ביו"ד סי' צד סעיף ג מבואר שאם תחב כף חולבת לתוך קדרה שיש בה בשר "אם יש שישים לבטל הכף הקדרה והתבשיל מותרים אבל הכף אסורה" וכתב ע"ז הש"ך בסק"ח "לדעת הרב בסי' צה סעיף ג אפי' לא הי' בקדרה אלא מים או שאר דברים אם הי' הקדרה בת יומא ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר, הכף אסור והכי קיימא לן". כלומר ששם פסק הרמ"א דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת אם שניהם בני יומן שניהם אסורים ולא הוה נ"ט בר נ"ט דהטעמים פוגעים בתוך המים ונעשים המים נבלה, וה"ה כאן אם הכף והקדרה הם בני יומן הוה ממש קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דאסר שם הרמ"א.

והנה כתב הש"ך "ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר", וכתב ע"ז הגליון מהרש"א לאפוקי אם בלע ע"י כף. סקט"ז. ע"כ. כלומר לאפוקי אם נעשה הקדרה בשרי רק ע"י תחיבת כף של בשר, דאז לא נעשה הקדירה בשרי כלל דהוה רק נ"ט בר נ"ט כמבואר בארוכה בש"ך סקט"ו. וציין לש"ך סקט"ז ששם מבואר בהדיא "ודוקא כשהקדירה בלעה מתחלה הגוף הדבר בעין אבל אם בלעה ע"י כף וכה"ג נתבאר בס"ק שלפני זה". ושם מבואר דע"י כף הוי רק נ"ט בר נ"ט.

ולכאו' קשה לפרש כן כוונת הש"ך. דהרי עדיין לא נחית המחבר אודות הדין דתחיבת כף בקדירה חדשה. וא"כ אין הש"ך צריך להדגיש שדוקא אם נבלע ע"י גוף הבשר לאפוקי כף, הרי סתם קדירה של בשר פירושה שבשלו בה בשר? (ורק בסקט"ז צריך הש"ך להדגיש זה, שזה בא בהמשך לדין תחיבת כף בקדירה חדשה).

ויש לפרש כוונת הש"ך באו"א, ובהקדמה: דהנה הקשו המפרשים על הש"ך (ראה רעק"א ופמ"ג) הרי כאן מדובר שיש ששים נגד הכף, וכשיש ששים נגד הכף אז הכל מותר אך לדעת הרב בסי' צה בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת שאם יש ששים הרי אין המים נעשה נבלה והכל מותר. ואיך כתב הש"ך כאן שלדעת הרב שם, הכף אסור, הרי מדובר כאן שיש ששים נגד הכף.

ותירץ הפמ"ג (שפ"ד ס"ק ח) כמה תירוצים, ולבסוף כתב תירוץ אחר דכוונת הש"ך כאן הוא ע"פ מה שהביא בסי' צה דעת המהרש"ל לאסור נ"ט בר נ"ט בצלי' אף בדיעבד, דהוי' רק שני נותני טעם משא"כ דגים שנתבשלו שיש טעם שלישי, מהמים לדגים, ולכן כאן המים הם כמו נצלו ואסור אף בדיעבד עם כותח, ולכן אף שיש ששים נגד הכף, אבל הרי אין בהכף ששים נגד המים, ולכן הכף אסור. (וראה פמ"ג שם שהקשה שאף לדעת מהרש"ל האיסור הוא רק בכותח, ולא בכלי חלב).

והנה לפי שיטה זו דנצלו אסור, כתבו האחרונים (ראה חוו"ד צ"ה ד', גליון מהרש"א צ"ה א') דזה דוקא אם הבשר נצלה בקערה משא"כ כשהבשר נתבשל בקערה אז אפי' נצלה אח"כ הדגים הוי טעם שלישי כי הבשר נבלע בקדרה ע"י מים מלכתחלה. ולכן כתבו הראשונים דגים שנצלו בשפוד שצלו בו בשר, דאז דוקא אסור משא"כ אם נתבשל הבשר בקדרה.

וע"פ כל הנ"ל יש לפרש כוונת הש"ך שכאן הכף אסור רק אם נבלע מתחלה ע"י גוף הבשר דהיינו גוף הבשר שלא ע"י בישול דאל"כ הכף מותר דהמים הוה כבר טעם שלישי.

ועפ"ז יומתק שינוי הלשון בש"ך כאן להש"ך בסקט"ז דכאן כתב "ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר" ושם כתב "כשהקדרה בלעה מתחלה הגוף הדבר בעין" דכאן הנקודה שנבלע ע"י גוף הבשר דהיינו אע"פ שהוא בעין עדיין צריך שיבלע ע"י גוף הבשר שלא ע"י מים. ובסקט"ז הנקודה לאפוקי כף ולכן כתב "הגוף הדבר בעין" אע"פ שנבלע ע"י מים לאפוקי כף. (ואע"פ שגם שם לגבי באינו בן יומו המים הוה כמו נצלו וזה דוקא אם נבלע ע"י גוף הבשר לאפוקי ע"י מים, אבל שם זהו לשיטת הרמ"א שמתיר בנתלו בדיעבד, וכאן כותב הש"ך "והכי קיימא לן" דהכוונה לשיטת המהר"ל שאוסר נצלו בדיעבד).

ברכה על הצלת חברו

בסדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ד כ' אדה"ז, "מי ששמח בלבו על הצלת חבירו, רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת, כגון "בריך רחמנא אלקנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא". ואין צריך לברך בפני י'. אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו...הרי זו ברכה לבטלה".

והיינו שפוסק (שאע"פ שאין חיוב לברך על הצלת חבירו, גם כששמח בהצלתו, ומשמע שאין חילוק מי ה"חבירו", אפי' בנו או (אפי') אביו ורבו) שיש לו רשות לברך כששמח בהצלתו. וכן פוסק הטור והרמ"א בסי' רי"ט ס"ד. ובמג"א סק"ד שם כ' שזהו דעת המחבר שם. (ועד"ז הוא בהב"ח שם המביא גם משלטי גבורים בברכות פ"ט).

לאידך הב"י על הטור מדייק מתשובות הרשב"א שדעתו דרק על רבו יכול לברך, ומסיק דכיון דלכו"ע אינו חייב לברך, לפיכך לא יברך, ואם בירך גוערין בו. (וכן פוסק הא"ר, החיד"א בברכ"י ומחזיק ברכה).

ב' הדעות חולקים בפי' הגמ' ברכות נ"ד דר"י חלה ור' חנה בגדתאה בירך, בריך רחמנא..., דשיטת הרא"ש והטור הוא דבירך משום שבח והודאה שהזמין להם בהצלתו (וששמחו בזה), ולהרשב"א ועוד בירך משום שהיה רבו.

המ"ב בבה"ל שם רוצה לפסוק כהב"י ונימוקו: א) דקשה על הטור, דהיכן מצינו ברכות שאינו מחוייב כלל, שיהיה רשאי לברך, והגם דבשהחיינו אמרו שהיא "רשות" אין הכוונה רשות גמור אלא דאין זה חיוב כ"כ אבל מצוה לברך. ב) דבסי' רי"ח (בברכת שעשה לי נס) דחקרו על איזה דבר רשאי לברך ועל איזה אינו רשאי, ונפסק שבנס הנעשה לשבט אינו רשאי לברך אא"כ נעשה לרוב ישראל, ולא מצינו בשום פוסק דגם בלא חיוב, שיהיה רשאי לברך דשמח בהצלת אלפים מישראל.

ובדברי המג"א ורבינו נראה לפ': א) בקושיא הא': כמו שבשהחיינו (בנוסף לאופנים שמחוייב לברך) יש אופנים שיכולים לברך "רשות", כמו"כ בנוגע לברכת הודאה דגומל (שבנוסף שיש אופנים שמחוייב לברך) שיש אופנים שיכול להודות ולשבח בשם ומלכות. וגם זה ל"מצוה" ייחשב (אלא שאין זה חובה).

ונקודה משותפת ביניהם: שהוא ברכה שבאה על שמחה: בשהחיינו "כל שמחת לבב הבאה לאדם..." (סדר ברה"נ פי"ב א) שלכן גם באופנים שאינו חייב בה יש לו רשות לברך, (וכביאור הב"ח בסי' כ"ט "דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו וודאי שחייב לברך" מובא בא"ר בסי' כ"ב ובפס"ד לצ"צ ע' 814), וכן בברכת הגומל דעניינו ברכת "הודאה" בצאת מן הסכנה דמיד בצאתו מתחייב בברכת הגומל, ומובן דמיד בצאתו מן הסכנה שמח, ולכן גם באופן שאינו מחוייב בהברכה, כ"ששמח בהצלת חבירו" יש לו רשות לברך.

ב) בקושיא הב': אפשר לומר דברכת שעשה לי נס אין בו (כ"כ) ענין השמחה כמו בברכת הגומל, שהרי עיקר הברכה (אינו מיד לאחר שנעשה הנס, אלא) על ראיית מקום הנס (ע"ד ראיית ים הגדול -ראה פ"ט ברכות-), שזה מחייבו לברכה הנ"ל, ואין זה קשור (כ"כ) לענין השמחה והודאה כמו ברכת הגומל, ולכן כשאינו מחוייב בזה אינו רשאי לברך. אבל אה"נ אם "שמח בהצלת" השבט באמת בשעת ראיית המקום, ימים ושנים לאחרי הנס, אפשר דיוכל לברך ולא יהיה בזה הזכרת השם לבטלה.

במילים אחרות: ברכת שעשה לי נס, עיקרו היא לברך על גדלות הקב"ה (אלא שאין מקום הנס מעורר בו הרגשה זו, אלא כשנעשה הנס לו או לאביו, דנעשה שותף בהנס, ועי"ז מרגיש גדלותו של הבורא), משא"כ ברכת הגומל עיקרה היא הודאתו ושמחתו של האדם להקב"ה, במה שהקב"ה הציל אותו מסכנה.

שינוי מטבע בברכת הגומל

מ"ב סק"ה שם ובשעה"צ ה' פוסק דאין נוסח "הגומל לחייבים טובות..." מעכב, כל שיאמר ענין הברכה. ודוחה המובא במג"א סק"א בשם רמ"מ דסובר (הרמ"מ) דיש מטבע קבוע: "הגומל...". ומוכיח מפסק הלכה בס"ד דבירך אחר "בריך רחמנא..." יצא. מהגמ' הנ"ל דר' יהודה עשה כן לכתחילה (שסמך על עניית אמן על "בריך רחמנא דיהבך לן..."). ועד"ז הוכיח האבנ"ז או"ח סי' לט.

הנה י"ל: א) ההוכחה רק לשיטתו דסובר שהמחבר קאי אברכת הגומל ארבו (שיש בזה חיוב?), משא"כ אם נאמר שהמחבר סובר כהרמ"א שברכתו רשות ב"דרך שבח והודאה", הרי בוודאי יכול לשבח ולהודות באיזה מטבע שירצה (וכפשטות דברי אדה"ז). אבל בחיוב ברכת הגומל יש מטבע קבוע.

ב) ואולי אפ"ל: אם נסביר כהרשב"א דברכתו דר"ח היה משום חיוב לברך על הצלת רבו נראה יותר דברכתו (דר' חנן ובמילא עניית אמן דר"י) בנוסח אחר נחשב לשינוי. אבל אם נאמר שברכתו דר' חנן היה בתור שבח והודאה, אפ"ל שאין עניית אמן נחשב כשינוי במטבע (דאפשר שהוא רק כשאומר בעצמו בפועל בשינוי ולא כשעונה אמן, שהגם שנחשב כמברך אותו הברכה אין לו ענין ד"שינוי מטבע"). ויל"ע בזה.

בענין זה כתב הרה"ח ריד"ק בגל' תשסה (עמ' 24), וביאר שהכתיבה של מרע"ה בשבת היתה ע"ד כתיבתו של בן קמצר בד' קולמוסין כאחת, וכתיבה כזו כשירה, ואעפ"כ אין עוברים בה על איסור כתיבה בשבת. ע"כ תו"ד.

אך יעויין בשו"ע רבינו או"ח סי' לב ס"ז: אם כתב בשמאל פסול, לפי שאין דרך כתיבה בכך וכתיבה כלאחר יד הוא, שהרי הכותב בשבת ביד שמאל פטור, ואין סברא שיכתוב אדם סת"ם בשבת ויפטור. עכ"ל. כלומר, אא"ל שהכתיבה תהא כשירה ואעפ"כ יהא האדם פטור.

וראה עוד בשו"ע רבינו סי' שמ ס"ח: והכותב אשורית וחסר הזיונין משעטנ"ז ג"ץ פטור עליהן, מפני שלא נגמרה מלאכתן. עכ"ל. ואילו בסי' לו ס"ה משמע שלהלכה אם לא עשה התגין הללו הכתיבה כשירה בדיעבד (יעו"ש). הרי דאפשר שתהא הכתיבה כשירה ואעפ"כ יהא האדם פטור.

ויל"ע האם החילוק הוא בין חסרון בעצם מעשה הכתיבה (ככתיבה כלאחר יד, וה"ה כתיבה בארבעה קולמוסין כאחד) לבין חסרון בגמר המלאכה (כאותיות ללא תגין), או שחילוק אחר יש בין ב' ההלכות הללו.

בגליון תשסג העירו כמה מהת' שיחיו באחד מהפרטים בדיני מליחה, ובגליון תשסו העיר ע"ז ש"ב שיחי', ולפי שיש במה שנכתב כמה פרטים הצריכים בירור, יש להוסיף בזה הנלענ"ד (ואצ"ל שהוא רק להלכה ולא למעשה).

והדברים סובבים על מש"כ המחבר ורמ"א ריש סי' סט, וז"ל: צריך להדיח הבשר קודם מליחה (ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בביתו) ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לג' (או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה) צריך לחזור ולהדיחם.

ונקודת הדברים היא; שהנה מצינו כמה וכמה טעמים להדחת הבשר קודם המליחה, שלדעת הר"ן, המשמרת הבית והי"א שמביא במרדכי ההדחה היא לרכך הבשר (וראה בפתיחה להלכות מליחה מהפמ"ג שמחלק בין טעם הר"ן והי"א, שלהר"ן צריך לרכך את החתיכה רק על פניה, ואילו לדעת הי"א יש לרכך את כל החתיכה, אבל בש"ך ובשאר פוסקים אין מחלקים ביניהם, ומחשבים אותם לטעם אחד), ודעת המרדכי, הרא"ה, הסמ"ק, הרא"ש, ההגמי"י ועוד, שטעם ההדחה הוא כדי להעביר לכלוך הדם מהבשר (אם כי בכל אחד מהם יש תוספת ביאור על פני חבירו, ואכ"מ).

ובדין זה שהביא הרמ"א שאם הדיחו הטבח, א"צ להדיחו שוב בביתו. כתבו הת' בגליון תשס"ג, שלכאורה הדברים אמורים רק לדעת המרדכי ודעימי' שס"ל שטעם ההדחה הוא כדי להעביר הלכלוך מהחתיכה, אבל לטעם הר"ן שהוא כדי לרכך החתיכה, עד שידיחנו הטבח ויבוא למלחו, יתקשה הבשר ולכן צריך להדיחו שוב.

וש"ב הנ"ל כתב שהכוונה במילת "קודם" היא בזה שצריך להקדים הדחה למליחה, אבל לא שמיד לאחר ההדחה צ"ל מליחה. שכן לא ברור כאיזה מהטעמים ס"ל להרמ"א. ועוד שהצ"צ כתב שהרמ"א ס"ל כטעם הר"ן, ואעפ"כ כתב הרמ"א את דין הדחת הטבח שמועלת. ועם כל זה כדאי הדבר שלא ישהה הבשר כ"כ שכן בבשר יבש לא ימס המלח ולא יפעל פעולתו, להוציא הדם, והביא כמה ראיות ע"ז. ע"כ.

ולכאורה יש לעיין בכ"ז.

א) בנוגע לעצם השאלה אם הדין של הדיחו הטבח הוא גם לדעת הר"ן, והיינו אם פעולת השריה נשארת אף לאחר זמן, יש לומר וכדלקמן:

לכאורה נראה שהדין הוא פשוט ממה שהביא הב"י סי' סט בשם האגור, ואח"כ גם בשו"ע סי' סט, יג לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה: ואם שרו אותו במים תוך השלשה ימים יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה. דהיינו שאם שהו את הבשר במים אינו מתקשה עד משך זמן של שלשה ימים.

וכתב בט"ז שם שאם רק הודח בהעברה בעלמא, אזי בהוציאו ממנו הגידין צריך הדחה שניה. וכתבו בפוסקים שאם הודח באופן המועיל (חצי שעה או פחות, תלוי בדעות הש"ך והט"ז ועוד) אזי ההדחה ההיא מועלת ולא צריך עוד הדחה. ובפרט שנו"כ השו"ע לא הזכירו מזה כלום.

וראה גם באו"ה כלל ב דין ג, שכתב: "בדין אם נקרו הבשר אז מותר לבשלו .. אפילו ששפכו עליו מים פעם אחת בהעברה .. ומ"מ צריך אז אח"כ הדחה אחרת קודם המליחה לקדירה", אבל אח"כ מביא "שאם הודח הבשר בשריה טובה מותר אז לנקרו .. לפי שנתרכך הבשר תוך שלשה ימים ולא נתקשה הדם.." ואינו מזכיר שצריך הדחה שוב, כמו שכתב בדין שלפני זה.

ומוכח מזה לכאורה, שהדחה מועלת לג' ימים (פחות חצי שעה).

והדחה זו המדוברת כאן היא מטעם ריכוך, כמש"כ הפמ"ג בשפ"ד ס"ק נג בסופו.

וראה ביד אברהם, על דברי הט"ז ס"ק לג, שס"ל שצריך גם הדחה שניה קודם המליחה, אם נתייבש, ואעפ"כ הדחה זו היא רק הדחה מועטת, עיי"ש. (וראה גם מש"כ אדה"ז בדין זה, והובא בצ"צ בפס"ד יו"ד סט, יג. וכן מש"כ דודי הרה"ג הרא"ל ז"ל קפלן בספרו "פסקי אדה"ז בהלכות איסור והיתר", במקומו).

ואע"פ שהדחה מועלת לשמור שהבשר יהיה מרוכך (ולכהפ ש) לא יתקשה, לכתחילה יש למלוח בעודו לח, שאז ימס המלח. וכמ"ש באו"ה כלל א דין ה: "מניחין הבשר [אחרי ההדחה] כדי שיזובו המים .. קודם המליחה, כדי שלא ימס המלח מיד מתוך רוב המים .. אך לא ימתין עד שיתנגב הבשר דאז לא היה נמס המלח כולו ולא היה מוציא הדם היטב, אלא בעוד שהוא לח הרבה ימלחנו. והיינו לכתחילה". וכמו שכתב במשמרת הבית (ב"ג ש"ג עג ע"א) וז"ל: "והפי' הנכון ב(מליחה) [בהדחה] ראשונה כדי שיתלחלח הבשר וידבק בו המלח וגם הבשר יהא נוח יותר לפלוט את דמו"

אבל בדיעבד אפילו אם מלח בשר יבש ממש ולא מלח מיד בעודו לח ובמילא לא ימס המלח כל כך, כתב בפמ"ג מש"ז ס"ק ד: "ועיין משמרת הבית (ב"ג ש"ג עג. סוד"ה אמר הכותב ופי') כי אם לא יתלחלח המלח לא יוציא דם, ויראה דיעבד אם נתייבש מאוד אחר הדחה יש להתיר כ"ש אנן קיימא לן עיקר הטעם משום ריכוך או דם בעין, [ולא כדי שיתלחלח המלח. מ"מ] ובהפסד מרובה מתירין בסעיף ב [אם מלח ולא הדיח תחילה] יש להתיר כאן בלא הפסד מרובה". והיינו שאפילו לדעת הר"ן ודעימי' שטעם ההדחה היא משום ריכוך פסק הפמ"ג שמותר בהפ"מ (אם כי הדבר צריך ביאור, דא"כ כשאין הבשר מרוכך, כי נתייבש מאוד הרי מה הועילו בתקנת השריה וההדחה, אם לא שנאמר (כמ"ש ש"ב) שהריכוך נשאר אפי' לזמן רב, וצ"ע) וראה גם בחוו"ד חידושים ו, שכתב בזה ג"כ שמותר בלא הפסד וסיים: "ואפשר דשם [כשמתירים בלא הדחה תחלה] גם כן מיירי שהבשר קצת לח אבל כשהוא נגוב לגמרי אפשר דאסור לעולם בדיעבד", ובאחרונים האריכו בזה, ואכ"מ.

(ולהוסיף: בשו"ת צ"צ יו"ד סי' נו כתב באריכות, בדין בשר קפוא שלא נמלח ורק הודח, מה דינו. והביא ראה מספר תורת יקותיאל סי' סט סעיף ד, שמקשר בין שני עניני ההדחות, דטעם הדחה הא' שקודם המליחה היא כדי לרכך הבשר והדחה זו ששומרת את הבשר מרוכך עוד ג' ימים, אחד הוא. (אבל ראה שם מסקנתו שנוטה להחמיר בכ"ז). אבל ראה המובא בשו"ת צ"צ שם בשם שו"ת תשואות חן, שמחלק בין ההדחה שקודם המליחה שהיא כדי לרכך הבשר, להדחה זו שהוא רק שלא יתקשה, ואכ"מ).

אבל איך שלא יהיה, ברורים הדברים לכאורה, שאין צריך מליחה סמוך ממש להדחה, כי שריה מועלת לרכך הבשר לזמן מרובה, והדין שהביא הרמ"א, ש"אם הדיחו הטבח שוב אי"צ להדיחו בביתו" הוא אף לטעם הר"ן.

ב) לכאורה יש לדון במה שכתב ש"ב הנ"ל בשם הצ"צ שכתב שהרמ"א ס"ל כהר"ן:

דהנה בש"ך (ס"ק ג) כתב פ"א שטעם ההדחה לדידן הוא משום דם ולא משום ריכוך, ולכן אסור אף בדיעבד אם חתך את הבשר לאחר ההדחה לכמה חתיכות ולא הדיח אח"כ, וכדעת המרדכי, כי לדעת הר"ן הרי אין צריך בהדחה כיון שהבשר כבר התרכך, ולא איכפת לי מצחצוחי הדם שעל הבשר . ואח"כ (בס"ק יד) כתב עוד שאנו סומכין אף בדיעבד על טעם המרדכי, שלכן אנו מתירין אף בהדחה מועטת שרק מעבירה את צחצוחי הדם אבל אינה מרככת את החתיכה. (וכ"כ בפמ"ג שפ"ד ס"ק א, ג. וראה גם מה שכתב בט"ז ס"ק א לענין מלח ולא הדיח תחלה שתלוי במחלוקת זו, אם מועיל עוד הדחה ומליחה שנית או לא שהרמ"א מתיר רק בהפ"מ, (ולהר"ן אף בלא הפ"מ) וראה בש"ך ס"ק א שכתב שגם לדעת המרדכי מותר לחזור ולהדיח ולמלוח, עיי"ש הטעם, ואכ"מ), ועוד.

ונראה מזה שאנו סומכין בעיקר על טעם המרדכי ואף בדיעבד, ורק מחמירין כהר"ן לשרות לכתחילה חצי שעה, כמ"ש הרמ"א (ואף שבזה יש לחלק בין דעת הר"ן עצמו שדי בזה בהדחה ושפשוף חזק, לדעת הי"א שבמרדכי שמצריך בזה שרית ח"ש, כבפמ"ג. וגם יש להרחיב הביאור במש"כ הש"ך בהדחה מועטת ודעת רע"א ועוד, ואכ"מ).

ונראה לומר שזוהי גם כוונת הצ"צ שכתב "ומ"ש הרמ"א לשרותו הוא כטעם דהר"ן והמ"ה". לא שס"ל שדעת הרמ"א היא כדעת הר"ן לגמרי, אלא רק לגבי זה שצריך לשרותו נגד חצי שעה, שלהמרדכי בהדחה בעלמא סגי (אף שלכתחילה גם המרדכי הביא את דין שריית חצי שעה "שעי"ז גם נתרכך הבשר").

(וראה בפתיחה מהפמ"ג, שגם דעת המחבר היא לא כדעת הר"ן (אך שכך נראה לפום ריהטא בבית יוסף) שהרי המחבר לא מצריך שריה של חצי שעה, ורק מזכיר הדחה, והוא כדעת המרדכי.)

ג) וראה גם בכנסת הגדולה הגהות הטור סי' ה, שמביא שם וז"ל: "ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו עוד כו' נ"ב קמ"ל דלא אמרינן בעינן הדחה סמוך למליחה אפי' לפי האי טעמא בהדחה ראשונה משום ריכוך כדי שיצא הדם אח"כ ע"י מליחה היטב".

כמ"ש בפרישה (שלזה ציין גם ש"ב הנ"ל): "נראה [דהדין הזה שאם הדיחו הטבח שוב אי"צ להדיחו שוב] דקא משמע לן דלא אמרינן בעינן הדחה סמוך למליחה אפילו להאי טעמא דהדחה הראשונה משום ריכוך הבשר כדי שיצא הדם אח"כ ע"י מליחה היטב.." והדברים ברורים.

ד) וגם מהמובא לעיל בדין נחתך באמצע המליחה, יש להביא ראיה שהרי בזה לכאו' נפק"מ בין המרדכי לר"ן, שלדעת הר"ן אי"צ להדיחו שנית, כיון שהוא מרוכך, ואילו להמרדכי יש להדיחו משום צחצוחי דם במקום החתך, וגם מזה יש להוכיח שאין צריך בהדחה סמוך ממש למליחה, שכן עבר זמן עד שחתכו וכו'.

ה) לפי מש"כ באות ב, נפשט גם מה שנסתפק ש"ב הנ"ל, מה יהיה הדין להלכה למעשה אם הדיחו בשר ולא מלחו עדיין ועבר זמן מרובה כמו יום או יומים, והבשר נשאר לח מספיק כדי שימס המלח, אם כשר אף בלא הפ"מ. ולכאורה נראה שהדין נוטה לומר שכשר אף לכתחילה אף שכמובן יש לברר זה אצל רב מורה הוראה לפועל.

בגליון תשסו העיר הרב מ.פ. שי' על דברי רעק"א בשו"ת סי' נח שכת' שהמנהג להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש"ס כ"א בשו"ע (סי' רפה) שכתב הרמ"א בשם המהרי"ל ש"יש אומרים . . יניח ידו על המזוזה". והקשה הנ"ל הרי הרמ"א עצמו מביא בשם המהרי"ל שמוכח מגמ' ע"ז דף יא, מהסיפור דאוקלוס הגר, א"כ מהו כוונת רעק"א באומרו שאין לזה מקור בש"ס.

והנה אין כאן תמיהה חדשה, שהרי כבר הקשה קושיא זו על רעק"א בספר "בירור הלכה" ע' קלא.

וראה ב"קונטרס מזוזה" להגר"ב זילבר שי' ע' י – יא (בשוה"ג) שמביא משו"ת סתרי ומגיני שהקשה עד"ז על רעק"א, וכותב שם שמלשון הרמ"א "יש אומרים" משמע שאינו חיוב מדינא דגמ' (ומביא ג"כ מ"יד שאול" סי' רפט סק"ד שאין זה חיוב), ולכן כת' רעק"א שאין לזה מקור בש"ס, כי סיפור זה הוא רק זכר לדבר ולא מקור לחיוב.