בגליון תתלא (בעמ' 60) הביא הת' אליהו קמינצקי שי', מה שנחלקו הראשונים בהגדרת החשש ד"שמא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי" (אשר משום חשש זה אמרו דבע"ח אין דינו בעידית, אלא בבינונית);

דהתוס' (בסוגיין ח, א ד"ה "מר לית ליה תקנתא דעולא") כתבו, דבמקרה שיש להלוה (רק) בינונית וזיבורית, הרי מחמת האי חששא אין המלוה יכול לגבות מן הבינונית (לפי ברייתא אחת המובאת בגמ'), הואיל דבמקרה זה הרי הבינונית היא ה'שדה נאה' של הלוה.

אמנם הראב"ד סב"ל להיפך: דבמקרה זה לא נאמרה האי סברא כלל, דכיון דשדה זו הוה כבינונית דעלמא, לא חל עלי' החשש ד'שדה נאה' וכו' (ולכן, אפי' באם נקטינן ד'בשלו הן שמין', וא"כ נחשבת שדה זו לעידית, מ"מ יכול הבע"ח לגבות ממנה הואיל וליתא להאי חששא).

ואשר מזה נראה ברור, דחולקים בהגדרת והסברת החשש ד"שדה נאה"; דהתוס' סב"ל שהוא תקנה לטובת הלוה - דהחכמים רצו להצילו מבנ"א כאלו שירצו להחסירו השדות הכי טובות שלו (ושלכן במקרה שהשדות הכי טובות שלו הוו בינונית, אז חלה התקנה גם על שדות כאלו). משא"כ הראב"ד ס"ל, שתקנת חכמים כאן היתה (לא לטובת הלוה, אלא) להחליש כחו של המלוה, שלא יוכל להשתמש בכח גבייתו מה"ת, להנאת עצמו - להשיג השדות הנאות וכו' שמתאוה להן (ושלכן נוגע רק מצבה של השדה - באם הוה 'יפה' או לא, ואינו נוגע באם שדה זו נחשבת 'יפה' לגבי לוה זה), וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

ב. ונראה לומר, דבאמת לא פליגי התוס' והראב"ד כלל, אלא דתלוי לפי איזה מ"ד מדברים: דהתוס' כתבו דבריהם ע"פ שיטת עולא (דמאורייתא בע"ח דינו בזיבורית), משא"כ הראב"ד הרי דבריו לפי שיטת ר"ש (דמדאו' דינו בעידית), ואשר מזה נובע החילוק הנ"ל בהסברת החשש ד'שדה יפה' וכו'.

ביאור הדברים: לדעת עולא דבעצם בע"ח דינו בזיבורית, נמצא, דמעיקר הדין צריכים לדון לטובת הלוה (ושלכן יכולים לגבות ממנו רק זיבורית), אלא דתיקנו חכמים לגבות מבינונית מחמת הסברא דנעילת דלת. די"ל הביאור בתקנה זו: דזה גופא היא טובת הלוה - שלא תנעול הדלת בפניו, ונמצא דהתקנה שהמלוה יוכל לגבות מבינונית, הוה המשך (ותוצאה) לעיקר הדין שצריכים לדון לטובת הלוה.

אמנם, כל זה הוא רק כשלא יגרם ע"י התקנה שהלוה יוכל לאבד השדות הכי טובות שיש לו, דהרי במקרה כזה כבר אין זה טובת הלוה, ואדרבה - בודאי לא יהי' מרוצה מזה לפתוח דלת לאבד מיטב שדותיו! ומובן א"כ שלא יעשו תקנה כזו.

ואכן לפי עולא - י"ל - זהו הפשט בהחשש ד'שדה יפה' וכו', דהכל מיוסד על שיטתו הכללית שצריכים להסתכל ולדון לטובת הלוה. ולכן א"א לתקן איזה תקנה שתגרום שהלוה יוכל לאבד שדותיו היפות. ולפ"ז מבואר היטב דברי התוס' - שכנ"ל הן אליבא דעולא - דבאם שדהו הכי יפה היא בינונית אזי חלה עלי' האי סברא ותקנתא.

ברם, לדעת ר"ש הרי יסוד כל הדיון כאן הוא להיפך; דהרי בעצם בע"ח דינו בעידית, ונמצא א"כ דצריכים לדון תמיד לטובת המלוה. אלא דהחכמים הורידו דינו לבינונית מחמת האי חששא ד'שדה יפה' וכו'.

ולשיטה זו א"א לפרש שהאי חששא ותקנתא היא מחמת טובתו של הלוה (שלא יאבד השדות הכי טובות שלו, וכנ"ל בדעת עולא), דהרי מיסוד הדין למדים שלא דנים לטובתו של הלוה. ולכן צריכים לפרש האי תקנתא כפי אופן השני שכתבנו לעיל - שלא יוכל להשתמש בכח גבייתו להנאת עצמו (ויהא 'נבל ברשות התורה' ראה רמב"ן ר"פ קדושים).

ומובן א"כ, דלשיטה זו לא מתחשבים במצבו של הלוה - באם יש לו עידית, או שהבינונית הן הכי טובות שלו - דהרי החשש והתקנה לא היו בשביל טובתו, ומבוארת א"כ שיטת הראב"ד, שכתב בדעת ר"ש, דבמקרה שיש להלוה רק בינונית וזיבורית, ליתא להאי חששא, ויכולים לגבות מהבינונית אף דהוי השדה הכי טובה של הלוה.

ג. וע"פ דרכינו זו, נראה דיש ליישב גם מה שהק' הת' הנ"ל בהמשך דבריו על שיטת הראב"ד - דלכאו' מסוגיית הגמ' בגיטין (מט, ב) יש להוכיח דלא כשיטתו: דלאחר שהגמ' אומרת שמחמת האי חששא ד'שדה יפה' הורידו דין הבע"ח מעידית לבינונית, ממשיכה הגמ' להקשות "אלא מעתה יהא בזיבורית", ומתרצת "א"כ אתה נועל דלת בפני לוין", ולכאו' מוכח מדברי הגמ' אלו שכן שייך האי חששא ד'שדה יפה' גם בשדה של בינונית, בהתאם לשיטת התוס', ודלא כהראב"ד?!

ויש להוסיף, דלכאו' קושיית הגמ' "אלא מעתה יהא בזיבורית", תמוהה: דהרי הגמ' אמרה שהסיבה שהורידו דינו מעידית לבינונית הוא החשש ד'שדה יפה': ולכאורה מה קשה כ"כ להבין דעידית הוה יותר 'שדה יפה' מבינונית, ועד שמקשים דבאם יש חשש ד'שדה יפה' בעידית, אז צ"ל אותו החשש גבי בינונית (ושלכן נצטרך להוריד דינו עד זיבורית)?!

וע"פ דרכינו דלעיל, יש לפרש כך דברי הגמ': הרי המדובר שם הוא לשיטת ר"ש, דסב"ל דבעצם צריכים לדון לטובת המלוה (כנ"ל), אלא דמחמת החשש ד'שדה יפה' (דאולי ינצל זכותו באופן לא טוב), הורידו דינו לבינונית. וע"ז מקשה הגמ', דמכיון שיש חשש כזה על המלוה, ושלכן צריכים לשנות דינו, אז מדוע לא מסלקים זכותו לגמרי, ולדון לטובת הלוה (כשיטת עולא), ולומר שדינו בזיבורית?

וע"ז מתרצת הגמ', שלסלק זכותו של המלוה לגמרי, גם זה אינו טובת הלוה, ואדרבה יגרום לנעילת דלת, היפך טובתו (כנ"ל). ולכן נשאר הדין שאכן דנים לטובת המלוה, אלא שמורידים דינו לבינונית משום החשש שינצל זכותו שלא כדבעי (כנ"ל).

ועפ"ז סרה הקושיא על דברי הראב"ד במכילתין: דקושי' הגמ' שם היתה שאולי מדרבנן אכן נפסוק שדנים לטובת הלוה (כדעולא), דאז באמת יש לומר האי סברא (חששא) גם בבינונית. משא"כ לפי תי' הגמ' שם, הרי נשאר הדין שלר"ש דנים לטובת המלוה, ושוב ליתא האי חששא בשדה בינונית.

לסיכום: הפלוג' בין התוס' והראב"ד באם כשיש לו בינונית וזיבורית, אפ"ל שלא יגבה מהבינונית מחמת החשש ד'שדה יפה' - תלוי' במחלוקת דר"ש ועולא, דלר"ש דדנים לטובת המלוה, הרי חשש זה הוא רק על 'עידית'. משא"כ לעולא דדנים לטובת הלוה הרי החשש קיים גם על בינונית כשהיא עידית של הלוה. והגמ' בגיטין שמקשה אליבא דר"ש מדוע לא נאמרה האי חששא גם על בינונית, היא אליבא דההו"א, שגם לר"ש - מדרבנן - דנים לטובת הלוה, משא"כ למסקנא נשאר דלר"ש אכן דנים לטובת המלוה.