1) עיין ש"ך סק"ד וע"ע בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים עמ' תמ טעמים לזה.

2) עיין ט"ז שמפרט הסדר איך לומר ז' פעמים שמתחילים מויהי נועם עד מילת כי (ועיין אוצר מפרשים בשם בית לחם יהודה מנהגים שונים בזה) ובפעם הב' על המילה מלאכיו. ובפעם השלישי עד יצוה. וכו'.

בקובץ העבר כתב הרב ג.צ. ששאלו אצלו האם מותר לעשות בשבת התעמלות (עקסערסייז) דהיינו לפשוט ולקפל הידים והרגלים כמה פעמים או תנועות אחרות בגוף, וכתב שעל פי השו"ע התעמלות ע"י שמוש בכח אסור משום עובדא דחול ושאר פעולות אסור דוקא אם עושהו כדי שהתיגייע ויזיע וא"כ עקסערסייז אם אינו באופן של שפשוף הגוף מותר בשבת כל שאינו בכוונה כדי שיזיע אבל חולה העושה תנועות אלו כדי לחזק כוחו אסור דהוי בכלל רפואה בשבת ואסור, ואחרי כתבו זה ממשיך להסתפק אם רשאי להשתמש בכלים כגון למתוח קפיץ או לרכב על אופנים (ביסיקעל).

והנני רוצה להעיר שמה שהוא כותב שלחולה אסור בכל גוונא דהוי בכלל רפואה בשבת, יש להסתפק במי שסובל מסכרת (diabetes) שיש לנו ידיעה ע"י מומחים בחכמת הרפואה שעקסירסייז הוא דבר הכרחי לאותם הסובלים ממחלה זו. ואע"פ שמחלה זה אינה מסכנת גוף האדם עד אחרי כמה שנים (בדרך כלל) מ"מ כיוון שההתעמלות שהוא עושה כעת קודם שהוא מגיע לסוף שניו מועלת להאריך ימיו ושניו כידוע וא"כ לכאו' יש מקום גדול להתיר עקסירסייז למי שסובל ממחלה זו.

בגליון העבר מקשה הר' ג.א. על מ"ש בשערי הלכה ומנהג ח"מ (בענין קידוש בין שש לשבע) "והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו: יש נזהרים כו' וכבר נת' שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו' – אף שלפעמים יהיה זה בשעה הנ"ל", ומקשה הנ"ל שהרי אדה"ז מסיים: "יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום" כלומר לפני שעה ראשונה של הלילה, והוא בין השעות שש לשבע, ע"כ תוכן דבריו. ולפלא שהרי הוא בעצמו העתיק תחלה לשון אדה"ז בשו"ע "יש נזהרים שלא לקדש בשעה שביעית אחר חצות היום" והרי שעה שביעית אחר חצות היום בקיץ זה קודם הלילה.

בגליון העבר כותב הרב ג.א. שי' בענין קידוש בין שעה שש לשבע בליל שבת ומעתיק משוע"ר סי' רעא: "יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה" וכו' אח"כ מעתיק מה שכותב כ"ק אדמו"ר זיע"א "והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו: יש נזהרים כו' וכבר נת' שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו' - אף שלפעמים יהי' זה בשעה הנ"ל". והרב הנ"ל נשאר בצ"ע כי אדה"ז מסיים "יש לו לקדש מיד בבואו מביהכנ"ס מבעוד יום" כלומר לפני שעה ראשונה של הלילה שאז שולט מזל מאדים והוא בין השעות שש לשבע.

ובמחילת כת"ר פשוט שכ"ק אדמו"ר זי"ע כיוון גם לסיום דברי אדמה"ז בכתבו כו'. אדמוה"ז מציין בעצמו למה שכתב בס"ב "ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחילת כניסתו בכל מה שאפשר. ואף אם יצא מביהכנ"ס מבעוד יום יש לו לקדש מיד וכו'".

ומה שאדמה"ז כותב בס"ג וכבר נתבאר וכו' ה"ה חוזר על מה שכתב בס"ב היינו שיקדש מיד בבואו אף אם זה מבעוד יום? פשוט שהשעה השביעית משתנה לפי תקופות השנה. לפעמים זה בעוד יום ולפעמים זה בלילה. ז"א שאין אדמה"ז משנה דעתו ממה שכתב בס"ב, לפרש שבס"ג כותב להקדים הקידוש לפני שתגיע השעה השביעית אלא רק חוזר וכותב עוה"פ מה שכותב לעיל שלכתחילה יש לו לקדש מיד בבואו מביהכנ"ס - ולא לחוש ל"יש נזהרים שלא לקדש בשעה השביעית".

בגליון העבר מביא הרב ג.א. את דברי שולחן ערוך רבינו סי' רעא סעיפים א-ג: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים . . ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר, ואף אם יצא מבית הכנסת מבעוד יום יש לו לקדש מיד דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת".

"יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה (דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום עיין סי' תכח). אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה. לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו. וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום".

וכותב כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס בשערי הלכה ומנהג ח"א עמ' רסח -רסט. וכן כל הציטוטים דלקמן מדברי הרבי הם משם): "והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו: יש נזהרים כו' וכבר נת' שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו' אף שלפעמים יהי' זה בשעה הנ"ל".

כלומר שלדעת אדה"ז יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת אפי' אם הוא בין שעה שש לשבע.

ועל כך כותב הרב הנ"ל דצ"ע שהרי אדה"ז מסיים "יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום", כלומר לפני שעה ראשונה של הלילה שאז שולט מזל מאדים והוא בין השעות שש לשבע?

והנראה לומר בזה, ובפשטות: דהרי לשון אדה"ז היא "וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום". וכשרואים מה "נתבאר", אין מוצאים שם שלכתחילה צריך לקדש מבעו"י, אלא רק סמוך לתחילת כניסת השבת, אלא שמוסיף שם שהדברים אמורים גם למי שהוסיף מחול על הקודש, ויצא מביה"כ מבעו"י שגם עליו לנהוג כן, כי לגביו זהו הזמן הסמוך לתחילת כניסת השבת.

ולהעיר עוד: שלפי המנהג בפועל, שתמיד זה בשעה קבועה, לפי השעונים שלנו, (כגון באה"ק תמיד בין:5:40-6:40), אם כן, ישנם פעמים ששעה זו יוצאת מבעו"י.

אבל אין לפרש שלכך הייתה כוונת כ"ק אדמו"ר, שהרי באותה איגרת לפנ"ז (שם עמ' רסז) מפרש שהכוונה לשעה השביעית מחצות האמיתי, ולא מחצות האמצעי שלמעשה נוהגים על פיו, אמנם גם לפי חשבון זה פעמים יוצאת שעה זו מבע"י.

אך באמת אין צורך להגיע לכל זה, דמ"ש "יש נזהרין שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה" אין הכוונה ללילה כפשוטו אלא כפי שמפרש מיד במוסגר: "דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום" ז.א. שלגבי מחזור המזלות המתחלפים בכל שעה זה נק' שעה ראשונה של מחזור הלילה, (ע"ד המזלות של החודשים שתשרי שייך למזל מאזניים, אף שלא בכל חודש תשרי שולט מזל זה).

ועכצ"ל כן, דכיוון שמירי בשש שעות של 60 דק' (כבמכתב הרבי שם) אחר חצות היום, הרי ישנם תקופות במשך השנה שזה יותר משעה אחר שעה ראשונה של הלילה, וישנם תקופות בקיץ ששעה זו מסתיימת הרבה לפני השעה הראשונה של הלילה (ועד"ז שעה ראשונה של היום, גם תתכן שתסתיים קודם שמתחיל היום).

ולכן זה שכותב אדה"ז "וכבר נת' שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבהכ"נ מבע"י "ודאי הדגש כאן הוא רק על "מיד בבואו מבהכ"נ" ולא על "מבע"י".

והנה במ"ש אדה"ז "שעה שביעית אחר חצות היום" דעת כ"ק אדמו"ר היא: "לכאורה הי' צ"ל שש שעות אחר חצות האמיתי "האמצע בין נה"ח ושקה"ח" (דלכאורה קל לאדם לדעתו כשהחמה בראשו). והכוונה ע"פ מה שראיתי נוהגין . . - שש שעות אחר חצות האמצעי" (שם). ז.א. שהכוונה בדברי אדמוה"ז בפועל היא חצות האמצעי, ומסיק זאת מהמנהג המקובל, אך לולי המנהג דעתו הק' היא שהכוונה לחצות האמיתי.

וצ"ע: דלכאורה עכצ"ל שהכוונה לחצות האמצעי ולא האמיתי, דמייכוון שהמזל מתחלף כל שעה של 60 דק', וכל שבע שעות של 60 דק' מתחיל מחזור חדש של המזלות, א"כ בכל ערב שבת בין השעה 6 ל 7 בדיוק הוא זמן שליטת מזל זה (וכמבואר בפרש"י שבת קכט, ב. שמצויין במכ' שם). [ומה שבאה"ק זהו בין 5:40 ל 6:40 הוא מפני שהשעון מכוון לפי חצות קהיר]. שזו שעה ראשונה של הלילה הראשון שבו התחיל 'שעון בהר"ד' (המתחיל מראש - השנה שלפני בריאת העולם) ושלפיו מחשבים את כל המזלות והמולדות כידוע.

ואם החישוב היה לפי חצות האמיתי, הרי פעם השעה השביעית הייתה מוקדמת מהזמן האמיתי, ופעם מאוחרת ממנו, כי חצות תלוי בזמן הזריחה והשקיעה, שיכול להשתנות מיום אחד למשנהו בדקות בודדות, וללא קשר למהלך המזלות, המתחלף כל 60 דקות בדיוק, ולכן הוא חייב להיות תמיד בעש"ק באותה השעה של השעון הרגיל.

וב"לוח דבר בעתו" לשנה זו ב"מבוא ללוחות מתוקנים" עמ' 14 ציין בשוה"ג לכו"כ פוסקים אחרונים שמחשבים את שעת התקופה משעת שקה"ח של אותו יום וכן לעניין שעת המולדות וסיים שם "ויש לעיין ואכ"מ". שוב ראיתי שביגד"ת נ.י. חו' כו סי' כג דן בנושא זה.

ונראה לומר: דהנה לאחר שכותב כ"ק אדמו"ר "לכאורה הי' צ"ל שש שעות אחר חצות האמיתי" מסביר דעתו "דלכאורה קל לאדם לדעתו – כשהחמה בראשו", ולכאורה אינו מובן, דכי מפני דקל לאדם לדעתו, לכך לפי זה יקבע זמן השעה השביעית.

והנראה לומר בזה: דמכיוון דמדובר על הזמנים ההם, היינו לפני מאות שנים ויותר, ובאותם ימים לא היו שעונים ולוחות כהיום, שמפורש בהם הזמנים, זריחה, חצות, שקיעה וכו', ובפרט של אזורים שונים בכל העולם, אלא כל הזמנים הנ"ל היו לפי מראה העיניים, לכן לא יתכן לומר שיקבעו את זמן השעה השביעית לפי חישוב שלא ניתן לחשב ע"י ראיה.

אלא צריך לומר: דאם נזהרו שלא לקדש בשעה השביעית, הזהירות הייתה רק בשעה כזו שניתן לחשבה בעיין, שזהו חצות האמיתי שהחמה בראשו (דלפי השקיעה א"א לחשב, דפעמים ששעה זו היא לפני השקיעה). ואף שבחלק מהשבתות הזהירות שלא לקדש אז לא תהי' בכל השעה האמתית (ופעמים אף לא בחלקה), מ"מ הרי יותר מכך לא ניתן להיזהר.

ולכן כותב כ"ק אדמו"ר ש"לכאורה" כשכותב כ"ק אדה"ז "שעה שביעית אחר חצות היום", "הי' צ"ל שש שעות אחר חצות האמיתי "האמצע בין נה"ח ושקה"ח"".

וי"ל דמטעם הנ"ל, כיוון שבכל אופן לא הי' ניתן לדייק בשעה השביעית האמתית, שאז הוא מזל מאדים, לכן לא נתקבלה זהירות זו אצל כולם, אלא רק "יש נזהרין". ועצ"ע, דלא זה הרושם המתקבל מכל אגרות הרבי ש'בשערי הל' ומנהג' שם.

בגליון העבר כתב הרב ש.פ.ר. בענין ה"פאטייטא ציפס" האם נאסרו משום בישולי גוים. וכתב: "אמנם פלא גדול על עצם השאלה ועל הצורך באריכות הדיון בזה. וכנראה שזה בגלל העדר הדיוק בלשון הגמ' והפוסקים. לשון הגמרא, הרמב"ם, הטור, והשו"ע הוא שהמאכל המבושל עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת". ע"כ.

וזה אינו בדיוק, דהרי בגמרא לא נמצא "או לפרפרת". (אע"פ שנמצא ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ח וטושו"ע סקי"ג).

עוד כתב הנ"ל:"'או לפרפרת' פירושו שאוכלים את המאכל המבושל גם לא ביחד עם לחם, אבל אוכלים אותו בתוך הסעודה של לחם, בתחילה או בסוף לקינוח וכיו"ב. ז"א שהמאכל מוגש כמנה לאוכלו במשך הסעודה". ע"כ. ולא הביא מקור לדבריו.

ונעלם ממנו דברי הערוך השולחן ס"ז דדעת הטור והשו"ע היא דזה שאמרו חז"ל "ללפת בו את הפת" לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שולחן מלכים ללפת בו הפת, אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שולחן מלכים אעפ"י שנאכל בפני עצמו ולא אם הפת. וסיים דלענין דינא כיון דהטוש"ע פסקו לאיסור הכי קיימא לן.

וכן משמע לשון הח"א כלל סו אות א "...ללפת בו הפת או לקינוח סעודה או בתורת מאכל."