הרמ"א הל' שבת ס' שכח ס"ו כותב: "מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו". ועיי' שוע"ר סי' שו סעי' כט דכתב: "אבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל, אלא שאונסים אותו לעבור עבירה א', אפי' לעבוד עבודה זרה ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו, אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל השבתו (בין הוא בעצמו בין אחרים), מפני שלא ניתנה שבת לדחות בשביל הצלת עבירה חמורה ממנה, אבל לחלל שבת באיסורי ד"ס מותר (אפילו לאחרים) כיון שהוא לא פשע". ומקורו ב'מגן אברהם' ס' ש"ו ס"ק נט. וכ"כ המ"ב שם ס"ק נח.

ה'משנה ברורה' בסי' שכח סקל"א עמש"כ הרמ"א אין מחללין. כותב הטעם: "דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, אך אם הכפי' היתה באחד מג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד, והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה, אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה". וצ"ב, מהי סברת הספק אם לחלל עליו השבת, הרי בפשטות אם הנאנס ימסור עצמו למיתה, הוא בגדר פיקוח נפש, ובוודאי צריך לחלל שבת כדי להצילו במצב של פיקוח נפש?

ב. ואוי"ל בהקדים המבואר בלקו"ש חכ"ז אמור ב' ג' אופנים ושיטות בגדר מצות קידוש השם. ובדעת הרמב"ם כותב הרבי (עמ' 131): "ואולי י"ל דשלימות הקיום פון מצות קידוש השם באשטייט דוקא אין דעם וואס דער מוסר עצמו ווערט אומגעבראכט על קידוש שמו ית' . . וכדיוק לשון הרמב"ם: "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי"ז קידש את השם": דער רמב"ם איז מקדים "ונהרג (אין דערנאך) ולא עבר" (ניט "ולא עבר ונהרג") - ווייל דער עיקר שלימות קדה"ש איז ניט (אזויפיל) אין דעם וואס "לא עבר" (און איז ניצל געווארן בדרך נס), נאר אין דעם וואס נהרג על קידוש השם, וכו'".

אבל בדעת רש"י בפשש"מ מבאר שם (ע' 173) "די מצוה פון קדה"ש איז דער "קדש שמי" וואס ווערט אויפגעטאן דורכן "מסור עצמך" של האדם (אז בשעת מען זעט ווי א איד איז גרייט אויף מסירת נפש, ווערט שמו ית' מקודש בעולם)". ובהע' 36 כותב "אבל פשוט, שע"כ פשוטו של מקרא אין מקום כלל לומר (כנ"ל ס"ה ברמב"ם) שהריגת איש ישראל בגלל אמונתו בה' כו' הוא ענין של קידוש השם - שהרי אדרבה" וכו'", עיי"ש.

ג. מבואר לכאורה דיש ב' שיטות אם ההריגה בפועל היא חלק ממצות קידוש השם או לא. לפ"ז י"ל דאם נקטינן שההריגה היא חלק מקידוש השם, לכן בג' עבירות שהחיוב הוא ייהרג ואל יעבור אין ג"כ דין הצלה, ולכן לא יחלל השבת כדי להצילו. אבל אם אין ההריגה בפועל חלק ממצות קידוש ה', הרי יש כאן חיוב הצלה ויחלל שבת כבכל פיקוח נפש. וזהו ספקו של המ"ב שכתב: "אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה". ומובן שבשאר עבירות שאינן מהג' החמורות, אם מסתפק שאולי חבירו ירצה ליהרג ולא לעבור העבירה, אכן יחלל השבת עליו כדי להצילו כבכל פיקו"נ.

והראני ח"א, מש"כ ב'אגרות משה' יו"ד ח"ג סוף ס' צ' בדברי המ"ב הנ"ל "ובאלו ג' עבירות שיהרג ואל יעבור הוא [המ"ב] מסתפק וכתב בלשון אפשר. דכיון דמחוייב ליהרג ולא לעבור בשביל קידוש השם, ליכא בה חיוב הצלה, כיון שהוא מניעה מקידוש, אך שבחול מספק יש לחייב להציל, אבל בשבת אם ליכא חיוב להציל, איכא איסור שבת, מספקא ליה. אבל מסתבר דמחוייבין לחלל שבת דהרי בספק פ"נ נמי מחללין".

הרי ג"כ מבואר, דהצד לומר שלא לחלל הוא מחמת חיוב ההריגה של המקדש השם. אבל לאידך יש בזה ספק, וכנ"ל בביאור השיטות בלקו"ש. לכן פוסק דמחויבין לחלל דהוה ספק פיקו"נ.

והגרמ"פ ג"כ כותב שם כמו שכתבנו לעיל דאם אפשר לחוש - בסתם עבירות - שלא יעבור העבירה אלא יהרג, צריך לחלל שבת, דהרי זה חילול בשביל פקוח נפש שחייבה תורה ואין זה חטא בשביל שיזכה חברך. עיי"ש.