נתברר לי ע"י אחד מב"ב השוהים בארה"ק במשך שנה זו כי רוב רבני ארה"ק עדיין מורין שתלמידים ותלמידות הבאים מחו"ל ודעתם מפורש לחזור במשך השנה או מיד אחריו, דמ"מ עליהם לשמור רק יום אחד יו"ט. וכן ראיתי ב"התקשרות" שי"ל לחגה"ס השתא. והוא עפ"י מכתב רבינו משנת תשח"י (אג"ק חי"ז) שבשערי הלכה ומנהג ח"ב מובא מכתב זה והוסיף המערכת שזו חזרה ממכתבי שנת תשי"א (אג"ק ח"ד) ושנת תשי"ג (אג"ק ח"ז) בהם מפורש להיפך.

ותימא גדולה היא, דהרי נתברר ע"י שארי הרה"ת וכו' לוי"צ ראסקין שיחי' בקונ' שפירסם בשנת תשמ"ה שזהו טעות ברורה. כי רבינו גילה דעתו בהדיא בהתוועדות אדר"ח תמוז תשד"מ (תורת מנחם, התוועדויות תשד"מ ח"ג ע' 2089) שאין כאן שום חזרה כלל, ודעתו עומדת כדעת אדמו"ר הריי"ץ ואדמו"ר הרש"ב שתלמידים הבאים מחו"ל לארה"ק ישמרו ב' ימים יו"ט. וע' גם מענה המועתק בשערי הלכה ומנהג, ח"ה ע' ע. וא"כ דעתם של רוב רבני אנ"ש בארה"ק הנ"ל, לכאורה מופרכת. וע' בקונ' הנ"ל עוד כו"כ הוכחות חותכות שא"א בשום פנים לפרש המכתב משנת תשח"י כחזרה מעמידתו של רבינו בשנים שלפנ"ז.

ואגב, אעיר על מש"כ בקונ' הנ"ל לבאר מש"כ אדה"ז בשו"ע מהדו"ב ס"א סק"ח "וזהו ג"כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות, ולכן גם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור".

ובשער הכולל רצה להוכיח מזה שדעת אדה"ז במהדו"ב לפסוק כהראב"ן, אבל בקונ' הנ"ל פירש שזה מתאים גם לדעת בעה"מ דאינו חייב לעשות יו"ט שני כ"א דבפרהסי' אסור במלאכה משום מחלוקת, וכוונת אדה"ז לפרש דעפ"י קבלה הטעם של איסור מלאכה נובע מזה שבחו"ל צריך ב' ימים לקבל קדושת היום.

ולענ"ד פי' זה מופרך. הלא אדה"ז כותב בהדיא ש"חייבים בקדושת היום", ואיך אפשר שקדושה זו חייל לחצאין ואוסרת רק מלאכה בפרהסי'. וגם הרי הוא מביא באותו הקונ' מה שאמר רבינו (המלך במסיבו ח"ב ע' ר"ה) לאחד ששאל דלכאו' מוכח ממהדו"ב הנ"ל דדעת אדה"ז שחייבים בב' ימים אף שדעתם לחזור, וע"ז ענה רבינו "זהו עפ"י קבלה". והיינו דאין זה עפ"י הלכה, ואינו מתאים להלכה. והכוונה בפשטות הוא דאדה"ז מפרש עפ"י קבלה דעת הראב"ן אף דלא קי"ל כן, וכדמצינו ריבוי פעמים בחסידות שנתבאר איזה הלכה עפ"י קבלה אף אם להלכה לא קי"ל כן.

עוד העיר בקונ' הנ"ל בענין הנוסע עם ב"ב, דלפי הרבדב"ז וכנפסק בשו"ע אדה"ז סתצ"ו ס"י, באופן זה נוהג כמנהג המקום שנמצא בו עכשיו אף אם דעתו לחזור.

והעיר, שלכאו' הסברא נותנת דבזה"ז אין זה נחשב כ"עוקר דירתו" כלל כיון שהנסיעות דהתם להכא קל מאד ומהיר, א"כ זה שבא עם ב"ב אינו הוכחה כלל שמתישב שם. והביא שכן הוא דעת האג"מ ועוד פוסקי זמנינו. (ונתברר לי שכן מורין עכשיו רוב רבני ה"עולם"). אבל רבינו הורה כמ"פ דנוהג כמנהג המקום שנמצא בו עכשיו אף בזה"ז. והוא רוצה לפרש דכיון שנקבע המנהג מקדמת דנא דהבא עם ב"ב נחשב כעוקר דירתו נשאר המנהג כן אף דבטל הטעם

ולענ"ד טעם זה דחוק מאוד. והפשוט הוא דס"ל לרבינו דסברת הרדב"ז הוא דזה גופא שהוא עם ב"ב חשיב כקביעות, דאינו נגרר אחר בית של אבנים ואפר וגם לא אחרי דעתו, כ"א אחרי המציאות שהוא כאן עם ב"ב, וזה גופא הוא חלות של קביעות, וכדיוק לשון רבינו (שהביא שם בקונ' הנ"ל מהתוועדות דתשד"מ) "דמכיון שבני ביתו נמצאים יחד עמו הרי זה פועל ענין של קביעות במקום זה".

ואגב, הלשון בשו"ע אדה"ז הוא "העוקר דירתו עם אשתו", ולא הזכיר ילדיו, אבל בתשובת הרדב"ז הלשון הוא "אשתו ובניו". ולכאו' תלוי בהנ"ל, דאם הוא משום גדר של קביעות, לכאו' העיקר הוא אשתו. דאין סברא שאדם נגרר אחרי ילדיו. אבל אם זה שבא עם אשתו הרי זה רק הוכחה שבא להתישב במקומו החדש, עכ"פ באופן ארעי, א"כ מזה שילדיו שוהין במקומן מוכח שדעתו לחזור, שהרי ודאי לא ישאיר בניו הקטנים למשך זמן ארוך.