הרב נחום וילהלם

בס' חנה אריאל אגרות קודש להגאון החסיד ר' יצחק אייזיק מהומיל כותב לא' מן המתנגדים על אמונת היחוד המבואר בדא"ח: "ניט זאג ח"ו אז דאס איז אפיקו' ופלוסופיא, רק זאג דאס איז אמיתית אמונה שבה יחיו המתים ועצמות היבשות זאלין מרגיש זיין אלקים חיים, ואמונה זו ישנה בכל החסידים, אבל מתנג' אפילו אותן שאינן כו' אין להם זאת האמונה רק בהעלם גדול מאד מאד ממש כמו שהיו ישראל במצרים, הגם גאט איז בא זייא אויך אלץ צו גלייבין אויף אים, עכ"ז האבין זייא קיין ארט ניט לאמונה זו אז אלץ איז גאט".

משם משמע שמאמר הבעש"ט ש"הכל הוא אלקות" הוא מצות האמונה במציאות ה' שהודיע משה רבינו לעם ישראל בזמן יציאת מצרים, כמ"ש ברעיא מהימנא פר' וארא, דהיינו שלפני זה האמינו רק ש"אלקות הוא הכל", היינו שהוא ית' נמצא בכל מקום.

אבל "הכל הוא אלקות" הוא האמונה שהוא ית' שנמצא בכל מקום הוא למעלה מעלה באין ערוך לגמרי מגדר מציאות העולמות, ועכ"ז ממנו כמו שהוא למעלה ממציאות העולמות נתהוו כל העולמות, כי ההתהוות הוא לא ע"י שצמצם עצמו שיהיה נתינת מקום למציאות העולמות, אלא מפני שאינו מוגדר בהגדרים ד"אין" ו"יש" ולכן ביכלתו לעשות את ה"אינו" "ישנו", ולכן נמצא שהוא מחיה את העולם באופן שהם בטילים במציאות לגמרי ולא כנשמה בגוף.

וכן כתב הצ"צ בדרך מצותיך במצות חמץ ומצה, ואע"פ שבמצות האמנת אלקות מסיק שזה נכלל במצות אחדות ה', אבל שם מביא מרע"מ שכתוב על שני המצוות מציאות ואחדות ה' "כלא מלה חדא דא בכלל ודא בפרט" וכמו שמדייק שם על וידעת היום דייקא (אחר ארבעים שנה דקאים אדעתיה דרביה) מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי ה' הוא האלקים דא בארח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה",דהיינו שביציאת מצרים התחיל להתגלות האמונה שהכל הוא אלקות בארח כלל ומזמן לזמן מתגלה ממנו יותר בארח פרט.

ובספר החקירה עמ' ב' מביא הצ"צ מ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"א הלכה ה' שהוא מההלכות של מצות האמונה במציאות ה' שהמצוי הזה הוא אלקי העולם הוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק, (שלכאורה קשה בשביל מה צריך בשביל להנהיג הגלגל בכח בלי גבול) ומפרש הצ"צ את כוונת הרמב"ם לענין ההתהוות בכל רגע מאמתת המצאו, כלומר שההתהוות הוא מכח עצמותו שהוא א"ס.

וכן מוכיח רבינו בהדרן על המשנה הערה 92 ממ"ש הרמב"ם שם ה"ג: "שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם" שלכאורה מזה גופא שהנמצאים צריכין לו היינו שהוא ברא אותם מובן שהיה לפני שנמצאו, א"כ מה החידוש בזה שהוא אינו צריך להם, אלא כוונת הרמב"ם גם לענין הכח שבו להמציא כל נמצא, שאינו צריך להם, כי הוא לא מה שיש בו אפשרות להתהוות הנמצאים, שאז היה איזה נתינת מקום להנמצאים מצד הבורא, אלא הוא מחמת עצמו.

ומשמע ברמב"ם שם הלכה ד' והלכה ו' על האופן כמו שמבאר מ"ש "אין עוד מלבדו" כי מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים. שזהו מצות האמונה במציאות ה', שנלמד מהפסוק אנכי ה'.

וענין יציאת מצרים שהוא מצר מי, כי מה שנראה העולם לעינינו כיש ודבר בפ"ע, הוא רק מהות של התגלות, וכל התגלות נראה ליש ודבר מה שתופס מקום, וכמשל שכל התלמיד המצומצם מאד שהצליח להשיג משהו משכל רבו, ונדמה לו שהוא בשווה עם רבו, ואף שבאמת הוא באין ערוך, אבל מהותו האמיתי של התגלות היש כמו שנראה לעינינו כמרחב הוא מהות של מצר וגבול, וזהו "מי ברא אלה" "אלה" הוא התגלות, שנברא מבחי' "מי" שהוא נסתר, והוא ההתהוות משם הוי', שזהו הוי' דלעילא, בחי' עלמא דאתכסיא.

וביציאת מצרים ובקריעת ים סוף שהלכו ביבשה (עלמא דאתגליא) בתוך הים (עלמא דאתכסיא) נתגלה שם הוי', שזהו מצות האמונה במציאות ה' שהכל הוא אלקות, שנלמד מ"אנכי הוי'" אשר הוציא אותנו מ"מצר מי", שהוא הסתר אלקות ע"י שם אלקים. ומצות אחדות ה' שהוא יחוד הוי' ואלקים, הוא זכוך העולם ע"י מעשינו ועבודתינו בקיום תו"מ עד שלעתיד יוציא חמה מנרתקה, ויתגלה גם למטה בבחי' עלמא דאתגליא שהכל הוא אלקות. שיהיה מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

ולפי זה יובן מדוע לא מספיק הצמצום שאינו כפשוטו כמו שמבואר בנפש החיים, או הצמצום כמו שמבאר הרמח"ל מביאו הצ"צ (אוה"ת ענינים עמ' שט"ו והצ"צ חולק עליו שם), דהנה במאמר הפך ים ליבשה שנת תשכ"ז מביא רבינו מאדמו"ר האמצעי שהקשה שיש סתירה בשער היחוה"א מפ"ג לפ"ד, וכן הצ"צ בשורש מצות התפילה פל"א מביא סתירה זו, כי בפ"ג משמע שההתהוות הוא מההסתר, ובפ"ד משמע שההתהוות הוא מהגילוי, והתירוץ הוא שהם ב' בחינות בהתהוות: עלמא דאתכסיא ועלמא דאיתגליא.

דהנה בפ"ג מבאר באריכות מה שלעיני בשר נראה גשמיות הנבראים שהם יש גמור מפני שאין המקור נראה לעיני בשר, ובסוף הפרק מסיים בשאלה מאחר שכל הברואים הם במקורם רק שאין המקור נראה לעיני בשר למה אינן בטילים במציאות למקורם, ולכאורה הוא סתירה בפ"ג גופא.

אבל לפי הסתירה הנ"ל שמפ"ג לפ"ד יובן שבפ"ג כתב רק איך שכל נברא ויש נחשב לאין ואפסלגביכח הפועל ורוח פיו המהוה, אבל התהוות מהות יש הנברא עצמו כמו שהוא אינו בטל במציאות, כי התהוותו הוא מההסתר של כח הפועל ורוח פיו המהוה, נמצא שבעצם מהות הנברא כמו שנתהווה מההסתר אינו בטל במציאות, אלא שאילו ניתנה רשות לעין לראות את החיות לא היה נראה לעינינו גשמיות הנברא כי הוא בטל במציאותלגביהחיות והרוחניות.

ובדרך משל הוא כאילו שהנברא רק מכוסה בתוך החיות, ולכן כשאין המקור נראה לעיני בשר אז מתגלה הנברא כמו שהוא באמת מצד עצם מהותו שאינו בטל במציאות כי התהוותו הוא מההסתר, ונמצא שבאמת אחר הבריאה מצד עצם מהות הברואים אינם בטילים במציאות ולכן שואל רבינו הזקן למה?

והנה הנפש החיים הסתפק עם הביאור שכתב רבינו הזקן בפ"ג, ולא קשה לו השאלה שבסוף פ"ג, "למה אינן בטילים במציאות" כי לשיטתו אכן הברואים לא בטילים במציאות, כי על השאלה שאין המשל דומה לנמשל כי הוא ית' נמצא בכל מקום, הוא מתרץ שהן הן גבורותיו שאף על פי כן צמצם כביכול שיוכל להמצא ענין מציאות עולמות וכוחות ובריות נבראים מחודשים,שלשיטתו אכן ההתהוות הוא מההסתר, ונמצא מצידינו שהוא ית' מחיה את העולם כנשמה בגוף, וגוף העולם מצד עצם מהותו הוא יש ומהות דבר בפ"ע.

אלא שיש שואלים לנפש החיים שנמצא מצד הקב"ה שאין עולם כלל וכלל, אבל זה לא כך, ויובן בקונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 107 שמביא שם ממה שמבואר בשער היחוה"א פ"ו בענין "אין עוד" שאין אפילו דבר טפל, ולא כהגוף שהוא טפל לנשמה, הוא לגבי בחי' הסובב דוקא, שלכן אוה"ע שכל ידיעתם הוא רק בבחי' הממלא, מחשיבים אותו כנשמה לגוף, ושואל על זה שלכאורה הרי גם לשיטתם בהכרח שיודו שהקב"ה בורא את הנבראים יש מאין ולא רק מחיה אותם בלבד, ומתרץ דמכיון שאור הממלא נותן מקום לעולמות הרי לאחר שנבראו ביטול העולמות הוא כביטול הגוף לנפש.

וא"כ לפי נפש החיים גם מצד הקב"ה מאחר שנותן מקום לעולמות ע"י הצמצום והם נתהוו ונתחדשו יש מאין מהצמצום שזהו נתינת מקום גם מצידו שהרי הן הן גבורותיו, נמצא שגם מצידו ית' הואמחיהאותם כנשמה בגוף, וזהו שענין הקו וחוט שלאחר הצמצום לפי נפש החיים הוא רק כמו סדק בתוך העלם הצמצום, שמתוך הסדק מציץ העצמות שמאחורי ההעלם, אלא שמצידו ית' אין עוד מלבדו כי גוף העולם אינו חוצץ למציאותו ית' שנמצא בכל מקום.

ולפי זה יובן מ"ש הנפש החיים על אלו שאומרים שהכל הוא אלקות הוא ע"ז, כי לשיטתו העולם מצד עצם התהוותו יש מאין הוא מהות דבר בפני עצמו ומהות זר ממהות האלקות.

וכן הצמצום כמו שמבאר הרמח"ל ומביאו הצ"צ וז"ל: "נקדים מ"ש בספר חוקר ומקובל ואע"פ שאין דבריו מכוונים לגמרי ע"פ חסידות, אבל קצת דבריו אמת" ושם בהמשך כותב וז"ל: "אך מ"ש החוקר ומקובל שבריאת העולם לא היה אלא בפעולה מוגבלת יש חסרון בדבריו כי ודאי העולמות והנבראים הן בעלי גבול ואעפ"כ כח הבריאה זהו ודאי בחי' כל יכול שבלי תכלית כנודע שענין התהוות יש מאין אף שהיש הוא בעל גבול עכ"ז כח בריאה זו הוא רק מא"ס".

וכן כתב הרמח"ל באגרת לרבו על מהות הצמצום וז"ל: "כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל כחו" ("אגרות הרמח"ל" הוצאת מכון רמח"ל עמ' ט"ו).

נמצא לפי הרמח"ל שההתהוות הוא מהצמצום שהוא כח הגבול וא"כ ההתהוות הוא אחרי שיש נתינת מקום מצד הבורא.

אבל לדעת הצ"צ כל ענין הצמצום שבע"ח אינו ענין הבריאה, כי הבריאה אינו מהצמצום רק מהעצמות, והצמצום הוא ענין השתלשלות העולמות שיהיו בגבול, עד שיהיו עולמות נפרדים, אבל הבריאה הוא מאור הקו, שלדעת רבינו הזקן לא מסתיים באצילות, אלא בוקע הארתו עד יסוד העפר הגשמי.

וזה מה שמבאר הרבי בקונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 106 שההתהוות יש מאין הוא מהעצמות שלמעלה מהעולמות, בלי שום נתינת מקום גם מצד האור המהוה, ומאחר שגם מצד הבורא אין נתינת מקום הרי גם אחרי שנתהווה אינו מהות דבר בפני עצמו, וכל מציאותו הוא מה שעכשיו הוא התחדשות גמורה מאפס המוחלט, משא"כ אם היה איזה נתינת מקום מצד הבורא, הרי אחר שנתהוה היה רק דוגמת ביטול הגוף לנפש.

וזה מה שמתרץ בשער היחוה"א פ"ד על השאלה שבסוף פ"ג "למה אינן בטילים במציאות", כי עד פ"ג מבאר איך שמצד החידוש יש מאין אין נתינת מקום להיש מצד עצמו, אבל א"ז מוכיח עדיין שאין לו נתינת מקום גם מצד האור המהווה, ובפ"ד מבאר איך שההתהוות יש מאין הוא למעלה מהשכל, והוא מכח הבלי גבול כי רק הוא לבדו בכחו ויכלתו, ולא ע"י נתינת מקום אלא שאינו מוגדר באין ויש, ונמצא שבאמת הברואים מצד עצם מהותם והתהוותם הם בטילים במציאות, וזהו שהכל הוא אלקות, כי העולם כמו שהוא בטל במציאות אינו מהות דבר בפ"ע, וכמשל הדגים שבים שכל חיותם ומציאותם הוא כשהם מכוסים בים, כמשל שאין להם קיום לעצמם מחוץ להמים.

וההבדל אם העולם הוא דבר בפ"ע כי נתהוה ע"י נתינת מקום מהבורא שהוא הצמצום שהוא "הן הן גבורותיו" שכתוב בנפש החיים, או שהוא דבר בפני עצמו מפני שהצמצום מסתיר על החיות והרוחניות ועל האמת שאינו דבר בפ"ע שהוא "הן הן גבורותיו" שכתוב בשער היחוה"א פ"ד, הוא ענין "א-ל עולם ולא א-ל העולם", כי א-ל העולם הוא שנוסף מציאות זר לאלקות, והוא עולם חי בפני עצמו. אלא שהאלקות מחיה אותו ע"י נתינת מקום להעולם בנפרד לעצמו שהוא הצמצום, ובביטול הצמצום יחזור העולם לאין ואפס כמו קודם הבריאה.

וא-ל עולם הוא להיפך מהנ"ל שע"י ביטול הצמצום יחזור העולם למציאותו האמיתית שהוא ביתר שאת וביתר עוז, כי התהוותו הוא לא מהצמצום, כי העולם כמו שהוא נראה לעינינו יש ודבר בפ"ע, שלכאורה נראה לנו שאנו רואים עולם חי, אבל באמת אנו רואים עולם מת (כמ"ש בתניא פנ"א) וכמו גוף המת ששלם בכל אבריו אלא שנפרד מחיותו להיות דבר בפני עצמו, ובמצב זה נתגשם שהוא כבד כגשם עב כעפר הדומם ונעשה יותר יש, ופשוט שעיקר המציאות הוא החיות, אלא שהחיות הוא כמשל האור הגשמי בחדר מלא חפצים חיוניים, וכשאין אור הרי לא יחסר כלום בהחדר, ואדרבה כשצריך במצב זה להשתמש בחוש המישוש ירגיש כאילו הכל נתגשם יותר.

וכדברים האלה ממש הוא העולם שנראה לעינינו, כי מצד התהוותו יש מאין מהאור והחיות האלקות, הוא תנועה חיה של התחדשות כל רגע, ואין לו מציאות כדבר בפני עצמו, אלא כל מציאותו הוא האור והחיות האלקי, שהוא תנועת ההתהוות, אלא שהאור והחיות האלקי מוסתר בלבושים רבים ועצומים המעלימים ומסתירים עד שאין נראה ונגלה שום אור וחיות רק דברים חומריים וגשמיים ונראים מתים כלשון רבינו הזקן בלקוטי אמרים פרק נ"א, דהיינו שהעולם כמו שנתהוה מאין ליש משם הוי' הוא עולם חי, כי אז הוא אינו מהות בפ"ע, והגשמיות שאנו רואים שהוא נפרד מאלקות הוא מה שנתגשם ממציאותו האמיתית, וכמשל הגחלת העוממת שהוא חשוך וקר ועב כעפר דומם, בעוד שלפני כן היה כל מציאותו אור וחום ושלהבת אש, אלא שזה רק מה שנראה, ובאמת הוא חי דהיינו שיש בתוכו אור וחיות המהוה אותו מאין ליש תמיד שלא יחזור להיות אין ואפס.

ובשער היחוה"א פ"ד שבא לתרץ השאלה למה הברואים אינן בטילים במציאות מביא מארז"ל שלעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה, אפשר שמדגיש דוקא מה שרשעים נידונין, כי רשעים בחייהם קרויין מתים, ורוצה בזה לבאר שהעולם שאינו בטל במציאות הוא לא שנוסף מציאות של עולם חי לצידו של מציאות האלקות, אלא שזהו כעין פעולה של מיתה במציאות העולם גופא, ומאן דנפיל מדרגיה איקרי מת, וזהו ענין שבירת הכלים שבע"ח, עד שמהסתר משם אלקים אכן נשתלשל עולם נפרד שהוא הוה ונפסד, עד ק"כ צירופי אלקים בגימט' "לץ" שזהו ליצוניתא דע"ז שנקר' זבחי מתים, עד ע"ז בטהרה, וע"ז בדקות שהוא כל דבר שהוא בפני עצמו ואינו בטל, וכפי' הבעש"ט במ"ש "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שאם רק סר מאחדותו ית' אז ועבדתם.

וכן מציאות של עץ הדעת שממנו נגרם המיתה, וכמ"ש בכלי יקר שהעץ הדעת היה תוצאה מזה שהאדמה הוציאה עץ עושה פרי ולא עץ פרי, ועץ החיים היה עץ פרי, דהיינו ש"עץ פרי" הוא "א-ל עולם" ו"עץ עושה פרי" הוא "א-ל העולם", שהעולם כמו שנראה הוא עץ, והדבר ה' הוא פרי, והכוונה שיהיה הדבר ה' בגילוי, ואז הוא "עץ פרי" שהכל הוא אלקות, אלא בכדי שזה יהיה ע"י עבודת האדם, לכן נעשה עץ עושה פרי, שהעץ נתגשם, והעולם הוא כדבר בפ"ע מדבר ה', וזהו עץ הדעת, וכשהאדמה נתקללה ומוציא רק עץ, האדם צריך לעבוד ל"ט מלאכות להוציא פרי, ולעתיד האדמה תוציא גלוסקאות וכלי מילת, שהעץ יהיה פרי, ואז נראה שבאמת הוא א-ל עולם, שהוא "עץ פרי" שהעולם כמו שהוא חי באמת וביתר שאת וביתר עוז הוא כשאינו דבר בפ"ע מדבר ה' שהוא הפרי, והעולם שנראה לעינינו הוא מה שנתגשם מציאותו כמו עץ עושה פרי.

ובזה יובן מה שכותב הגאון החסיד הרב יצחק אייזיק מהומיל: "רק זאג דאס איז אמיתית אמונה שבה יחיו המתים ועצמות היבשות זאלין מרגיש זיין אלקים חיים".

ובספר הערכים ח"ד במילואים אוא"ס א' הערה 518 (עמ' תקצ"ד) מוסיף הרב י"כ שליט"א שלפי שיטת אדה"ז בהתהוות היש מהעצמות שהוא ע"י אמצעות האור מוסיף הבנה בענין אחדות ה' כי גם מצד האור שהוא בסוג מציאות הנבראים אין ההתהוות ע"י נתינת מקום להעולמות, כי אע"פ שבהאור היה צריך שיהיה צמצום (שלא כבהעצמות שהוא בלתי מציאות נמצא) אבל אופן הצמצום כמבואר בדא"ח הוא סילוק לרוממות שבאין ערוך וכמו שמבואר שהאור נתעלה לבחי' בלתי מציאות נמצא, הרי שזה לא ענין של התהוות ע"י נתינת מקום, כי האור ג"כ למעלה מגדר מציאות העולמות, ואדרבה שבזה נוסף שענין הביטול במציאות ושאינו כנשמה בגוף, הוא לא רק מצד ענין הבורא שהוא בלתי מציאות נמצא, אלא שזהו גם ענין מציאות העולמות, ושעי"ז נרגש במציאות העולמות גופא, איך שגם מצד האור המהווה אין להם נתינת מקום, וענין אין ערוך יהיה ענין שמתייחס למציאות העולמות גופא, וכמו שמציאות הגשמי דוקא מגלה את מציאות העצמות, ואין ערוך לך בעוה"ז דוקא.

וזהו לפי חידוש הצמצום שבע"ח שהוא צמצום אין ערוך בבחי' סילוק, ולפי חידוש אדה"ז שהצמצום היה בהאור שהוא בבחי' סובב כ"ע, וכמ"ש כי נשגב שמו, והעצמות למעלה גם מגדר סובב שאינו בגדר עלמין כלל, אלא שכח ההתהוות שהוא מהעצמות נמשך בנבראים ע"י האור, עד שנרגש בהיש הגשמי שהוא "אין ואפס ממש" ושכל מציאותו אינו אלא כח העצמות.

אבל לפי הרמ"ק שהעצמות אע"פ שהוא בלתי מציאות נמצא הוא בבחי' סובב כל עלמין, כי נתקרב להנבראים להיות בבחי' סובב, נמצא שהתהוותם היא עי"ז שהא"ס נתקרב כביכול לענין העולמות לתת להם איזו נתינת מקום, ולכן בתרס"ו ד"ה ויולך שואל לשיטת הרמ"ק שנמצא שיש איזה שינוי מההתהוות, משא"כ לפי האריז"ל ואדה"ז שאין שום נתינת מקום, וההתחדשות גם ברגע שאחר ההתהוות הוא התחדשות גמורה מאפס המוחלט, ובפרט אם נוסיף מה שכותב הרב י"כ שליט"א שזהו נמשך במציאות העולמות גופא שזהו הביטול של אין עוד, שהוא יותר מהביטול של זיו השמש בשמש, נמצא שהביטול שהכל הוא אלקות שהוא מצות האמונה במציאות ה' כבר נתגלה בארח פרט שהוא מצות אחדות ה', שנתגלו כבר כל הרזין והסתרין בפרטי פרטים, כמ"ש בזהר וידעת היום דייקא.