן העיר, ואם יצא מן העיר תיכף כשמגיע שבת לא עבר על נדרו. - ועפי"ז צ"ע על הגר"א שכ' דלתוס' צ"ל החמץ שלו בשעת שריפה, דהא בשעה ה' ליכא קיום תשביתו לשיטת התוס'?

והנראה לומר בזה דהנה ידועים דברי הר"ן בריש פסחים דתשביתו יכול להתקיים בא' מב' אופנים או ע"י ביטול שיבטל כל החמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו, או אם לא בטלו צריך מה"ת לבדוק אחריו בכל מקום שרגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם, - ובהמשך דבריו כתב הר"ן דתנא דמתני' לא מצריך ביטול אלא בדיקה ובהכי סגי ליה, לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אח"כ גלוסקא יפה יבערנה לאלתר, "שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא, שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן המקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא ידי חובתו" ואין לו לחוש לככר בשמי קורה עכ"ד ועיי"ש עוד.

וידוע הקושיא בזה, מהאור גדול דאיה"נ דמה"ת אין לחוש שמא ימצא אח"כ, מ"מ כל שמצא אח"כ עבר למפרע בשוגג, כמו כל דיני חזקה ורוב דאם נתברר אח"כ שזה מהמיעוט אע"פ שאין לחוש לזה מ"מ עבר בשוגג למפרע, וה"נ אם מצא חמץ אחר הבדיקה, נמצא דלמפרע היה חמץ ברשותו ועבר ע"ז בשוגג [ועי' מזה בס' הררי קדם מש"כ בזה].

ושמעתי לבאר בזה דהאיסור דב"י ותשביתו חלוק בעיקרו ויסודו משאר איסורין שבתורה, דהחיוב ביעור של החמץ נובע מהאיסור דב"י גופא, דהב"י מחייב לעשות פעולות להשבית החמץ, והיינו דאין הפי' דיש איסור להחזיק חמץ ברשותו כמו שאר איסור, כמו איסור נבילה עד"מ דהתורה אסרה אכילת נבילה, ובזה מסתיים האיסור. ולכן מובן דאפי' אם אכל נבילה בשוגג או באונס מ"מ יש כאן מעשה עבירה של אכילת נבילה בשוגג, משא"כ בהאיסור דבל יראה נכלל שני דברים: א) איסור להחזיק חמץ ברשותו. ב) לעשות פעולות שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח. וכיון שכן מובן, דאם עשה כל המוטל עליו, דהיינו שבדק החמץ אע"פ שנמצא חמץ אחר הבדיקה מ"מ לא עבר כלום למפרע, כיון דבב"י גופא מונח חיוב השבתה, ובדק כל המקומות שרגיל להמצא בהן חמץ, נמצא דלא עבר שום איסור למפרע, וזש"כ הר"ן "שהרי סמכה תורה על החזקות" והיינו כנ"ל דכיון דהאיסור אינו רק החזקת החמץ ברשותו, אלא הַאִי מניעה מהפעולות של השבתת החמץ וכיון שבדק חמצו יצא ידי חיובו ולא עבר כלום.

והנה איתא בטור סי' תל"ח בכל הני אבעיא שם י, ב בככר בשמי קורה אי צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אי צריך סולם להעלותו, או ככר בפי נחש, אי צריך חבר להוציאו ולא איפשטו, וכ' בזה הרמב"ם דתלוי, אם ביטל א"צ לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק דהוי ספיקא דאורייתא. אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו, דודאי צריך שאל"כ הו"ל כמטמין בבורות, אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא ומיבעיא אם צריך להוציאו אם לאו.

וכתב בזה הטור דאם לא ביטלו לא יבטלנו עתה ויבדוק, והקשה ע"ז הב"י דכשנודע קודם זמן איסורו, אמאי הוי ספיקא דאורייתא יבטלנו עכשיו, ותו ליכא ספיקא דאורייתא, דאפי' אם נאמר דכיון שחל הספק קודם הוי ספיקא דאורייתא, מ"מ מאי שנא משני חצאי זיתי בצק בשני בתים זה לפני מזה דקי"ל בסי' תמ"ב דמבטל וא"צ לבער אע"פ דהוי ספיקא דאורייתא דהוי איבעיא דלא איפשטא, ועי' בב"י מש"כ לבאר בזה.

וכ' בזה החת"ס לבאר סברת הטור דעיקר איסורא דבל יטמון הוא קודם זמן איסורו, שאז הוא מוזהר שלא להטמין בבורות שיהיה סמוי מן העין בפסח ואז היא מצווה על תשביתו שלא יהא החמץ מצוי בפסח, ולכן אם בא לשאול קודם זמן איסורו הו"ל ספיקא דאורייתא אם מותר להניח החמץ בבור או לא ולכן לא יבטלנו עתה, וחייב להוציאו, משא"כ בספק חמץ דשני חצאי זיתים אי חיישינן דילמא מיכניש ונפיל להדדי ויהיה כזית חמץ במקום אחד, מ"מ עתה ליכא אלא חשש דרבנן אי צריך למיחש לזה לכן מבטלו בלבו ודיו [וע"ע בחת"ס על ה' פסח שם בסי' בל"ח סק"ג].

והמתבאר מזה דגם קודם זמן איסורו של חמץ חל עליו חיוב שהחמץ לא יהא מצוי בפסח, וזה חידוש, דלכאו' הא התשביתו חל מחצות או משעה ו', ומהיכי תיתי חל עליו חיובים דתשביתו לפני זמן איסורו, - אמנם עפ"י המבואר לעיל בדעת הר"ן דהחיוב השבתה דחמץ היא משום לתא דבל יראה. דהב"י גופא מחייב השבתה וביעור, י"ל דגם קודם זמן איסורו חל עליו חיוב, דכשיגיע זמן האיסור יהא החמץ מושבת.

ולפי"ז י"ל דאיה"נ דקודם שעה ו' לא חל חיוב דתשביתו וב"י, מ"מ אין הפי' דאז אין חיוב לעשות פעולות שהחמץ יהא מושבת בשעה ו', רק דהקיום של תשבתו נתקיים בשעה ו', אבל מ"מ חייב לעשות פעולה דבשעה ו' יהא החמץ מושבת, וזהו שכ' הרמ"א דלא יבטל החמץ קודם שריפה כיון שצריך לקיים השריפה בחמץ שלו, והיינו דכיון דחל איזה חיוב גם קודם שעה ו' וחיוב זה צריך לקיים בחמץ שלו ולכן יבטל החמץ אחר השריפה, ועדיין יל"ע בכ"ז וכתבתי כ"ז בחפזי.