ר"מ בישיבה
בלקו"ש חי"א וארא (א) מבואר דיש לחקור בגדר החיוב דהסיבה האם פירושו דהוי חיוב כללי היינו חיוב על הסיבה עצמה והאופן לקיים מצות הסיבה הוא ע"י שיסב באכילת מצה, כריכה, אפיקומן וד' כוסות או שחיוב הסיבה הוא פרט בהחיובים הנ"ל והיינו שכדי לצאת יד"ח מצה וכו' וד' כוסות זהו דוקא אם עושה דברים אלה בהסיבה.
והנפ"מ לפועל באם אכל מצה בלי הסיבה, דאז הדין דצריך לחזור ולאכול בהסיבה והשאלה היא אם צריך לברך עוה"פ על אכילת מצה דאי נקטינן דחיוב הסיבה הוא חיוב כללי ולא תנאי באכילת מצה א"כ כבר יצא יד"ח מצה והא דאוכל עוה"פ בהסיבה הוא משום חיוב הסיבה אבל אי נקטינן שהסיבה הוא תנאי במצה וכו' א"כ לא יצא מצות אכילת מצה מדרבנן ומשו"ה צריך לברך עוה"פ.
ומוכיח שיש ב' דינים בהסיבה דין א' שנובע מהא דחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וזה גופא שמודגש בל' הרמב"ם ואדה"ז שזהו היסוד לחיוב הסיבה מוכיח שזהו דין כללי. וגם יש עוד חיוב בהסיבה שזה כתנאי באכילת מצה וכו'. וכדמוכח מל' הגמ' (פסחים קח,א) שאכל מצה בלי הסיבה לא יצא יד"ח מצה.
ועפי"ז מבאר ב' הלכות בשו"ע אדה"ז (תעב) דבסי"ד מבאר דהא דצריך הסיבה במצה וכו' וד' כוסות הוא כיון שהם זכר לגאולה וחירות ולפיכך צריך לעשותם דרך חירות בהסיבה ובס"ז לפנ"ז כבר מבואר דהא דצריך הסיבה הוא משום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ולפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות. וא"כ למה צריך טעם מיוחד על ד' דברים.
והביאור בזה שיש ב' חיובי הסיבה א' חיוב כללית וזהו המבואר בס"ז שהוא תוצאה מהא דחייב אדם להראות את עצמו כו' וב' דין תנאי בכמה מצוות וזהו המבואר בסי"ד והטעם שהם תנאי במצוות אלו הוא לפי שמצוות אלו הם זכר לגאולה ולחרות ולפיכך תקנו שיעשוהו דרך חירות דהיינו בהסיבה עיי"ש.
והנה בפשטות יוצא מהשיחה הנ"ל דבאופן הרגיל - והיינו אם לא טעה - אין נפ"מ בפועל בין ב' אופנים הנ"ל דהחיוב הסיבה הכללי הוא מקיים בד' דברים הללו ומצד החיוב פרטי הוא גם צריך להסב בד' דברים הללו ורק באופן דטעה יוצא נפ"מ מזה שיש חיוב פרטי כנ"ל. (והא דיש מצוה מן המובחר להסב בכל הסעודה אין זה מכריח דיש חיוב כללי של הסיבה).
ולכאורה עדיין צ"ב דמפשטות הלשון בס"ז דמסביר טעם ההסיבה "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות" משמע שכל מעשה לילה זה צריך להיות דרך חירות והיינו בפשטות שיש חיוב הסיבה כל הלילה ובסי"ד מבואר שאין החיוב אלא במצוות מסויימות ובשאר הדברים הוא רק למצוה מן המובחר.
והנה לכאורה י"ל בפשטות שהכוונה ב"כל מעשה לילה זה דרך חירות" הוא המצוות של הלילה אכילת מצה וכו' וא"כ פשוט הא דאין חיוב הסיבה בשאר אכילה של הלילה שאי"ז "מעשה לילה זה" היינו דברים מיוחדים ללילה זה.
ועדיין מתאים עם הביאור בהשיחה דיש ב' דינים בחיוב הסיבה במעשה לילה זה א' המבואר בס"ז דהיינו מצד גדר הסיבה להראות הנהגה דרך חירות במעשה לילה זה וב' דין בהמצוה עצמו כנ"ל.
ואולי י"ל דהנה בתחילת הסעיף (ז) מתחיל "ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים לפי שבכל דור ודור כו'" ומסיים לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות.
ויש לחקור מהו גדר החיוב ד"יכין מקום מושבו" האם הפי' הוא רק דכיון דצריך להסב ממילא יש להכין המקום כדי שיאכל בהסיבה או שהפי' הוא דלא רק שצריך להסב אלא יש דין נוסף שהמקום שהוא יושב יהי' ניכר שהוא מוכן להסיבה.
והנה המחבר שם (ס"ב) מביא "יסדר שלחנו בכלים נאים כפי כחו ויכין מקום מושבו כו'" והיינו שבפשטות שזה בדוגמת ההלכה דיסדר שולחנו.
והנה בהא דיסדר שולחנו בכלים נאים אין הכוונה רק להכלים שצריך להסעודה אלא גם אלה שלא ישתמש בהסעודה וכמפורש בשו"ע אדה"ז (שם) והיינו שאין סידור שולחנו הכנה לאכילה אח"כ אלא ענין בפ"ע שיהי' על השלחן כלים נאים. וא"כ יש מקום לומר שה"ה ב"יכין מקום מושבו כו'" שאין הפי' שהוא רק הכנה להסיבה שאח"כ אלא ענין בפ"ע שמהמקום יהי' ניכר שהוא מוכן להסיבה.
ועפ"ז י"ל דהא דכתוב שם "לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות" בא בהמשך ליכין מקום מושבו כו' והיינו שכיון שחייב אדם להראות עצמו כו' וצריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות ומשו"ה צריך להיות ניכר כל הלילה שהוא מיסב דרך חירות עי"ז שהוא מכין מקום מושבו להסב דרך חירות ואזי אף כשאינו מיסב בפועל אבל כיון שניכר שהוא מוכן להסיבה ה"ז נק' דרך חירות ומקיים הא דחייב להראות את עצמו כו'.
ועפ"י הנ"ל נמצא דהא דמבואר בהשיחה שיש ב' דינים בהסיבה דין כללי ודין פרטי בהמצוות שנעשה בהם מבטאת גם בפועל ולא רק במקרה שטעה אלא גם באופן הרגיל כשלא טעה דמצד הדין כללי צריך להיות במצב של הסיבה כל הלילה ע"י שיכין מקום מושבו שיהי' מוכן להסיבה.
* * *
פסחים (קח,א) "איתמר מצה צריך הסיבה כו' יין איתמר משמי' דר"נ צריך הסיבה ואיתמר כו' אין צריך הסיבה ולא פליגי האי בתרתי כסי קמאי והאי בתרתי כסי בתראי כו' אמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעי הסיבה כו' בתראי לא בעי כו' וא"ל להאי גיסא תרי כסי בתראי בעי הסיבה כו' קמאי לא בעי כו' השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה.
וכתב הר"ן "ואע"ג דקי"ל איפכא ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כן פרש"י ול"נ דע"כ אית לן למיעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי".
והנה לכאורה שאלה הנ"ל של הר"ן תלוי בהחקירה הנ"ל בגדר הסיבה דאי נקטינן דגדר הסיבה הוא פרט בהמצוה פרטי של ד' כוסות א"כ מובן שכשבא לשתות כוס הא' וספק אצלו האם מחוייב לשתות כוס זה בהסיבה והיינו האם הוסיפו חכ' דין הסיבה בשתיי' זו או לא יש מקום לומר דמצד ספיקא דרבנן לקולא אמרינן שכיון שיש ספק אם מחוייב או לא משו"ה יפטר מדין ספיקא דרבנן לקולא ומשו"ה הוצרכו לתרץ ש"כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לחומרא".
אבל אי נקטינן דמצות הסיבה הוא חיוב בפ"ע שיש חיוב לעשות הסיבה כדי להראות כאילו יצא ממצרים ושתיית הכוס הוא רק היכי תמצא לקיים מצות הסיבה א"כ פשיטא דכיון דיש עליו חיוב ודאי של הסיבה ואינו יודע אם יקיימו בהסיבה בכוסות הראשונים או באחרונים פשוט שמחוייב להסב בשתיית הד' כוסות כדי להיות בטוח שקיים חיוב הסיבה וא"כ מהו השאלה שיאמרו הכא ספיקא דרבנן לקולא.
ועי' בבית הלוי ח"ג ס"א אות ט סק"א (הובא בהערה 11 בהשיחה הנ"ל) דשו"ט בהר"ן הנ"ל בביאור טעמא למה לא אמרינן הכא ספיקא דרבנן לקולא ולמה צריך גם להא "דמיעקרא מצות הסיבה לגמרי" אבל לכאורה לפי הצד שהסיבה הוא ענין כללי כנ"ל צ"ב קושייתו.
ואולי י"ל דזהו באמת כוונת הר"ן בתירוצו דכיון דיש חיוב הסיבה לא מתאים הכא הכלל דספיקא דרבנן לקולא דהא יעקר מצות הסיבה לגמרי. אבל לפ"ז צ"ע דהא קושיא מעיקרא ליתא ועוד מהו אריכות הל' "אמאי נקיט בהני טפי מהני".
ולכאורה תי' הר"ן שייכי להחקירה בדין ד' כוסות האם הוא ד' חיובים נפרדים או חיוב א' של "ד' כוסות" ובשו"ע אדה"ז (תעד, ב) מפורש ש"ד' כוסות אלו כו' וכאו"א הוא חרות ומצוה בפ"ע לפיכך אינן מצטרפין זע"ז להפטר בברכה אחת".
והנה אי נקטינן שד' כוסות דינם כחיוב אחד הנה אף אי נקטינן שהסיבה הוא פרט בהמצוה מ"מ א"א לומר ע"ז ספיקא דרבנן לקולא דבשלמא אם כל כוס הוא חיוב בפ"ע אפ"ל שכיון שהוא ספק אם מחוייב להסב א"כ בכ"א מהכוסות יכול לומר ספיקא דרבנן לקולא.
אבל אי כל הד' כוסות היא מצוה אחת א"כ יש לו חיוב אחד לשתות כל הד' כוסות ושנים מהם צריכים להיות בהסיבה כדי לקיים החיוב לשתות כל הד' ואינו יודע איזה מהשנים צריך להיות בהסיבה א"כ מחוייב לשתות כולם בהסיבה כדי לצאת ידי חיובו מדרבנן בשתיית ה"ד' כוסות".
Download PDF