בהא דמהני ביטול חמץ מדאורייתא, כתב רש"י (דף ד, ב ד"ה "בביטול בעלמא") "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה". ועד"ז הוא בר"ן (ריש מכילתין): "ונפקא לן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וכו'", ומוסיף - הר"ן - עוד מקורות לזה.

וממשיך הר"ן לבאר "ענין ביטול זה" - דהוה מדין הפקר, ואע"ג דבאמירתו ה"ה מבטל החמץ, ואין זה אמירה של הפקר, מ"מ היות שהחמץ "אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשו"ה בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי זכותא בגוויה כלל, סגי וכו'".

ועכ"פ יוצא מרש"י והר"ן שמקור הדין שמהני ביטול, הוה מקרא, רק שלבאר איך מהני (או 'עובד') ביטול זה, הסביר הר"ן שזה מיוסד ע"ז דבאמת אין החמץ ברשותו של אדם וכו', כנ"ל.

אמנם, ראה ברמב"ן מה שהסביר שהביטול מהני מסברא, ומיוסד ע"ז שהחמץ באמת אינו ברשותו של האדם, "לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה, ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי, שוב אינו עובר עליו וכו'". ואח"כ בהמשך דבריו מביא - הרמב"ן - ד"אפשר ונכון לומר כדברי רש"י דנפקא לן ממדרש תשביתו וכו'". ואח"כ (בהמשך דבריו) מביא מקור מהספרי. עיי"ש באריכות.

ועכ"פ יוצא מהרמב"ן שאפשר ללמוד דבר זה דביטול מהני מחמת הסברא - דחמץ אינו ברשותו של אדם - לחוד. וצ"ב במה תלוי הפלוג' כאן: דלרש"י ולר"ן בעינן למילף דהביטול מהני מקראי (אע"פ שגם הר"ן משתמש עם האי סברא בביאור פעולת הביטול), ולאידך להרמב"ן אפשר ללמדו מהאי סברא לחוד.

[ויש להוסיף, שאדה"ז בשלחנו (סי' תלד ס"ז) אכן מביא הסברא של הר"ן איך שמהני הביטול, בלי הילפותא מקראי שהקדים הר"ן. אלא דהחילוק ביניהם מובן, דהרי אדה"ז פוסק כהשיטה (תוס' כאן) דאין בביטול משום 'תשביתו', ושלכן מהני הסברא לחוד. משא"כ הר"ן ס"ל שיש בזה משום תשביתו (ואכן ראיתי מבארים שדברי אדה"ז הן הסברא לשיטת התוס'. ואכ"מ).

אמנם, בדעת הרמב"ן לכאורה אין לפרש דהביטול לא מהני מתורת תשביתו - כשיטת התוס' - כמבואר בדבריו בהמשך, וכמשי"ת].

ב. והנראה בזה, דהנה ידוע מש"כ המנ"ח (מצוה ט') לחקור האם המצוה דתשביתו הוה מצוה ב'קום ועשה', או רק ב'שב ואל תעשה'. והוא מוכיח דלרש"י הוא בשוא"ת (ולתוס' בקו"ע). ואמנם, כו"כ מבארים שלדעת רש"י הוה באמת בקו"ע (עיין מש"כ בזה הגרי"י קלמנסון שי' בשיעוריו ח"א סי' יג אות ב. ומה שציין שם להחת"ס, פנ"י ועוד).

וי"ל, דבזה הוא מה שפליגי רש"י והר"ן עם הרמב"ן הנ"ל: דלרש"י ולהר"ן הוה המצוה בקו"ע, ושלכן אף אם איכא סברא דהביטול מהני להוציא החמץ מרשותו וכיו"ב, מ"מ עדיין אין בזה הוכחה שקיים עי"ז המצוה דתשביתו (וכנ"ל מדברי אדה"ז, שאכן משתמש עם סברא זו, אבל אין בזה משום קיום התשביתו). ולכן בראשונה צריכים למילף מקרא דיש בפעולה של ביטול משום קיום התשביתו, ורק אח"כ אפשר להשתמש בהסברא לבאר איך זה מהני (או 'עובד' כנ"ל).

משא"כ בדעת הרמב"ן י"ל, דיסוד החיוב הוא בשוא"ת, ושלכן כ"ז שיודעים שע"י הביטול אכן יצא החמץ מרשותו (או מתורת חמץ), הרי גם אם יודעים את זה מסברא, מ"מ הרי נתקיימה האי מצוה שהחמץ יהא מושבת מרשותו, ואין צריכים לזה קרא מיוחד.

ג. ונראה, דמהמשך דברי הרמב"ן אכן מבואר דס"ל שהמצוה דתשביתו הוה בשוא"ת: א) ממש"כ לתרץ קו' התוס' על רש"י - דאיך אפ"ל שתשביתו היינו ביטול, הרי תשביתו הוא אחר שש שעות, ואז כבר א"א לבטל? וכתב ע"ז (הרמב"ן): "שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא", דהמשמעות הפשוטה מזה היא, דהחיוב הוא בשוא"ת גרידא.

ב) אחר שהאריך בביאור ענין הביטול, מסיים: "נמצאת אומר, שלשה מיני ביעור הן שאמרה תורה, שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו, לפיכך ביערו מן העולם וכו'". אשר גם מזה נראה ברור, שלמד שהך ציווי שאמרה לנו תורה בביעור, הרי תוכנו "שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו וכו'" - היינו שוא"ת.

ג) כשממשיך למנות הג' מיני בעור, ה"ה מונה: (א) שריפה או איבוד לגמרי. (ב) ביטול. (ג) הפקירו, דלא קרינא ביה לך. והיינו שגם זה שהפקר מהני משום שכבר אינו שלך, גם זה נחשב כאחד משלשה מיני ביעור שצותה תורה "לפיכך ביערו מן העולם". ונראה דזה מתפרש לפי הך סברא דתוכן מצות תשביתו הוה רק בשוא"ת, כמשנ"ת.

דעת רבינו זי"ע בביאור שיטות הראשונים הנ"ל

ד. והנה, הבאנו לעיל שגם הרמב"ן וגם הר"ן מפרשים, דהא דמהני הביטול, זה מיוסד על דברי ר' ישמעאל דבאמת אין החמץ ברשותו של אדם וכו', ורק שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכו', ושלכן מהני ביטולו. אמנם, אעפ"כ מחולקים הם מה היא פעולת הביטול: דלהרמב"ן הרי הביטול פועל "שלא יהא בו דין ממון וכו'", משא"כ להר"ן פועל שיצא מרשותו ונהי' הפקר (יעויין בדבריהם באריכות).

ולכשנדקדק נראה, דהחילוק ביניהם אינו מתחיל מאיך שביארו פעולת הביטול, אלא מאיך שביארו הא דבעצם לא הוה החמץ ברשותו של האדם (דברי ר' ישמעאל הנ"ל): שהרמב"ן כתב "ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך וכו'", משא"כ הר"ן כתב "לפי שאינו ברשותו של אדם וכו'".

ובפשטות, הרי הא בהא תליא: דלהרמב"ן היות שבעצם אין החמץ תורת ממון, לכן כ"שהסכימה דעתו לדעת תורה וכו'", חזר החמץ למצבו האמיתי - שאינו ממון ויצא מתורת חמץ וכו'. משא"כ להר"ן, שבעצם אין החמץ ברשותו, לכן "בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי זכותא בגוויה כלל, סגי", שאכן חוזר למצבו האמיתי שאינו ברשותו.

אלא דזה גופא צ"ב לכאו': מדוע היותו אסור בהנאה פועל לכך 'שאינו ברשותו' לפי הר"ן, ו'שאינו ממון' לפי הרמב"ן?

ונראה, דהדברים יתבארו היטב ע"פ ביאורו של רבינו זי"ע בפלוגתא זו (לקו"ש חט"ז שיחה לפ' בא ויו"ד שבט): שמביא ביאורו של הרגצ'ובי בפלוג' ר"י וחכמים - באם צריכים דוקא לשרוף את החמץ, או מספיק פירור וזרייה לרוח וכדו': שלר"י הרי האיסור חל על עצם החמץ, ולכן צריכים לבטל עצם מציאותו, משא"כ לחכמים חל רק על ה'תואר' שלו, ושלכן מספיק לבטל תוארו (ועד"ז מבאר פלוג' ר"י ור"ש באם חמץ אחר הפסח אסור או לא ואכ"מ).

ובהערה 41 מוסיף: שעד"ז יש לבאר פלוג' הראשונים (הנ"ל) באם ביטול חמץ "ענינו השבתה בלב שיחשוב אותו כעפר וכו' . . או שהוא מחמת הפקר . . ביטול הדבר בלבו ומחשבתו כו' מתאים בהתואר . . להוציא מתורת חמץ [ל' הרמב"ן] . . משא"כ כשמפקירו הרי עצם הדבר יצא מרשותו וכו'".

ולפום ריהטא נראה, דלהרמב"ן ודעימיה שביטול הוה השבתה בלב, הר"ז משום דס"ל שאיסור חמץ הוה רק בהתואר, ושלכן מספיק לבטל תוארו כנ"ל, משא"כ להר"ן ודעימיה הוה האיסור בעצם החמץ, ולכן צריכים להוציאו מרשותו לגמרי.

אמנם, לדברינו דלעיל יתבאר בעומק יותר ובטוב טעם: דלהרמב"ן ודעימיה האיסור חמץ הוה רק בהתואר, ולכן הרי האיסור הנאה פעל בהחמץ - קודם הביטול - רק שיצא מ"תוארו", היינו שלא יהיו 'ממון' או 'חמץ'. ובמילא, כשהאדם מבטלו ה"ה שוב יוצא מתוארו (הסכימה דעתו לדעת תורה כנ"ל). משא"כ להר"ן ודעימיה שהאיסור הוה בעצם, לכן הרי החמץ כבר מעצמו אינו ברשותו של האדם לגמרי (כנ"ל - קודם הביטול מחמת האיסור עצמו), ובמילא ע"י הביטול ה"ה חוזר למצבו האמיתי - דבר שמחוץ לרשותו של האדם.

ה. אמנם, יש מקום לעיין בביאורו של רבינו בדעת רש"י: דבשלמא דעת התוס' דס"ל שביטול הוה מטעם הפקר כנ"ל, הר"ז מתאים עם הא דנקטינן שהתוס' פסקו כר"י דביעור חמץ הוה שריפה, דהרי תוכן ב' דינים אלו הוה שהאיסור הוא בהעצם כנ"ל. ועד"ז דעת הרמב"ם דס"ל שביטול הוה מטעם השבתה בלב, מתאים עם שיטתו שפסק כחכמים בהנ"ל - דיכול לבערו בכל אופן - משום שהאיסור הוה רק בהתואר. אמנם ברש"י צ"ע: דמחד גיסא פסק בביטול כהרמב"ם ודעימיה כנ"ל, ולאידך נקטינן שפסק כר"י בענין שרפת חמץ (ראה רא"ש לקמן פ"ב סי' ג ועוד)?!

ברם, אם נבאר שרש"י ס"ל דהא דר"י מצריך שריפה הוה מחמת לימוד צדדי מנותר, והוא מדין איסורי הנאה, אבל לא מעיקר מצות תשביתו (כמו שמבאר המנ"ח הנ"ל בדעת רש"י), אז מובן שאין כאן שום קושיא - דהאיסור הוה רק בהתואר גם אליבא דר"י, והשריפה הוה מטעם אחר. (ויתורץ נמי איך יכול להיות שביטול - מתורת השבתה בלב - מהני, אף דאינו יכול לפרר ולזרות לרוח, ואכ"מ).

אלא דלפ"ז נצטרך לומר דביאורו של רבינו בפלוג' ר"י ורבנן - אינו לדעת רש"י. ועצ"ע.