בנוגע לאפיית מצות לפסח המנהג הנפוץ הוא שמונים ח"י דקות מאז נתינת הקמח למים ורק המצות אלו כשרים. נדמה לי שכן נהוג ברובם ככולם של בתי המאפה בניו יארק וכן בבית המאפה של חסידי ליובאוויטש בקראון הייטס. אמנם לאחרונה שמעתי שכמה מרבני אנ"ש באה"ק מקילים באפיית המצות שלא מתחילים את ה-18 דקות רק אחרי הגיבול כשמגיע העיסה לעובדים על השולחנות ללישה ועריכה.

ויש לעיין במקור דבר זה. והארכתי בזה בגליון הקודם (עמ' 152 -159). ואמשיך במקום שבו עצרתי.

חשש פירורים הנדבקים

האפייה הארוכה במשך שעות בלי לעצור נתקלה גם בבעיה של פירורים הנדבקים בכלים. וכך כתב הרמ"א1 בשם המהרי"ל2: "והכלים שנתקנים בהם המצות והסכין שחותכים בו העיסה יגררם תמיד בשעת עשייה3 שלא ידבק בהם הבצק4 ולאחר עשייה5 ידיחם וינגבם היטב לחזור ולתקן בהם פעם שנית...", וה'מגן אברהם'6 כתב: "אחר כל עיסה ועיסה ידיח7 ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה, אא"כ לש מיד בלי הפסק... (מהרי"ל).... וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיהם. ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה...".

ואדה"ז בשלחנו8 מוסיף לבאר9: "...אע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהא בלא עסק, אף על פי כן לכתחלה צריך ליזהר בכך. ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל ואין הכלים פנוים ממלאכתם כלל, ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהא כלום בלא עסק, אין צריך לגורדם בין עיסה לעיסה. ואחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור אחד כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם שנית ידיח כל הכלים ששימשו בעיסה וינגבם לחזור ולהשתמש בהם פעם שנית...".

אפייה עד שצריכים להסיק שוב את התנור

אמנם גם בדברי הפוסקים אלו שדנו אודות בצק הנדבק בכלים עוד לא מצינו שהחמירו שיעצרו את האפיה אחרי ח"י דקות, הם התירו להמשיך את תהליך האפיה עד שיצטרכו לעצור מפני היסק התנור ("אחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור אחד") שהוא משך זמן ארוך ביותר, כמה שעות, ולא חששו לבצק שנדבק בכלים כיון ש"גררם תמיד בשעת עשייה" או כיון שלא שהו כלל בין עיסה לעיסה. ומפורש כן גם ב'חק יעקב'10: "והא דמחמיר מהרי"ל לענין גירור כלים היינו בלש הרבה עיסות, שיש לחוש שישהה העיסה שע"ג הכלים בלי עסק שיעור מיל", ובפשטות הכוונה שחשש לשהיות מצטרפות, כלומר תהליך האפיה היה במשך שיעור כמה מילין, וחשש שהשהיות שבין עיסה לעיסה יצטרף למשך שיעור מיל.

הציטוט דלקמן ימחיש לנו עד כמה לא הקפידו על משך זמן האפייה. רבי יוסף תאומים (תפ"ז-תקנ"ב) כותב ב'פרי מגדים'11: "שערתי שכל אפייה של ב"ב א' לא היה כשיעור ח"י מנוטין... וגם אני הייתי משגיח שם כשהייתי ממלא מקום א"א הרב ז"ל לערך שבע שנים...", הרי שלמרות היותו משגיח באפיית המצות הוא לא ידע להגיד בטוח שהאפייה הרגילה של משפחה הייתה רק בערך ח"י דקות, וזה מוכיח לכאורה שבזמנו ובמקומו עדיין לא הקפידו על ח"י דקות.

רחיצת הידים והכלים כל ח"י דקות

אמנם בספר 'חיי אדם'12 של רבי אברהם דנציגר13 כבר מצינו הקפדה על ח"י דקות: "העוסק בלישה . . יזהר לרחוץ ידיו ולנקותם היטב עכ"פ לאחר שלש שיעור חימוץ, וכן הכלים שלשין בו ירחצו היטיב לאחר שעשו בו ב' או ג' עיסות עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל. וכן הסדינים שמכסין בו השולחנות די להחליף משיעור מיל לשיעור מיל. והמדקדקין יותר ינוח ברכה14 על ראשם ומנהג חסידות הוא. וכן ישגיחו על עצים המגלגלין שיהיו נקיים ולהחליפם בזמן הנזכר, וכן כלים המנקבין בהם. המגלגלים ישגיחו אם מודבק בידיהם עיסה שירחצו ידיהן ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל", כאן כבר מוזכר כדבר פשוט שצריך לרחוץ את הידים והכלים שלשים או מגלגלים בהם כל ח"י דקות, "לאחר שלש שיעור חימוץ", ורק בנוגע למגלגלים מקילים יותר, והם רוחצים ידיהם רק "אם מודבק בידיהם עיסה". ה'חיי אדם' נדפס בפעם הראשונה בווילנא בשנת תק"ע, וכנראה שבאותם השנים זה כבר היה מנהג נפוץ.

ולכאורה זה גם כוונת בן-דורו אדה"ז בשו"ת שלו15, כשכותב "אודות איסור בישול מצה שנתפררה": "והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה... ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת", ולא נתפרש מהי החומרא שנשתנה לעומת הדורות שעברו16. ונראה הכוונה שבדורות הראשונים "היו שוהין הרבה בלישה וגלגול" ולא מיהרו לאפות את המצה, כי סמכו על ההלכה ש"כל זמן שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ", ועל כן היה להם מספיק זמן "עד שיהיה נילוש יפה", "עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה", כי מחמירים לאפות את המצה "עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל"17 ועל כן "אין לשין יפה יפה"18.

ביאור מנהגינו באפיית המצות

ואחרי סקירת המקורות נבוא לבחון את המנהג הקיים.

נהוג היום בכל המאפיות שבמשך ח"י דקות מצליחים לעשות 7-9 עיסות ("מיירות"), כי האנשים והנשים שעובדים במאפיה מצליחים לגמור עריכת 7-10 מצות במשך ח"י דקות.

ונשאלת השאלה: הרי אף אם נחמיר כשיטת היש מפרשים שהובאה בר"ן (וכדברי ה'ערוך השלחן') ש"אע"פ שעוסקות בבצק בא לידי חימוץ", ולפי שיטה זו בכל מקרה חייבים לאפות העיסה תוך ח"י דקות, הרי אין זה נוגע לנו היום שהרי נוהגים אנו כדברי אדה"ז "למהר מאד מאד בלישה", ואין אף עיסה שאינה נאפת תוך 6-7 דקות מאז נתינת הקמח למים! ולפי זה למה צריכים לעצור כל 18 דקות?19

וצריך לומר שחוששים אנו לפירורים הנדבקים, ואנו נוהגים כפי המובא ב'חיי אדם' ש"העוסק בלישה . . וכן הכלים שלשין בו ירחצו היטיב . . עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל . . וכן הסדינים שמכסין בו השולחנות . . וכן ישגיחו על עצים המגלגלין...". ולמרות שמבואר ב'מגן אברהם' ובשו"ע אדה"ז ש"אם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל . . הבצק הדבוק בכלים אינו שוהא כלום בלא עסק" ואין צריך לחשוש לזה, אמנם מחמירים אנו כשיטת היש מפרשים שהובא בר"ן, ועל פיו הרי הבצק שנדבק בכלים מתחמץ לאחרי שעברו ח"י דקות.

וגם לפי ההלכה ש"כל זמן שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ", הרי י"ל שחוששים אנו לפירורים הנפלטים מהעיסה ונשארים בעריבות או על השלחן בלא עסק כלל, ועלולים להתערב אח"כ בעיסה, והרי "אם הניחו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ".

שוב מצאתי מה שהסביר בזה רבי מנחם סג"ל פאללאק, רבה של סרנטש בהונגריה, בשו"ת 'חלק לוי'20: "הנה המנהג להחליף את הבעקען לאחר ג' לישות שהוא שיעור י"ח מיניטען. ויש בזה לדעתי שני טעמים, [א] חדא לפי מה שהביא בחק יעקב בשם הב"ח21 דצריכה האשה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה. ואע"ג שהח"י לא ס"ל הכי אבל אנו נוהגים כהב"ח. וי"ל דשיערו דעד ג' לישות לא יתחממו הידים וממילא כשתצנן ידיה לאחר ג' לישות ובאותה העת ישארו הבעקען והפירורין שבו בלי עסק חוששין למה שכ' המחבר22 דאחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק ימהר להחמיץ. [ב] ועוד זאת יש לחוש דהנה מלישה האחת ישארו תמיד פירורים להלישה השנית, ואם ילישו כל היום בבעקען אחד מי יימר אם הפרורין הללו שנשארו מלישה הראשונה לא נשארו גם בלישה השניה וחוששין למה שכתב הרמ"א22 דשהיות מצטרפות"23.

הטעם הב' שכותב הוא ע"ד שנתבאר לעיל, אלא שכנראה אינו חושש אלא לפירורים שבין עיסה לעיסה נשארים כמה רגעים בלי עיסוק ובאם השהיות יצטרפו זה יגיע לידי יותר מח"י דקות. אמנם עפ"ז היו יכולים לאפות כשעה ושעתיים כי הרי צריכים הרבה מאד זמן עד שיצטרפו השהיות לח"י דקות24. ברם לעיל כתבנו שיש לחשוש אולי שישארו פירורים בלא עסק גם במשך זמן הלישה השניה והשלישית, וע"כ יש מקום להחמיר ולעצור מיד כל ח"י דקות.

ג' עיסות?

והנה בטעם הא' הוא תולה את עצירת עבודת המצות כל ח"י דקות כיון שהידים מתחממות "לאחר ג' לישות שהוא שיעור י"ח מיניטען", ומעניין שתלה את זה בג' עיסות ולא רק בח"י דקות. וראה ב'חיי אדם' שהועתק לעיל: "וכן הכלים שלשין בו ירחצו היטיב לאחר שעשו בו ב' או ג' עיסות, עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל...", לדעתו "ב' או ג' עיסות" כבר מצטרפות לח"י דקות. ובשו"ת 'דברי מלכיאל'25 הוא משער את הט"ו מינוט: "בערך שלש עיסות". ובהגדת 'אגודת אזוב'26 ב"קצת אזהרות לאפיית המצות"27 הוא מזהיר: "לאחר כל ג' עיסות צריך להחליף הבעקין ולרחוץ הידים כל המתעסקים בעיסה". תלה את זה רק בעיסות ולא הזכיר כלל את הח"י דקות! ומצאתי עד"ז גם ב'אשל אברהם' (בוטשאטש)28: "...להרחיק מחימום היד שע[פ]"ז נוהגים ליטול ידיהם כל העוסקים בעסה בתוך רבע שעה (עי"ז מזהירים שיטלו ידיהם כל העוסקים בעסה אחר ב' עסות רצופות, כי כן הוא לעת עתה בסדרי האפיות שאין רבע שעה בשני עסות, אך בג' יש חשש קרוב לשליש שעה)...". לפועל לא שמעתי מקפידים שיהיו רק ג' עיסות, והיום במאפיות מספיקים הרבה יותר מג' עיסות תוך ח"י דקות, ולא שמענו מי שיקפיד על חימום היד. והעיקר שמקפידים עליו הוא רק ח"י דקות.

מונים מנתינת המים לקמח או מהשלחן?

ומעתה נבוא לשאלה שהצבנו בראש דברינו: ממתי מונים את הח"י דקות למצות, האם משעת נתינת המים לקמח או משעה שהעיסה מגיע לשלחן העבודה.

ונראה שזה תלוי בטעם החומרא של ח"י דקות, באם זה מטעם שחוששים אנו לשיטת היש מפרשים שהובאה בר"ן, הרי ודאי שאז צריכים למנות הח"י דקות כבר מזמן נתינת הקמח למים, אמנם באם חוששים אנו רק לפירורים הנפלטים והנדבקים הרי אז צריכים למנות רק את הזמן שהעיסה כבר נמצאת על השלחן. וליתר דיוק: לכלי הלישה צריכים למנות מאז נתינת המים לקמח, וכעבור ח"י דקות צריכים כבר לנקות אותו, אמנם לשולחנות שעליו עורכים את המצה והכלי עץ יש להתחיל למנות רק מאז שהגיעה העיסה לשמה.

אמנם אולי יש לחשוש ע"פ דברי אדה"ז ש"נתפשטה . . למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה" - שהעיסה שהגיע לשלחן כבר יש בה פירורים שלא נתעסקו בהם כדבעי ועכשיו יפלטו וידבקו בשלחן וכעבור ח"י דקות מאז נתינת הקמח למים יתחמצו. אמנם הרי פסק ה'מגן אברהם'29 ואדה"ז בשלחנו30 לגבי ניקור המצות שלמרות ש"אינו נקרא עסק גמור . . מ"מ מקרא עסק קצת לענין שאין המצה בא לידי חמץ בשעת הניקור", ולפ"ז מסתבר שגם הלישה - למרות ש"אין לשין יפה יפה" - נקרא לפחות "עסק קצת"31 וא"כ שוב אין צריך למנות ח"י דקות לעיסה שהגיע לשלחן רק מאז שהגיע ולא מאז נתינת הקמח.

ואבקש מקוראי הגליון שיאירו עיני במנהג חב"ד בזה: האם מונים הח"י דקות מאז נתינת הקמח למים או רק מאחרי הגיבול כשמגיע העיסה לעובדים על השולחנות ללישה ועריכה, ואיך נהגו בזה בדורות הקודמים? ויש לברר האם יש בזה חילוקי מנהגים באה"ק.