א. כתב ה'חיי אדם' (כלל סז אות ג') דמצוות כיבוד אב ואם היא במחשבה בדיבור ובמעשה. ומפרש, דא"ל שבלבו ובעיניו הם נבזים רק שמכבד אותם בדברים, א"כ הם שוין בעיניו כמוהו, שגם הוא נבזה בעיניו. אע"כ דר"ל שמכבדם בלבו, שהם חשובים בעיניו ובלבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל, וזהו עיקר כיבוד, שאל"כ הרי כתוב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני.

ומבואר מדברי הח"א, דקיום דמצוות כיבוד או"א, לא הוי רק ענין של כיבוד במעשה או בדיבור לבד, שנאמר שצריך לכבדם במעשה דמלביש ומאכיל ומשקה וכו', כלשון הברייתא (קידושין דף לא, ב), ועד"ז בדיבור, לדבר עמהם בדרך כבוד וכיוצ"ב (ראה ב'חיי אדם' סעי' ה')1 אלא דהוי מצווה "שבלב" כלשון הח"א "דמכבד בלבו שהם חשובים בעיניו ובלבו", "וזהו2 עיקר מצוות כיבוד".

עוד מבואר בדבריו, דאפי' אם ההורים אינם אנשים חשובים כלל, מ"מ צריך לכבדם במחשבה שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, [ובפשטות אין כוונתו שצריך להחזיק מהם בדברים שאין בהם כלל, דאל"כ הוי סתם דמיון ושקר. וע"כ כוונתו דבמעלה וענין השייך בהם, בדבר זה צריך להחשיבם כגדולי ונכבדי ארץ. אף ששאר בני אדם אין מחשיבים אותן בגלל זה].

ב. וי"ל סמוכין לדבריו, מלשון הברייתא [בקידושין דף ל, ב] "ת"ר נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כיבוד או"א לכבוד המקום, נאמר איש אמו ואביו תיראו, ונאמר את ד' אלקיך תירא, השווה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום" [ומובא גם ברמב"ם פ"ו מהל' ממרים].

והנה3 בפשטות כוונת הברייתא היא לחומר הדבר, דמצוות כיבוד או"א שווה לכיבוד המקום, ולכן חייבים להיזהר בזה. אמנם כנראה דהח"א למד מהא דקאמרא הברייתא דמורא אב ואם שווה למורא המקום - דכשם דהחיוב של מורא המקום אינה רק "ניהוג" של מורא, אלא בעיקרה "רגש" של מורא בלב [ראה ברמב"ם רפ"ב מה' יסודי התורה]. עד"ז הוא במורא אב ואם, דהוי מצווה שבמחשבה ולב [וראה ב'מרומי שדה' קידושין שם], וצריך לכבדם בלבו4 ומחשבתו.

ולפי"ז נראה לבאר דברי הגמ' [בדף לא, ב] "ר' טרפון הו"ל ההיא אמא, דכל אימת דהוות בעיא למיסך לפוריא, גחין וסליק לה ידי' . . אתא וקא משתבח בי מדרשא, אמרי ליה: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה" - ולכאו' צ"ב כוונת ר"ט שהשתבח בכיבוד אם, ואמאי דחו חכמים דבריו.

אכן בירושלמי מובא עובדא הנ"ל עם שינויים קלים, ואחד מן השינויים הוא, דאמא של ר"ט אמרה לחכמים שיתפללו על ר"ט בנה שנוהג בה בכיבוד יותר מדאי, וע"ז השיבו חכמים, דאפי' הוא עושה כך אלף אלפיים, עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע. הרי מפורש בירושלמי, דר"ט לא השתבח בזה, רק שאמו אמרה כן לחכמים. עוד שינוי יש בין גמ' דידן לירושלמי, דבבבלי איתא דחכמים השיבו: "כלום זרקה ארנקי בפניך ולא הכלמתה", ואילו בירושלמי נשמט קטע זה, ואינו מבואר מה השיבו החכמים - וצ"ב בכלל בהשקו"ט בין אמו של ר' טרפון וחכמים.

אכן לדברי הח"א יל"פ השקו"ט בין אמו של ר"ט לחכמים: דאיה"נ "דמעשה" הכיבוד הוא בתכלית ההידור והשלימות, אמנם עיקר מצות כיבוד היא "במחשבה ולב", ובזה אפי' הוא "עושה" כן אלף אלפים, עדין לא הגיע לחצי כיבוד. וזהו שהדגישו אפי' הוא "עושה כן", דאפי' אם מקיים כן במעשה, אבל זה עדיין לא מוכיח בעיקר מצוות כיבוד, ולכן השמיט הירושלמי "כלום זרקה ארנקי וכו'", דד"ז מוכיח רק בחלק המעשה של כיבוד, ולא בחלק המחשבה.

ג. והנה בלקו"ש חל' לו ע' 90 ואילך, מבואר בדברי הרמב"ן דכיבוד או"א הוא בכלל דברים שבין אדם למקום, "כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה". ובהמשך השיחה (אות ב') מבאר דיצירת הוולד היא בכח הא"ס של ההורים, והקב"ה קבע בהם הכח הא"ס באופן שנעשה חלק מטבע האדם, דהיינו דכיבוד או"א היא לא למציאות האו"א מצ"ע, אלא מכח הא"ס שבהם שנתייחד עמהם, ולכן הוי כבוד הבורא וכבוד האל וגדר שבין אדם למקום, יעוש"ב.

ולפי"ז מובנים בפשיטות דברי הח"א דכיבוד או"א הוי מצווה שבלב, דכיון דהמחייב של הכיבוד הוא מצד כח "הא"ס" שבהם, ולא להאו"א מצד עצמם, מובן דכמו שהיראה לגבי הקב"ה היא בלב, כמו"כ הוא בכיבוד או"א, דהכיבוד הוא מצד הא"ס שבהם, ולכן הוא ג"כ בלב שצריך להחשיבם*.

אבל עדיין צ"ל, דבפשטות דברי הח"א מתייחסים להמציאות של האו"א, ולא לכח הא"ס שבהם, ויל"ע.