בגליון י (א'יג) עמ' 38-43 כתבתי בענין זה, וכעת באתי להוסיף כמה דברים, ואף לחזור על כמה נקודות בשביל דברים שנתחדשו בו.

מצות נתינת צדקה: חומש מהקרן ומעשר מן הריוח

מצאתי דבר חידוש מה שכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ב'ספר המאמרים תש"י' (עמ' 177): "ושיעור המצוה דמצות מעשר הוא חומש מן הקרן ומעשר מן הריוח", ובשוה"ג העיר שם כ"ק אדמו"ר זי"ע: "בשו"ע יו"ד ר"ס רמ"ט ובש"ך שם הובאו שני אופנים: חומש מקרן והריוח, או מעשר מהקרן והריוח. ומש"כ כאן הוא כנראה הנהגה שנהגו בזה".

האם "פרנסת עצמו" פטור מצדקה גם כשמרוויח הרבה

בגליון י' שם עמ' 39 הבאתי דברי ה'ערוך השלחן' דלדעתו הפטור ש"אינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו", אינו אלא "באיש שאינו מרויח רק לחם צר ומים לחץ..אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין ולובש ומכסה א"ע כראוי - וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו". ואילו בספר 'צדקה ומשפט' להרי"י בלוי (פ"א סקט"ו) כתב שגם "אדם שפרנסתו אינה מספקת להוצאות רגילות ולפעמים מוותר על דבר הצריך לו" פטור הוא כבר ממצות מעשר (וכ"ש מחומש).

והנה ב'מאמרי אדמו"ר האמצעי - הנחות תקע"ז' (עמ' ס) נאמר: "...כעת אינם יוצאים י"ח מצות צדקה הגם שנותנים הרבה צדקה עד שיעלה לחומש, אך כי הצדקה שנותנים הוא רק מהסך שיש לו אחר כל המלבושי כבוד ותפארת ודירה נאה שעושה לו, ובאמת הם נק' מותרות והוא מחשב זה לחיי נפשו, כי חיי נפשו אינו נק' רק כמו שאמרו בנדרים [צ"ל: בבא מציעא] שנים שהיו מהלכים בדרך וביד א' מהן קיתון של מים אם ישתו שניהם הקיתון מים אזי לא יספיק להם וימותו שניהם בצמא ואם ישתה א' אזי הוא יחי' וחבירו ימות בצמא וארז"ל בזה חייך קודמין לחיי חבירך דהיינו חיותו ממש, אבל לא אמרו זה במלבושי כבוד כו'. ואלו הי' חושב הסך שהולך אצלו על מותרות אזי לא הי' מגיע לחומש הצדקה שנותן...", הרי מדבריו יוצא, שחיוב הצדקה מתחיל רק אחרי כל ההוצאות שמוציא האדם בשביל חיי נפשו, אלא ש"כעת" מחשבים המותרות להוצאות המוכרחות, ועל כן "אינם יוצאים י"ח מצות צדקה" שהם כבר מחויבים בזה.

ולכאורה הרי כאן חידוש גדול, דלא רק שאין האדם מתחייב לתת צדקה עד שירוויח יותר מכדי ההצטרכות שלו, אלא אפילו כשמרויח יותר מזה אין הצרכים שלו נכנסים בחשבון הרווח שממנו מפריש מעשר או חומש. ומצאתי עד"ז בשו"ת 'אבקת רוכל' לה'בית יוסף' (סי' ג): "...ומה שירויחו אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם מאכיל' ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו..ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר[נו?], ויקח מעשר כמו שאמרנו", וביאר בשו"ת 'בית דינו של שלמה' (קושטא תקל"ה, יו"ד סי' א - נא, א ד"ה ואל השאלה): "ואחשבה לדעת שיצא לו זה ממ"ש הטור בשם רבינו סעדיא [הנ"ל]..וא"כ אפשר דמשום הכי כתב..לנכות לו יציאותיו מן הריוח ואח"כ יעשר מן המותר, משום דאינו חייב ליתן צדקה עד שיהיה לו פרנסתו". וראה לקמן שעד"ז כתב גם המהר"ם ברודא.

ברם כבר העיר החיד"א ב'ברכי יוסף' (יו"ד סי רמט סק"ה) שתשובה הנ"ל שב'אבקת רוכל' ש"חתום בסוף התשובה מרן ז"ל" נעתקה עם קיצורים קלים ב'שיירי כנה"ג' (יו"ד שם אות א) בשם "הרב מתתיה טריויש בתשובה כ"י", "ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה והמחזיקה מלא [הלא?] גברא רבא הוא", וב'שיורי ברכה' (סק"ב) הוסיף לומר: "והן עתה נטה דעתי שאינה מתורת מרן, ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה פעמים". אמנם בשו"ת 'לב חיים' (ח"ב או"ח סי' כז) כתב הר"ח פאלאגי על דברי החיד"א: "ולע"ד אחרי המחי"ר נראה דהוא מתורתו של מרן הקדוש, ומה גם שחתימתו מוכיח עליה, ומש"כ דעושים המעתיקים כן וכו', זהו על מיעוטא ומיעוטא ולא הוי שכיח הווה ורגיל". ולפלא שלא העירו שלפי הנ"ל יוצא שה'בית יוסף' בתשובתו זו פסק להלכה כהרס"ג, נגד מה שכתב בעצמו ב'בדק הבית': "יש לי על דברי ה"ר סעדיה גמגומי דברים". ואולי כתב תשובה זו בצעירותו לפני שחיבר את ה'בדק הבית' והשו"ע[1].

ויש להעיר עוד במה שכתב בשו"ת 'בית דינו של שלמה' שם: "לא ידענא להרב בעל התשובה הנז' אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים", אמנם לאמיתו של דבר ודאי שבר סמכא הוא, שהרי רבינו מתתיהו ב"ר יוסף ב"ר יוחנן טרייויש היה תלמיד הר"ן וראש רבני צרפת בערך בשנים ק"כ-קמ"א, וראה מה שהאריך בשבחו בשו"ת הריב"ש (סי' רעא). לאחרונה נתפרסמה מביאוריו לסמ"ג ב'ישורון' ו (אלול תשנ"ט) עמ' פט-קי, ראה שם עמ' עו-פג לתולדות ימי חייו (אמנם מה שהביא שם עמ' פג: "עד עתה ציינו כל הכותבים בעניינו של רבנו מתתיהו, כי לא נדפס כלום מתורתו", ונעלם מהם התשובה הנ"ל שנעתקה ב'שיירי כנה"ג' על שם רבינו מתתיהו).

אמנם הפוסקים התקשו בחידוש שבתשובה הנ"ל שב'אבקת רוכל'. בשו"ת 'בית דינו של שלמה' שם כתב דאין להסתמך בזה על דברי הרס"ג, "דשאני התם שאין לו יותר על פרנסתו כלל בזה הוא שאמרו דלא מחייב בתורת צדקה ולמעט בפרנסתו משום דחייך קודמין, אבל היכא דיש לו יותר על פרנסתו והותר שיש בו כדי נתינה מעשר על כל הריוח לעולם אימא לך שצריך ליתן מן המעשר לפי חשבון כל הריוח ולא רק על המותר לבד". וראה גם 'ברכי יוסף' שם, ועוד האריכו בזה בפוסקים לדחות את הנ"ל.

אמנם בספר מהר"ם ברודא (שו"ת סי' יד בסופו) פוסק להלכה כדברי התשובה שב'אבקת רוכל' וב'שיירי כנה"ג', ועפ"ז כתב: "שאינו מחויב לצמצם ולקמץ א"ע מצרכי גופו ופרנסת ביתו בשביל המעשר שקיבל עליו, וחיוב המעשר אינו מוטל אלא במה שנשתייר ריוח אחרי כל הוצא[ו]תיו וצרכי אוכל נפש".

ובשו"ת 'ציץ אליעזר' (ח"י סי' ו אות ד) כותב שאין בדברי ה'ברכי יוסף' וה'בית דינו של שלמה' "בכדי השג", ולדעתו: "בין אם התשובה היא מהב"י או לה"ר מתתיא טריויש ברור הדבר שגברא רבא אמרה למילתא דא ואין לדחותה בנקל. באופן שעכ"פ לא יצאנו בזה מידי פלוגתא". ולאחרי שמביא (אות ו) גם את דברי מהר"ם ברודא הנ"ל הוא מכריע (אות ז): "ומעתה אני מסכם ואומר דמאחר (ד)דעת רוב הפוס' היא, דמעשר כספים אינו אלא מדרבנן, והרבה סוברים עוד דאינו אלא ממנהגא, לכן מי שרוצה לקבל עליו להפריש מעשר כספים בודאי יכול (אבל) להתנהג כפי הדעה להפריש המעשר מן הריוח לאחר ההוצאה לצרכי ביתו ככל מה שנצרך, ומבלי שיהא לו צורך לצמצם ולקמץ, ויצא בזה שפיר ידי מצות מעשר כספים. אך אם כבר נהג כמ"פ לתת מהריוח ולכלול בזה גם חשבון ההוצאות לצרכי ביתו, וכעת כאשר נודע לו שיש מקילים רוצה לחזור בו ולהתנהג כדעת המקילים, בכל כגון דא יש מקום לומר דצריך התרה על כך".

דברי אדמו"ר האמצעי מורים כדברי המקילים בזה, דגם כשמרוויח הרבה אין הצרכים הבסיסיים שלו נכללים בסכום הריוח שממנו מפריש לצדקה, אבל אין הוא מיקל לנכות גם הוצאות בני ביתו מן חשבון הריוח.

האם כשאין לו כדי פרנסת עצמו הרי הוא

פטור מן המצוה או שהוא ניזון מהצדקה

והנה ב'דברות משה' עמ"ס גיטין (עמ' קיז-קיח מדפי הספר) מעיר הגר"מ פיינשטיין על שינוי ודיוק הלשונות בין דברי הרס"ג שהובאו בטור לדברי הרמ"א, "דלשון הרב סעדיה גאון הוא חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ולשון הרמ'א הוא פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, שהרמ'א מפרש כוונת רב סעדיה גאון שגם באינו מרויח אלא כדי פרנסתו מפריש ממה שהרויח חומש ומעשר לצדקה, אבל אוכל אותם בעצמו מדין קדימה לאחרים, כמו בדין הקדימה לפרנס אביו ואמו כשהן עניים שקודמין לבניו שנקט הרמ'א אחר זה שודאי הוא רשאי להפריש החומש ומעשר לצדקה תחלה ולזון אותם מהצדקה..אבל לשון הרב סעדיה גאון שבטור היה יותר משמע שהוא פטור לאדם שהוא עני וצריך כל מה שמרויח לכדי חייו ממצות הצדקה..ולכן כתב בלשון חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה שמשמעותו הוא לענין עצם חיוב מצות הפרשת צדקה שמי שאין לו אלא כדי פרנסתו פטור ממצוה זו דצדקה".

ולכאורה י"ל דבזה תלוי גם השיעור של פרנסת עצמו, דבאם נאמר דבאין לו כדי פרנסת עצמו הרי הוא ניזון מהצדקה דחייו קודמים, מסתבר לומר דזה רק בעני ביותר שאינו מרויח רק לחם צר ומים לחץ, שאז מתקבל על הדעת שזכאי הוא להיות ניזון מהצדקה, אבל באם נאמר דאפילו באם מרוויח הרבה יותר מזה רק כיון שלפעמים חסר לו מההוצאות הרגילות הרי הוא בגדר מי שאין לו כדי פרנסת עצמו, וכי נאמר שבשביל זה הוא זכאי להשתמש בכספי צדקה. אבל באם נאמר שזה פטור מהפרשת המעשר והחומש, הרי זה ניחא כיון שניזון הוא מיגיע כפיו ושלו הוא, ומלכתחילה לא חל עליו חיוב ההפרשה לצדקה (ומסתבר לומר לפי זה דבאם בכל זאת הפריש מעשר או חומש אין הוא יכול להשתמש בו אח"כ להוצאות הבסיסיות שלו, שהרי אין הוא זכאי להשתמש בכספי צדקה וכנ"ל).

והנה כתב אדה"ז בשו"ע (הל' ת"ת פ"ג קו"א סק"א - עמ' תפב במהדורת קה"ת החדשה): "...אבל מי שאינו רוצה להיות מוכתר, [עליו] רק לקיים מ"ע דאורייתא ודרבנן שהן חובה, דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער (וכמו דפטור בכהאי גוונא משאר מ"ע לחיות חיי צער ולפזר ממונו אפילו למצות שהן חובה...)", ועפ"ז כתב הרמ"ש אשכנזי ב'הערות וציונים' להל' ת"ת (פ"ג עמ' 559-560) להוסיף הסבר בפסק הרמ"א דלעיל: "ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו", בשני אופנים דומים: "...ה"ה לענין מצות צדקה כל שחי חיי צער אינו חייב מן התורה בצדקה. אך י"ל שכונת רבינו [אדה"ז] שע"י קיום המצוה יבוא לידי חיי צער, ולפי זה ה"ה בצדקה אם נתינת הצדקה תביאנו לידי חיי צער נאמר ההלכה דחייך קודמין". אמנם הוסיף: "וצ"ע לומר שעד שיהיה לו כדי פרנסתו בהרחבה..לא יתחייב בצדקה".

אמנם ע"פ כל הנ"ל אין מקום לצ"ע שלו ואדרבה הדברים מאירים, שהרי נתבאר דפשטות דברי הרס"ג המובאים בטור מורים שעד שיהיה לו כדי פרנסתו לא חל עליו כלל חיוב צדקה, וגם הובא מש"כ בשו"ת 'אבקת רוכל' דצריך להפריש מעשר רק ממה שנשאר לו אחרי ש"פיזר" לכל הוצאות בני ביתו, וע"פ דברי אדה"ז הדברים מובנים ביותר, שהרי באם יפריש לצדקה לפני שיהיה לו מספיק לכל הוצאותיו הרי הוא יחיה בצער, והרי "לא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער", ועל כן לא חל על האדם חיוב צדקה רק אחרי שיהיה לו פרנסה והותר.

דעת אדה"ז ב'אגרת הקודש' שלא בכל

מקרה אמרינן דחייך קודמין

ב'אגרת הקודש' (סי' טז) מאריך אדה"ז לעורר את החסידים שיתרמו לעניי אה"ק, וכתב: "הנה לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה, ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה, וממש לווים ואוכלים..ועם כל זה לא טוב הם עושים לפי הנשמע אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים לדי מחסורי האביונים..ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב, ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה, כדאיתא בנדרים דף פ' [ע"ב]. והנה זהו עפ"י שורת הדין גמור. אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין, רק לדחוק חייו וליכנס לפני ולפנים משורת הדין...".

ודבר ראשון אעיר בזה כמה הערות בלשונות אדה"ז:

א. ב'מראי מקומות, הגהות והערות קצרות' שרשם לעצמו כ"ק אדמו"ר זי"ע העתיק את המלים "לווים ואוכלים" והשאיר מקום ריק כנראה כדי לרשום שם מקור לשון זה. ויש לציין שזה מופיע בחולין (פד, א): א"ר נחמן: כגון אנו לווין ואוכלין, ופרש"י: "כגון אנו דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול".

ב. ומש"כ "בשר ודגים וכל מטעמים" העיר בפירוש 'הלקח והלבוב' לתניא: "ושחשב בשר לפני הדגים אין זה כסדר אכילתם (כיש נוהגים בזה), אלא רק לפי סדר הא"ב שבשר הוא בבית ודגים מתחיל בד'. ועי' בלקו"ת בהעלותך ד"ה אם את כל דגי הים וז"ל ולכן מנהג לאכול דגים קודם בשר". אודות ה"יש נוהגים בזה" ראה בספר 'מנהג ישראל תורה' (ח"ב עמ' סה) שכך נהגו הגה"ק ה'ישמח משה' וה'אך פרי תבואה' מליסקא, ראה שם עוד. וכן הוא מנהג סטולין. וראה עוד מה שהאריך לציין בזה הרי"ש גינזבורג ב'התקשרות' (גליון תקמו עמ' 17 ובהערה 7 שם).

ג. ומש"כ: "מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם" הנה ב'מראי מקומות, הגהות והערות קצרות' שרשם לעצמו כ"ק אדמו"ר זי"ע העתיק את המלים "מלבושי - מטעמים", וציין על זה: "לברר [בנוסח] זמירות פולין דשבת", ובהערה 4 ציין המו"ל שהכוונה לפיוט 'יום זה מכובד' של יום השבת, שבו נאמר הלשון: "בשר ודגים וכל מטעמים". אמנם אין זה מסביר מה שהעתיק הרבי גם את ה"מלבושי...". אמנם יש להוסיף ולציין לפיוט 'ברוך א-ל עליון' ליום השבת, שבו נאמר הלשון: "(ב)מלבושי כבוד זבח משפחה"[2].

דעת אדה"ז בשיעור הפטור שאז "אינו חייב

לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו"

וחובה עלינו לעיין בדברי אדה"ז ולברר מהו לשיטתו שיעור הפטור שאז "אינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו", שהרי בתחילת דבריו כתב אדה"ז: "ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין...", ומזה משמע שבאם יש כבר לאדם ההצטרכויות הכי בסיסיות שלו הרי הוא כבר מחויב לתרום מכספו לעני, שהרי כבר אינו "דבר השוה לשניהם בשוה". ואכן כן כתב הרמ"ש אשכנזי ב'הערות וציונים' להל' ת"ת (פ"א ח"א עמ' 283): "משמע מלשונו שלענין צדקה כל שיש לו יותר מחיי נפשו ההכרחיים חייב מעיקר הדין לתת לעני שאין לו לחיי נפשו ההכרחיים. ומשמע שכ"ה גם לאחר תקנת אושא דאל יבזבז יותר מחומש".

אמנם לפי זה סיפא לאו רישא, שהרי בהמשך דבריו כותב אדה"ז: "כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב", הרי דאינו דוחה את הטענה דחייך קודמין רק בנוגע לאלו שיש להם מספיק כסף אף לפזר להוצאות ביד רחבה מאד, ומשמע דאלו שאין להם כסף כדי לפזר למטעמים מיותרים אבל יש להם יותר מפת במלח עדיין הם פטורים "ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו" וכפי שפסק הרמ"א. ויוקשה לנו גם בדברי אדה"ז (ע"ד מה שהעיר בספר 'צדקה ומשפט' דלעיל), שלכאורה מדבר ב'אגרת הקודש' כאן בשתי קצוות, שמתחילת דבריו משמע שכל מי שיש לו יותר מחייו הכי הכרחיים כבר חייב לתרום לעניים, ואילו בסוף דבריו משמע שרק מי שיש לו כסף אף לפזר בשביל מטעמים חייב בצדקה לעניים.

והנה הרמ"ש אשכנזי ב'הערות וציונים' להל' ת"ת (פ"ג עמ' 560) נוטה לומר כפי היוצא מדיוק הסיפא, והוא כותב שם בהמשך לדבריו דלעיל ע"פ דברי אדה"ז "דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער", שלפי זה "יתכן שגם לדעת רבנו [ב'אגרת הקודש'] צריך לותר על מלבושי כבוד כו', אבל לחיות חיי צער, כדי שיוכל לסייע לעני לחם לפי הטף יתכן ואינו חייב מעיקר הדין. ומשמע מדבריו שגם לאחר תקנת אושא דאל יבזבז יותר מחומש עדיין חייב בכל זה". [ודבריו אלה הפוכים הם ממה שכתב הוא בעצמו בפ"א (והובא לעיל) שרק לחיי נפשו ההכרחיים חייו קודמין.]

ויש להביא ראיה לזה, שרק מי שיש לו מספיק כסף כדי לבזבז מכספו לבשר ומטעמים חל עליו מצוה הצדקה לעניים, שהרי כתב אדה"ז: "אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין", וביארנו לעיל שלמרות שאדה"ז קבע "עפ"י שורת הדין גמור" דלא שייך כאן חייך קודמין, בכל זאת עדיין ישנם אנשים שפטורים ממצות צדקה כיון ש"מטה ידם בלי שום משען ומשענה, וממש לווים ואוכלים". ועד"ז פירשו ב'שיעורים בספר התניא' וב'תניא המבואר': "שהמצב שלו דחוק כמו העני שאז ע"פ דין חייך קודמין". אמנם עפ"ז אינו מובן מש"כ אדה"ז: "דלא שייך כל כך האי טעמא", שהרי באם מדובר כאן במי שהמצב שלו דחוק כמו העני הרי אז אינו שייך כלל האי טעמא, שהוא זה "דבר השוה לשניהם בשוה", וא"כ מהו דיוק הלשון שאינו שייך "כל כך", ומשמע דקצת זה כן שייך, והרי עני הוא.

ונראה לבאר דלפי אדה"ז ישנם כאן שלש דרגות בצדקה - דרגא הראשונה: "[ב]דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא", כלומר במי שמצבו דחוק בדיוק כמו העני, הרי אז ודאי נאמר ד"חייך קודמין", "ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו". דרגא השלישית: במי שיש לו כסף כדי לקנות לבני ביתו בשר ודגים וכל מטעמים, הרי ודאי שע"ז לא נאמר דחייך קודמין, וזה "עפ"י שורת הדין גמור". ובאמצע, בין שני הקצוות הנ"ל ישנה הדרגא השניה: של אחד שיש לו יותר מההצטרכויות הכי בסיסיות שלו, אבל אין לו כסף בשביל מטעמים ודברים מיותרים, בנוגע לזה כותב אדה"ז: "דלא שייך כל כך האי טעמא" שהרי בעצם הוא פטור עדיין ממצות צדקה - אבל פטור זה הוא בהסתייגות קצת, שהרי האדם יכול לדמות לעצמו שהוא מוציא הוצאות רק לצרכי נפשו, אבל לאמיתו של דבר הרי אלו כבר בגדר מטעמים ותפנוקים מיותרים. ודבר זה למדתי לכאורה מהנאמר ב'מאמרי אדמו"ר האמצעי - הנחות תקע"ז' (ראה לעיל), שממנו משמע שלמרות שיש אפשרות לנכות הוצאותיו וכד', אבל זה נותן מקום לטעות "כעת".

והנה אדה"ז ב'תורה אור' (סג, ב בסופו) אומר: "...משפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה. כי הנה ארז"ל חייך קודמין לחיי חבירך ודוקא חייך ממש כמשל הקיתון של מים שאם ישתו שניהם ימותו כו' כדאיתא בגמרא, מה שאין כן המותרות שלך אינן קודמין לחיי חבירך, שאינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו ימות ברעב ח"ו", וב'מאמרי אדמו"ר האמצעי' (שמות ח"א עמ' קטז) מעתיק לשון הנ"ל שב'תורה אור', ומוסיף: "כי ודאי אינו בדין..[ש]לא יהא חיי חבירו חשובים יותר מתפנוקי עלמא הם המותרות שיפנק האדם בהם כמו לבושי כסף והיכלות ופלטרין כו'..." - ולכאורה מדובר גם כאן בשתי קצוות, שהתחיל במי שצריך לעצמו בשביל כדי חייו, וסיים במי שמפנק את נפשו בתפנוקי עלמא. ולכאורה גם כאן הכוונה כמבואר במאמרי אדמו"ר האמצעי הנ"ל, שבאם אכן האדם היה מוציא הוצאות רק לצרכי נפשו אפילו לא הכי הכרחיים, ואוכל לשובע וכדומה, הרי ודאי שאז חייו קודמין, אבל "אינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו ימות ברעב ח"ו".

דרגות השונות של נתינת צדקה לפי אדמו"ר האמצעי

ובענין זה מצאתי אריכות מה שכתב אדמו"ר האמצעי ב'תורת חיים' (שמות עמ' קעג, ד-קעד, א), הוא כותב [וחילקתי את דבריו לקטעים-קטעים, להקל על הקריאה]:

"...הגם שבאה הצדקה מחמת ר"ר [=רחמים רבים] ביותר להחיות רוח שפלים ויכול להשפיע כל אשר לו שלא ישאר לחיי עצמו כלום, הנה הרי אמרו ע"ז להיפך דחייך קודמי' לחיי חבירו ואין זה דין ודת התורה להניח חיי עצמו כדי להחיות חבירו, כמו שא' שנים שהיו מהלכים בדרך ואין לא' רק קיתון א' של מים ישתו שניהם ימותו בצמא כו' ע"ז א' חייך קודם לחיי חבירך. ולכאו' זהו נגד מדת הצדקה שהיא לרחם על חבירו יותר מעל עצמו.

אלא צ"ל שיש חילוק בזה, דדוקא בענין חיי עצמו שצריך לחיות נפשו בלבד הוא שקודם לחיי חבירו ואין בזה דין הצדקה שימות הוא ברעב או [ב]צמא ויחי' לחבירו, אבל בבחי' המותרות על חיי נפשו כגון שיאכל לשובע או שיתענג במעדנים בבשר ויין ובבגדי כבוד ובפיזור הון על כו"ז [=כסף וזהב] ומרגליות וכלי יקר ובנין היכלות ופלטרי' ולהתגדל בהרחבה, ע"ז ודאי עיקר דין הצדקה שיניח כל המותרות על חיי נפשו ויתן לעניים להחיות רוח שפלים בלחם ולבוש, כי ודאי הרי חיי נפש חבירו קודם לבחי' הוצאו' המותרות שמוציא על עצמו ובניו. וא"כ צריך אדם לבא בדקדוק וחשבון ומשפט על כל מה שמוציא הוצאה יתירה על חיי נפשו המצומצם שזהו חלק העניים הצריכי' לפיקוח נפשם להחיותם ואין זה שלו כלל וצריך ליתן הכל לצדקה.

(אע"פ שבדין הצדקה לא יבזבז יותר מחומש, דאל"כ לא ימצא מי שיהי' לו עושר וברכה לחיות חיי ריוח מאחר שגם העשירים צריכי' לחיות חיי צער כעני כו'[3], אבל בנפשו יהי' בעיניו כעני שא"צ רק להחיות את נפשו והמותר על חיי נפשו חיי חבירו קודם, וכמו אברהם כו' (כמ"ש במ"א) שאברהם הי' מותר בעצמו והכל נתן לעניים)

אבל זה ודאי אינו בדין עכ"פ שיהי' האדם מתענג בתענוג או"ש [=אכילה ושתיה] ולבוש יקר ובית גדול ופיזור רב על מותרות כמרגליות וקישוטי היכלות ופלטרי' ולהתעדן בתפנוקי עלמא וחבירו ימות ברעב, ולא יהי' חיי חבירו יקרי' וחשובים בעיניו יותר מתענוגי' הגשמיי' שיתענג בהם להרחיב לבו.

וכאשר יתבונן האדם וירגיש בחיי נפשות העניים הרי ודאי ידקדק ע"ע במדת הדין ומשפט בנפשו היטב הדק שלא יסתפק ויוציא רק על מה שצריך מן ההכרח לחיי גופו וב"ב בצמצום ולא יוציא בחי' מותרות כלל, רק מה שיוותר על סיפוק צרכיו יתן לצדקה להחיות רוח שפלים שהוא פיקוח נפשות או לדבר מצוה רבה כהספקת ת"ח והוצאת בניו לת"ת ומצות פ"ש [=פדיון שבוים] ועל מצות הכנסת כלה וכה"ג.

וא"כ הרי צדקה זו היא באה במקום השפע' המותרות, וזהו עיקר מצות הצדקה שתלוי' במניעת המותרות, דמי שמתנהג בגד[ו]לות להוציא על מותרות גוזל בזה חיי העניים שהי' נותן כ"ז לצדקה ומי שממעט המותרות ונותן לצדקה זהו שנק' בעל צדקה כידוע. ונמצא שעיקר בחי' הצדקה תלוי בבחי' משפט שהוא הדקדוק על עצמו לספק א"ע בצמצום כדי הצריך לחיותו בלבד שנק' משפט כמו יכלכל דבריו במשפט, וא"כ המשפט וצדקה הכל א'...".

עכ"ל אדמו"ר האמצעי.

דברי אדמו"ר האמצעי נאמרו באריכות גדולה, ואנסה לסכם את דבריו כפי הבנתי, ואיפה שאפשר אשתדל להשתמש בלשונו של אדמו"ר האמצעי בעצמו:

(א) אמרו חז"ל דחייך קודמים לחיי חבירו, ועל כן בענין חיי עצמו שצריך לחיות נפשו אין זה דין ודת התורה להניח חיי עצמו כדי להחיות חבירו, וודאי שהוא קודם לחיי חבירו, ואין בזה כלל דין הצדקה שימות הוא ברעב או בצמא ויחיה לחבירו.

(ב) בדין הצדקה תיקנו חז"ל שלא יבזבז יותר מחומש, ומותר לו לאדם להתענג במעדנים בבשר ויין ובבגדי כבוד ובפיזור הון על כלי יקר ובנין היכלות ואינו חייב לתרום מיתר כספו (שנשאר לו לאחרי שבזבז חומש לצדקה) לעניים אפילו לדבר מצוה רבה כהספקת ת"ח והוצאת בניו לת"ת ועל מצות הכנסת כלה.

(ג) ודאי אינו בדין שיהיה האדם מתענג בתענוג אכילה ושתיה ולבוש יקר ובית גדול ופיזור רב על מותרות וחבירו ימות ברעב, ולא יהיה חיי חבירו יקרים וחשובים בעיניו יותר מתענוגים הגשמיים שיתענג בהם להרחיב לבו. ומשמע שכיון שמדובר בחיי חבירו שלא ימות ברעב, על כן ראוי (כי "אינו בדין" לכאורה אינו לשון של חיוב ממש) שאדם יתרום את הכספים שהיה מפזר למותרות ותפנוקים כדי להציל חיי חבירו, אבל יכול האדם לאכול לשובע ולהוציא בשביל הוצאות גופו וב"ב שלא בצמצום. ודרגה זו אינו צריך התבוננות וכדומה, וזה ההנהגה הראויה לבזבז יותר מחומש בשביל הצלת חיי חבירו. הן אמת שבדברי אדמו"ר האמצעי אינו מפורש שתורם הרבה יותר מחומש נכסיו, אבל לכאורה זהו הבנת כללות דבריו. היה אפשר לומר שדרגא זו אינו אחת המדריגות של נתינת הצדקה, אלא שזה מטעמי פיקוח נפש ולא תעמוד על דם רעך, אבל לא נראה לומר כן, שהרי באם כך למה אין זה רק בגדר ראוי ולא חיוב גמור, ומכאן שגם הצלת נפשות שע"י כסף נכלל בגדרי ובכל פרטי דיני הצדקה.

(ד) ראוי לו לכל אדם לאחוז במדתו של אברהם אבינו, שאברהם היה מותר בעצמו והכל נתן לעניים, ובנפשו יהיה בעיניו כעני שא"צ רק להחיות את נפשו והמותר על חיי נפשו חיי חבירו קודם, ולא יסתפק ויוציא רק על מה שצריך מן ההכרח לחיי גופו וב"ב בצמצום ולא יוציא בחי' מותרות כלל, רק מה שיוותר על סיפוק צרכיו יתן לצדקה להחיות רוח שפלים שהוא פיקוח נפשות או לדבר מצוה רבה וכנ"ל.

גם בדרגא ד' כמובן תורם האדם את כל נכסיו, הרבה יותר מחומש, והחילוק בין דרגות ג' וד' הוא: (1) שבדרגא זו אפילו לא "יאכל לשובע", "ויוציא רק על מה שצריך מן ההכרח לחיי גופו וב"ב בצמצום", וכל השאר מחלק לעניים. לא כן בדרגא הג' שהאדם יכול לאכול לשובע ולהוציא בשביל הוצאות ב"ב שלא בצמצום. (2) בדרגא ג' תורם האדם את כל כספו בשביל הצלת חיי חבירו, ובדרגא הד' הוא תורם את כל כספו לא רק להצלת חבירו ("להחיות רוח שפלים שהוא פיקוח נפשות") אלא גם "לדבר מצוה רבה כהספקת ת"ח והוצאת בניו לת"ת ומצות פדיון שבוים ועל מצות הכנסת כלה וכה"ג".

ולאחרי כל זאת ראוי להשוות את כל הדרגות הנ"ל לדברי אדה"ז ב'אגרת הקודש', ש"עפ"י שורת הדין גמור" הרי ב"אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב", ולכאורה נראה שזה מתאים לדרגא ה-(ג) בדברי האדמו"ר האמצעי, שהרי י"ל שב"אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה" הכוונה לצרכים הכי בסיסיים של העני שבלעדם ימותו חלילה הוא ובני ביתו, וא"כ צ"ע למה כותב אדמו"ר האמצעי ש"אינו בדין" והרי ע"פ אדה"ז הרי זה חיוב גמור. ואולי גם "אינו בדין" של אדמו"ר כוונתו שאינו מתאים לדין ולהלכה והוא חיוב גמור.

ועצ"ע בכ"ז.

*) לע"נ אאמו"ר הרה"ח מרדכי אהרן חיים בן הרה"ח אליעזר הכ"מ. ולזכות יבלח"ט בני הת' מנחם מענדל בן בת-שבע ראכיל לרפואה שלימה בקרוב.

[1]) ובחפשי בספרי הכללים בענין זה מצאתי בשו"ת 'ויאמר יצחק' להר"י וואליד (ח"ב ב'ליקוטי דינים' שבסופו אות יז): "תשו' מרן הנק' אבקת רוכל חיבר אחר ס' ב"י, וכמבואר בדבריו בס' הנזכר סי' צ"ג שכ' וז"ל וכבר כתבתי בב"י וכו' ע"ש". ועצ"ע בזה, כי לכאורה כל סימן נכתב בזמן אחר בתשובה לשאלה שנתעוררה אז, ואין להביא ראיה מסימן צג על כל הספר.

[2]) גם ב'לקוטי תורה' (בלק עב, ב) הביא אדה"ז מהזמירות למוצאי שבת: "וזהו מה שאומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב כו'". אמנם את הזמירות הללו לא הכניסם אדה"ז לסידורו, ומבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע ('אגרות קודש' חלק יג עמ' שסא): "הטעם פשוט מפני שלא נוהגין לאומרו". עוד כתב בקשר לזה ('ספר המאמרים מלוקט' תשרי עמ' רלט הערה 24): "בכ"מ בדא"ח מבוארים גם (נוסחאות ו)מנהגים שאין נוהגים בחב"ד". ובקשר לזמירות דשבת ראה עוד מש"כ אדמו"ר מוהרש"ב בהגהותיו לסידור 'תורה אור' (עמ' רמה), ובהערה 19 שם, 'תורת מנחם - רשימת היומן' עמ' שכד, 'תורת מנחם' תשמ"ג ח"א עמ' 341, 'היכל הבעש"ט' גליון כ עמ' קנד, 'משמרת שלום' ('הדרת שלום' עמ' 62), זמירות 'אור אש' עמ' ש-שא.

[3]) והעיר ע"ז הרה"ת חיים רפופורט: "לא הבנתי הטעם שנתן לתקנת חז"ל בזה, דלכאורה מאי איכפת לן אם לא יהיו עשירים, וע"ד טענת ר"ע (זבים פ"ב מ"ב): אין אחריות זבים עליכם". וי"ל שכוונת אדמו"ר האמצעי לומר שכיון שגם ע"פ תורה קיים מושג של עושר ומרובה נכסים, ורבי מכבד עשירים ורבי עקיבא מכבד עשירים (עירובין פו, א), למרות שלא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו, יא), על כן מוכרח לומר שאין העשירות נוגד את ההלכה.