א] בלקו"ש חי"א פ' וארא חקר בגדר מצות הסיבה האם היא מצוה כללית בליל פסח להראות חירות בלילה זה ותקנוהו בדברים שהם זכר לגאולה וחירות, או שהיא פרט ותנאי במצות מצה ... שצריך לאכלם בהסיבה.

והנפק"מ היא באם אכל מצה בלא הסיבה שהדין הוא שצריך לחזור ולאכלו בהסיבה, האם צריך לברך עוד פעם ברכת על אכילת מצה.

דאם הסיבה היא פרט ותנאי במצות מצה נמצא שלא קיים מצות מצה כתיקונה ולכן צריך לברך עוד פעם ברכה.

אבל אם הסיבה היא רק מצוה כללית, אבל עצם קיום מצות אכילת מצה מקיים גם בלא הסיבה, אין לברך עוד פעם ברכה על אכילת מצה שהרי עכשיו שאוכל שוב פעם מצה בהסיבה היא רק לקיים מצות הסיבה, אבל מצות אכילת מצה כבר קיים.

[ובהערה 12 שם כתב דעכשיו בזה"ז אין נפק"מ זו מכיון די"א דבזה"ז אין להסב כלל ולכן איכא חשש ברכה לבטלה ואין לברך].

ומביא עוד נפק"מ בחקירה הנ"ל וכתב דבאדה"ז ורמב"ם משמע שיש בהסיבה ב' דינים הנ"ל מצוה כללית להראות חירות וגם פרט ותנאי במצות מצה. עיי"ש.

ועד"ז חקר במצות ד' כוסות ומבאר דזה תלוי בטעם תקנת ד' כוסות האם זה משום רמז וזכר לד' לשונות של גאולה או רמז וזכר לד' כוסות של פרעה.

דאם היא זכר לד' לשונות של גאולה שענינה גאולה וחירות של לילה זה א"כ גדר ותוכן מצות ד' כוסות היא זכר לגאולה וחירות ולכן יש לומר דהסיבה הוי תנאי במצוה זו, אבל אם היא זכר לד' כוסות של פרעה וכיו"ב אין בזה שייכות גלוי' לחירות וגאולה וא"כ עיקר תוכן של מצות ד' כוסות אינה זכר לגאולה וחירות של לילה זה ולכן אין לומר דהסיבה שענינה היא להראות חירות בלילה זה, הוי פרט במצות ד' כוסות שהרי לפי טעם זה אין הד' כוסות נתקן משום זכר לגאולה וחירות דלילה זה.

ולכן צריך לומר דהסיבה הוי מצוה כללית שצריך להראות חירות בלילה זה ונתקן במצות הלילה שיש להם שייכות מסויימת לגאולה וחירות. וד' כוסות גם אם היא רמז לד' כוסות של פרעה יש בזה איזה שייכות לחירות שהרי היא סיבה לגאולה (ראה הערה 4) ולכן צריך לשתותם בהסיבה.

ב] והנה בתוס' פסחים קח. ד"ה כולהו נמי צריכי הסיבה כתב וז"ל וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתי' וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה...

וצריך ביאור מהי צדדי הספק בד' כוסות ומאי שנא ממצה דמבואר בגמ' שם "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, מיסב אין לא מיסב לא", וצריך לחזור ולאכלו בהסיבה שהרי לא יצא, כמבואר בראשונים שם, ומדייק בשיחה שם דהחידוש דלא מיסב לא יצא היא שלא יצא מצות אכילת מצה דאם הכוונה שלא יצא מצות הסיבה פשיטא דאיך יצא אם לא היסב?

וא"כ מדוע בשתיית ד' כוסות נסתפקו התוס' ומאי שנא ממצה.

והפר"ח בסי' תעב סק"ז מצויין בהערה 11, כתב דהספק היא דאפשר דלא חייבוהו חכמים בד' כוסות לחזור ולשתות בהסיבה כיון דכל החיוב מלכתחילה אינה רק מחמת ספק שהרי לא איפסיק בגמ' אם הסיבה היא בתרי כסי קמאי או בתרי כסי בתראי ומספק צריך לשתות בכולם ולכן כששכח אפשר דלא חייבוהו עיי"ש.

ג] אמנם יש לבאר צדדי הספק בתוס' באופן אחר עפ"י המבואר בשיחה הנ"ל דיש לחקור במצות ד' כוסות האם הסיבה הוי תנאי במצות ד' כוסות שאז פשיטא שצריך לחזור ולשתות בהסיבה לקיים מצות ד' כוסות, או שהסיבה הוי מצוה כללית שאז יש לומר דאין לחייבו לשתות עוד כוס יין בהסיבה, כדלקמן.

דאע"פ דבמצה מבואר בשיחה שם בהערה 11, דאפילו אי נימא דהסיבה היא מצוה כללית באכילת מצה מ"מ בשכח ולא אכל מצה בהסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה לקיים מצות הסיבה. דאע"פ שכבר קיים מצות מצה. מ"מ צריך לקיים מצות הסיבה שתקנוהו בדברים שהם זכר לגאולה וחירות, ומצה הוי זכר לגאולה וחירות לא רק בכזית מצה שיוצא בזה המצוה אלא גם בכזית אחר, ולכן צריך לחזור ולאכול כזית מצה בהסיבה לקיים מצות הסיבה.

אמנם יש לומר דבד' כוסות אין טעם לחייבו לשתות עוד כוס יין משום קיום מצות הסיבה, משום דד' כוסות הם זכר לגאולה וחירות רק כשמקיים בהם מצות ד' כוסות שתקנוהו אחר אמירת קידוש, הגדה, ברהמ"ז, הלל שענינם ותוכנם הם גאולה וחירות כמבואר בשיחה שם ותקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה או כנגד ד' כוסות של פרעה, שאז ישנו בשתיית יין זו תוכן וענין של גאולה וחירות.

אבל אם שתה יין בלא הסיבה א"כ לפי הצד שכבר קיים מצות ד' כוסות אז אין בשתיית יין אחר, זכר לגאולה וחירות והוי כמו שאר הסעודה שאין שם חיוב הסיבה אלא המיסב הרי זה משובח.

ולכן אין יסוד לחייבו לשתות עוד כוס יין לקיים מצות הסיבה דהוי כמו שאר הסעודה שלא חייבוהו להסב ורק בשתיית הכוס למצוה שהיא זכר לגאולה וחירות, ישנו חיוב הסיבה.

ולא דמי למצה שאמרינן שאפילו המצה שאינו אוכל לקיום המצוה יש בזה זכר לגאולה וחירות. שהמצה מצד עצמה מרמזת ע"ז, דלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם.

ד] וזהו ביאור הצ"ע בתוס' מהי גדר חיוב הסיבה בד' כוסות האם זה תנאי במצוה זה, שאז אם שכח צריך לחזור ולשתות בהסיבה שהרי לא קיים עדיין מצות ד' כוסות, או שהיא מצוה כללית שאז אין לחייבו לחזור ולשתות שהרי כבר יצא מצות ד' כוסות שתקנו זכר לגאולה וחירות, כנ"ל.

אבל להלכה פסקינן שגם בד' כוסות צריך לחזור ולשתות בהסיבה (ורק במקום שנראה כמוסיף על הכוסות סמכינן על דעת הי"א דבזה"ז אין צריך להסב כלל), משום דתקנת ד' כוסות היא רמז לד' לשונות של גאולה כמבואר באדה"ז סי' תעב סעי' יד וכן כתבו רש"י ורשב"ם ותוס' במתני' ריש פ' ערבי פסחים עיי"ש.

שלפי"ז נמצא דהסיבה היא תנאי במצות ד' כוסות כמבואר בשיחה שם, ולכן אם שתאן בלא הסיבה לא קיים מצות ד' כוסות כתיקונה וצריך לחזור ולשתות בהסיבה.

ה] והנה הא דמבואר בפסחים קח: שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא וכן פסק בשו"ע אדה"ז סעי' יז ומשמע לכאורה דיין שמזוג במים הוי חירות מצד מעלתו ואיכותו של היין עצמו.

הנה אדרבה משם מוכח להיפך שהרי בפירש"י ורשב"ם שם כתבו בד"ה ידי חירות לא יצא כלומר שלא קיים מצוה שלימה וכן כתב באדה"ז שם.

ומבאר בהערה 32 שם, דכוונת הכלומר היא דלכאורה אם הפירוש ידי חירות לא יצא היא כפשוטו, שלא יצא כלל ידי חירות, א"כ מדוע ידי יין יצא הרי ענינו של ד' כוסות היא זכר לגאולה וחירות.

ולכן כתבו דכוונת הגמ' ידי חירות לא יצא היא שלא קיים המצוה מן המובחר אבל עצם ענין של חירות יצא גם בשתאן חי.

ומשם מוכח דענינה של חירות ביין של ד' כוסות אינה האיכות של היין עצמו אלא הרמז לד' לשונות של גאולה ששותה בהמשך לההגדה וסיפור יציאת מצרים. ולכן גם בשתאן חי ידי יין (חירות) יצא, רק למצוה מן המובחר צריך לבטא החירות בשתיית יין טוב שאז מודגשת יותר חירות בשתי', (ע"ד הסיבה).

ועוד שההדגשה היא זכר לגאולה וחירות חירות משיעבוד מצרים ואין זה מתבטא בשתיית יין מצד עצמו רק כשיש בזה תוכן ורמז מיוחד כנ"ל.

משא"כ מצה עצמה, מבטא ענין הגאולה וחירות של לילה זה.