בגליון תתצב (ע' 23) כתב הרב י. י. ק.1 בדין לחם משנה, ושם מסיר דיעותיהם של אלה הפוסקים שבליל חה"פ שחל בחול מספיק מצה אחת שלימה עם פורסה, וכשחל בליל ש"ק אז צריכים שתי מצות נוסף על הפרוסה. בין הדברים כותב: "בפסח חידשה התורה דהפרוסה חשיבא משום לחם עני2 . . דבפסח חשיבא הפורסה כשלימה". להעיר מדברי אדה"ז בהל' פסח סי' תע"ה ס"ג: "אעפ"י שבכל יו"ט חייב אדם לבצוע על לחם משנה . . מ"מ בליל פסח יש אומרים שאין צורך כי אם אחת ומחצה, לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתבו לחם עני חסר וא"ו שתהא מצה פרוסה כדרכו של עני, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה שאחת מהם לא תהי' שלימה"3.

הרי אדה"ז מסביר שעפ"י דרשות חז"ל על הפסוק לחם עני, מזה למדים שאחת מהמצות לא תהא נחשבת כשלימה אלא פרוסה.

ה"יש אומרים" הנ"ל הם: הרי"ף (פסחים כה, ב. ועיין שלטי גבורים שם), הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ו. ב"י סי' תע"ה מביא בשם כמה גאונים והרשב"א. ראה גם רבנו חננאל למס' ברכות לט, ב.

בכל הפוסקים הנ"ל לא מצינו שיחלקו בין ליל פסח שחל בחול או בש"ק. [וראה טור או"ח סו"ס תע"ה, שלאחר שמביא דעת הרי"ף כותב: ובחילוף מנהגים אשר אנשי בבל וכו' - מחלקים בין פסח שחל בחול לכשחל בש"ק, משא"כ אנשי ארץ ישראל אין מחלקים], מכיון שדעתם מיוסדת על דרשות חז"ל הנ"ל, אין מקום לחלק, ובכל מקרה מספיק מצה אחת עם הפרוסה.

עפ"י הנ"ל מצינו ג' דיעות בקשר ללחם משנה בליל פסח:

א) אנשי ארץ ישראל והיש אומרים הנ"ל שמביא אדה"ז: הן כשחל בחול והן כשחל בש"ק מספיק מצה א' והפרוסה.

ב) אנשי בבל והדיעות המובאות במאמרו של הרב הנ"ל: כשחל בחול מספיק מצה א' והפרוסה, ובליל ש"ק צריכים ב' מצות.

ג) הדיעה השני' בשו"ע אדה"ז שם: שצריכים ב' מצות נוסף על הפרוסה, הן כשחל בחול והן כשחל בש"ק.

ויש להוסיף: הרב הנ"ל מסביר טעם הדיעה שמחלקים, עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ו שיחה ג' בפ' בשלח, אם לח"מ היא דין בבציעת הפת או בסעודת שבת. ומבואר שם שביו"ט, מכיון שחיוב לחם משנה ביו"ט נלמד ממס' ברכות, זה דין רק בבציעת הפת, ובשבת גם דין בסעודת שבת וכו'. ועפי"ז מסביר טעם דיעה ב' הנ"ל. עיי"ש.

לכאורה, לדיעה א' שאין חילוק אם חל בחול או בש"ק ובשניהם מספיק מצה א', י"ל שאין נפק"מ בדין לח"מ משבת ליו"ט.

ואולי יש להביא ראי' לזה: הרי"ף שפוסק שמספיק מצה א' בפסח כותב: "דעיקר החיוב בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי, ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערבי ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת. ובפסח נאמר לחם עני, היינו לגרוע חיוב ב' מצות אלא מצה א' והפרוסה". הרי לדעתו הטעם דלח"מ ביו"ט הוא אותו טעם דלח"מ בשבת "דנחית זוגי זוגי".

ועד"ז לדיעה הג' שאין מחלקין בין חול לשבת ובשניהם צריכים ב' מצות, י"ל שלדיעה זו ג"כ אין הפרש בדין לח"מ משבת ליו"ט. ועצ"ע.

1) ובגליון תתצ"ג בע' 16 מובא מ"ש הרב י. ח. ל. שי'. ויש להעיר עליו, ואכמ"ל.

2) צ"ע כוונתו, כי גם בימי החול יש שהפרוסה חשובה ומוקדמת לברכה (ברכות לט, ב. טושו"ע סי' קס"ח).

3) בתוס' ד"ה הכל מודים (ברכות לט, ב): "ורבנו מנחם מווינ"א הי' רגיל לעשות הכל [הן ברכת המוציא והן ברכת אכילת מצה] על הפורסה, ואין השלימה באה כי אם בשביל לחם משנה".

יש לבאר זה - שצירף השלימה (ל' יחיד*) להפרוסה ובזה קיים החיוב דלחם משנה - עפ"י הדיעות המובאות בשד"ח ח"ב ע' 686 כלל כז, שמדאורייתא בשביל לחם משנה מספיק שלימה אחת ופלגא, או אפילו רק שתי פרוסות, והדין דשלימה זהו רק מצוה מן המובחר, ומכיון שבליל פסח צ"ל לחם עני, מספיק שלימה אחת והפרוסה, ובזה יצא רבנו מנחם החיוב דלחם משנה.

אולי יש ללמוד מזה, שבדין לחם משנה ישנן שתי הלכות: א) בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות (ולכמה דיעות זה מדאורייתא). ב) שמצוה מן המובחר שהככרות תהיינה שלימות, כדעת ר' יוחנן (ברכות שם), ולא תמיד הן באות יחד. ויותר מזה, שישנה אפשרית שהפרוסה חשובה ומוקדמת יותר מן השלימה. במס' ברכות (לט, ב), ומובא להלכה בס' קס"ח, הטור המחבר ואדה"ז ועוד: "אבל אם השלימה משעורים והחתיכה מחטים אפילו היא פרוסה קטנה היא קודמת לברך עלי' הואיל וחטה מוקדמת בפסוק שבעת המינין . . וירא שמים יניחה תחת השלימה . . אבל אם השלימה היא של שיפון . . כיון שלא הזכירו הכתוב בפירוש . . אין צריך להניחו כלל עם פרוסה של חטים. מזה רואים שלא בכל פעם חל החיוב לברך על השלימה"**.

__________

*) עיין פמ"ג לסי' תע"ה משב"ז סק"א שכותב שמלשון הטור ריש סי' זה: "ויאחז שתיהן השלימה [ל' יחיד] והפרוסה", נראה שדעתו שאין צורך בשתי שלימות. עד"ז במחצית השקל סי' תע"ה סק"ב.

**) עפ"ז יש לעיין: באם בשבת מונחות שתי ככרות שלימות של שעורים וגם פרוסה של חטים, אם מחוייב לצרף הפרוסה להברכה. ואיך הדין באם השלימות הן של שיפון, שאז בימי החול מברך רק על הפרוסה, מבלי שיצרף אותה להשלימה.

ויש לבאר זה עפ"י הכלל שיש חילוק בין חובה למצוה, לדוגמא: בסי' תקכ"ט ס"ז כותב אדה"ז - בנוגע לאכילת בשר ביו"ט בכדי לקיים מצות שמחה ביו"ט, ואין שמחה אלא בבשר -: בזה"ז אין חובה באכילת בשר כיון שאין לנו בשר שלמים, אבל מצוה ישנה ... עכ"ז אינו יוצא בזה עיקר מצות שמחה וצריך לשמוח בשאר מיני שמחות וכו'. וראה אנציקלופדיא תלמודית ערך חובה, מצוה רשות - שענין מצוה היא פחותה מחובה.

ובנוגע ללחם משנה הלשון בגמ' - 'חייב' אדם לבצוע על שתי ככרות, ובנוגע לשלימה הלשון - 'מצוה' מן המובחר. ולהעיר מלשון המחבר ריש סי' עד"ר: "בוצע על שתי ככרות", ומוסיף הרמ"א: שלימות.

ואדה"ז שם כותב: חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות. ונפק"מ לדינא כנ"ל: אם אין לו אפילו ככר א' שלימה, אם מחוייב לבצע על שתי פרוסות, ובאם יש לו מצה א' שלימה אם מחוייב לצרף אלי' פרוסה או לא. [ומה שנפסק בסי' קס"ח שיחבר שתי פרוסות, בכדי שיהי' לו לחם משנה, מדובר כשיש לו עכ"פ ככר א' שלימה].