בגליון תתצב עמ' 119 כתב הרב א.י. ס. שי' שלדעת כ"ק אדה"ז להכשיר כיריים של גז וכד' לפסח א"צ ליבון גמור -כפי שנהוג- אלא די בהגעלה, והוא ע"פ מ"ש בשוע"ר סי' תנא סי"ג דכיוון שיש דעה שכל שנבלע ע"י האור ניתן להכשירו ע"י הגעלה, לכן כשיש עוד צד להקל ניתן לצרפם, ולהקל על סמך זה.

וכן בנדו"ד יש לצרף צד להיתר ע"פ מ"ש בסכ"ו דכלי שדרך שימושו הוא ע"י עירוי מכלי ראשון אף שלפעמים משתמשים בו בכ"ר עצמו, ישנה דעה שניתן להכשירו ע"י עירוי מכ"ר, ולכן גם בכיריים שאין הדרך לצלות או לאפות עליהם, ניתן להכשירם ע"י הגעלה בלבד, וללא ליבון.

ומ"ש בסכ"ד שחצובה צריך ללבנה באור, "לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור שלא ע"י משקה" הוא מפני -כפי שמשמע- שהיו רגילים גם לאפות וגם לבשל על אותה חצובה, וייתכן שאפו עליה יותר משבשלו עליה, ולכך צריכה ליבון, משא"כ בזמנינו בוודאי שהדרך לבשל על הכיריים יותר מלאפות עליהם. עכת"ד.

והנה המעיין בדברי אדה"ז שם סכ"ד יראה שגם הוא לא מיירי בחצובה שרגילים לאפות עליה (וגם במציאות אין אופים על חצובה, ובפרט לפי מ"ש "נשפך עליה עיסה", דקצת משמע שמיירי בעיסה רכה שא"א במציאות לאפותה ע"ג חצובה), אלא בחצובה שמשתמשים בה לבישול, דז"ל: "חצובה.. ומעמידים עליה קדירה או מחבת בתנור על האור כל השנה אם רוצה להשתמש בה בפסח.. לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה וכו'", ומובן דמיירי בחצובה המיועדת לבישול, אלא כיוון שבאותו תנור גם אופים, לכך ייתכן שלפעמים נשפך עליה מהעיסה. ומוכח מכאן שלא מתחשב בקולא שרוב תשמישה הוא לבישול, בכדי לצרפה להתיר להכשיר החצובה ע"י הגעלה. (וגם לדעת הרב הנ"ל ייתכן שלפעמים יהיה חמץ על הכיריים).

אלא שעדיין יש לעיין מדוע באמת אין אדה"ז מצרף ב' הקולות הנ"ל להתיר להכשיר את החצובה ע"י הגעלה.

וי"ל דאף שבדרך כלל נופל על החצובה רוטב מהתבשיל יותר מאשר חתיכות תבשיל, הרי הרוטב מתכלה מהאש הגלוי' בזמן מועט ביותר, משא"כ כשנופלות חתיכות מהתבשיל (כגון מקרונים שהם חמץ גמור) הם נמצאים על הכיריים במשך זמן רב עד להסרתם משם, (והרוטב שבהם מתכלה מהר), ויוצא לפי"ז שרוב תשמיש החצובה (עצמה) הוא ע"י האור. והא דנקט דוגמא של עיסה שלפעמים נופלת על החצובה, ולא של תבשיל שנופל מהקדירה, הוא מפני שזו דוגמא יותר בולטת של חמץ גמור שייתכן שיגע בחצובה, אבל פשוט שאין חילוק בין עיסה לבין תבשיל של חמץ.