א. פסקא ד"ה המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. "ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי'," עכל"ק.

וצ"ב דהרי הרמ"א מביא ממהרי"ו [וכ"פ אדה"ז בסי' תלד סעיף יד] שמבטלין בפעם הב' אחרי הביעור כדי לבער חמץ שלו, ונמצא שהביטול לא קאי על מה ששורף וא"כ אם שורף העשרה פתיתין שמניח קודם הבדיקה מה לי שיכול לומר בהביטול דחמיתי' על אלו העשרה פתיתין. וראה בארוכה בהב"ח שמבאר למה בביטול הלילה אינו אומר דחמיתי' וביום הוא כן אומר, אמנם כ' להדיא דאינו קאי על מה שהוא שורף, ובפשטות איירי הכא דשורף הני עשרה פתיתין.

ב. פסקא ד"ה כל חמירא. שקו"ט רבינו בהנוסח וחמיעא ולא וכל חמיעא, ומעורר דע"פ הגמ' מו"ק כו, א ואימא עד דהוו כולהו א"ל על על הפסיק הענין א"כ גם כאן דמבטל בין אם יש לו חמץ ובין אם יש לו שאור א"כ הול"ל וכל חמיעא ומת' דתיבת "כל" עצמה מורה "דבאיזה" אופן שיהיה - מבטל.

ולכאורה יש להעיר דבפי' "כל" פליגי בגמ' בכ"מ אם הפי' כל דהו ורק מקצת או כולו וכל הדבר וראה בשד"ח מערכת כ' סוף כלל לב ויש לעיין אם זה קשור להפי' "באיזה אופן שיהיה'"

אמנם באמת יש להעיר ממנחות דף נח, א בנוגע כל שאור וכל דבש דמפורש בגמ' דמ"כל" מרבינן אפילו חצי קומץ ולפי זה מבאר למה בעינן כל לגבי שאור וכל לגבי דבש ועין יכולים ללמוד א' מהשני, וקצת משמע דבפשטות [בלי תי' הגמ'] אם הכתוב היה אומר כל שאור ודבש [ולא וכל דבש] הרי מחמת התיבה "כל" היינו יודעין ש"איזה שתהיה" שאור או דבש [ובשניהם לא רק שיעור קומץ] הוא בבל תקטירו, ועצ"ע.

ולהעיר שזה ברור כ"כ דאף דבפסקא הבא כ' דכל מדקדק במעשיו יש לפרט מ"מ הכא לאנחית לזה כלל.