א. בשו"ע סי' שיח סעי' ב' כתב הרמ"א "ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפי' הי' חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה".

ומקשה המ"א בס"ק ח: "עי' בתוס' בב"ק דף ס"ט דמה שגדל בטל ברוב ועסי' ש"ך ס"ב". והמחצית השקל מאריך להסביר קושייתו דבבב"ק מצינו לגבי הצנועין שהי' להם כרמים שהי' בזה כרם רבעי שאסור לאכלו חוץ לירושלים, והיו שם אינשי דלא מעלי שהיו גוזלים ואוכלים מהכרמים ובשביל להצילם מאיסור כרם רבעי היו מניחים מעות בצד ואומרים כל המתלקט מזה יהי' מחולל על מעות אלו, והתוס' שם מקשים מה הועילו בתקנתם והרי לאחר שחיללו שוב הפרי גדל? ותי' התוס' דמה שיגדל אח"כ בטל ברוב במה שכב נפדה, ותוס' ממשיך ומקשה דהרי הוי דשיל"מ וא"כ אינו בטל?

וע"כ - כותב המחצית השקל - מביא המ"א "ועסי' ש"ך ס"ב", דשם קיי"ל לגבי הדין דזיתים וענבים שנתרסקו לתוך גיגית שיש בה יין דאמרינן דבטל אף דהוי דשיל"מ, כיון שהאיסור לא הי' ניכר מעולם בפ"ע ואותו דבר לגבי כרם רבעי הנ"ל.

והנה אדה"ז בסי' שיח סעי' ו כתב בדין הנ"ל "הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה אפי' חלה מבע"י והי' כבר בדעתו מבע"י לקצוץ הפרי בשבת מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת". ובפשטות נראה דמסכים עם דברי הרמ"א, ואינו חושש לקושיית המ"א דהרי בסי' שכ כתב בסעי' ד "שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהי' כבר בגיגית, ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין שלאחר השבת יהי' מותר בלא ביטול מ"מ כיון שיין זה היוצא בשבת לא הי' ניכר מעולם קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל ולא אמרינן דשיל"מ אינו בטל אלא כשהאיסור בעין מתחילה וחל עליו שם דשיל"מ ואח"כ נתערב". ע"כ. ואעפ"כ בסי' שיח כתב כנ"ל. וצריך להבין מדוע לא חשש אדה"ז לקושיית המ"א.

ב. ולכאורה אפשר לבאר ובהקדים דברי התוס' בפסחים דף כה, א ד"ה מה לערלה וז"ל התוס': "הקשה ריב"א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו ואומר ר"י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו וזה לא היה לו שער הכושר והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר".

והנה הרי גם כשגדל יותר מאחד ממאתיים אינו אוסר אלא מה שגדל - אבל שאר הענף מותר, אלא, בגלל שאי אפשר להפריד ביניהם לכן גם הוא נאסר בגלל התערובת.

ועפ"ז נחלק דבנדו"ד שהפרי גדל והולך בשבת - רק החלק שגדל יהיה אסור והשאר ישאר מותר, ומ"מ נאסור את כל הפרי דהרי רואים בבירור שנתווסף חלק, אלא שאי אפשר להפריד בין החלק האסור והחלק המותר, כי לא יודעים איזה חלק הוא זה שנתווסף בשבת.

משא"כ בזיתים וענבים שזבו לגיגית יין, שם אי אפשר לחלק ולומר דיש כאן חלק אסור וחלק מותר, דהרי הם מתערבים יחד והכל נהיה כאחד ממש, ולכן אומרים שהאיסור בטל ברוב כיון שלא ניכר.

(אמנם לכאורה יהיה קשה מהתוס' דבב"ק שמביא המ"א ששם רואים שאותו חלק שמתוסף בפרי מתבטל בחלק שהיה כבר קיים - ונראה לומר דהתוס' בפסחים והתוס' בב"ק לא חולקים, דהרי הדין הוא דכלאי הכרם וערלה בטלים באחד ממאתיים ואפ"ל דהתוס' בב"ק מדבר שגדל הפרי בפחות מאחד ממאתיים ולכן מה שגדל מתבטל במה שכבר נתחלל. משא"כ התוס' בפסחים איירי בשנוסף על הענף ערלה בשיעור של יותר מאחד ממאתיים ולכן לא מתבטל ואוסר גם את החלק השני שהיה מותר (וצריך לומר דהשיעור דאחד ממאתיים אינו מתבטל בדרך כגדילתו דהיינו כל מה שגדל מתבטל אלא יתבטל בשעת לקיטתו [ועפ"ז נחלק כנ"ל] - ועיין לקמן בתירוץ הב'). ועפ"ז נאמר דגם בנדו"ד נתווסף בפרי חלק גדול יותר מהשיעור שאפשר לבטל. (וגם את"ל דהתוס' חולקים, אפ"ל דאה"נ ואדה"ז יסבור כהתוס' דפסחים). ודו"ק).

ומצינו סוגיא בגמ' נדרים דף נז, ב המדברת בגידולי איסור שנתווספו על גידולי היתר, ומדברי הסוגיא שם אפשר להביא הוכחה שבגידולי פרי מתווסף חלק חדש בפרי ועדיין החלק נפרד במציאותו מהחלק שהיה קודם לכן, ואפשר לחלק בדין בין שני חלקים אלו. עיי"ש, ובפי' הרא"ש והשיטה מקובצת (פי' הרא"ם), וכן בגמ' שם דף נט, א ובפרש"י והר"ן ופי' הרא"ש והרשב"א (הובא בשטמ"ק) שם, ואכ"מ להאריך, וכן כתב רש"י בפסחים דף לד, א ד"ה וכי תימא. עיי"ש.

ג. ובד"א נראה לתרץ דהא דענבים היוצאים לתוך הגיגית שיש בה יין בטלים מיד, הוא משום דכיון שכל קצת יין היוצא מן הענבים כל עינב בפני עצמו מתבטל ביין שבגיגית. ואולי זוהי כוונת אדה"ז במה שכתב 'כל מעט יין' והוסיף המלה 'מעט' שלא נכתבה בשו"ע, דשם נכתב 'כל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית'.

וכ"כ בנודע ביהודה תנינא יו"ד סי' נה "ולדעתי כיון שכל ענב וענב פולט יינו בפני עצמו מסתמא יש הפסק בינתיים ויוצא טיף להדי טיף בזה אחר זה וא"א לצמצם בידי שמים שיזלו יינה כאחד בלי הפסק ולכל הפחות מידי ספיקה לא נפיק ועיקר איסור יין הזב מעצמו בשבת מהענבים שאיסורו מחמת נולד או משום שמא יסחוט אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא".

משא"כ בנדו"ד, דכל עוד שהפרי מחובר לעץ הוא עדיין גדל, וכלשון אדה"ז "שהוא גדל והולך בשבת", ולכן כל עוד לא הפסיק גדילתו עדיין לא מתבטל, ולכן, אם יבא בשבת ויקטוף את הפרי יגרום להפסקת גדילתו וממילא לביטול החלק שגדל בשאר הפרי, והוי ביטול בידים ואסור.

(ומהמובא לעיל (בתי' הא') מהתוס' בפסחים אפשר להביא ראי' להא דאמרינן דכל עוד לא נגמר גדילתו של הפרי, החלק שגדל לא מתבטל בחלק שהיה קיים קודם, דאם היה מתבטל מיד כשגדל מדוע לדעת ר"י 'אם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר' והרי כל מעט שגדל מתבטל מיד, אלא כנ"ל - דהיות שעכשיו כשפסק מלגדול או כשקטמו את הענף החלק שהתווסף עליו הוא גדול יותר מאחד חלקי מאתיים לכן הוא לא מתבטל כי ערלה וכלאי הכרם מתבטלים רק באחד מחלקי מאתיים).

ולא יקשה מהגמ' דב"ב הנ"ל דהצנועין, דשם הם מתנים שכשיבוא מישהו ויקטוף את הפירות מיד זה יתבטל בשאר הפרי שכבר נתחלל על המטבע, ושם אין איסור לבטל. אבל כאן, האיסור יהיה לבטל בשבת לכתחילה דהרי יפסיק גדילתו ומיד יתבטל, ומצינו שאסור לבטל איסור בשבת גם אם הוא איסור שמותר לבטלו בהיתר לכתחילה כמ"ש אדה"ז בסי' שכג סעי' ו "איסור שמותר לבטלו בהיתר ע"ד שנתבאר בי"ד סי' צ"ט אסור לבטלו בשבת שאין לך תיקון גדול מזה", וכ"ש איסור שאסור לבטלו בהיתר מלכתחילה שיהיה אסור לבטלו בשבת.

ומ"ש אדה"ז "אסור לבריא משום מוקצה" וכן מ"ש הרמ"א "ויש בו משום מוקצה", צ"ל דכיון דהאיסור הוא לבטל איסור לכתחילה דאסור משום שאין לך תיקון גדול מזה, וכמ"ש רש"י בגמ' שבת דף קמב, א ד"ה "הא קמתקן" - "שמביאה לידי היתר ונגזר ביה אטו תיקון שע"י מלאכה" ולכן יש בו מקום מוקצה.

ועפ"ז דכל האיסור הוא לבטל איסור בשבת, א"כ כשקצץ מהאילן בשביל החולה שאז כבר ביטל את האיסור בהיתר, לכאורה שיהיה מותר לבריא, אלא אפ"ל דכאן חיישינן שמא ירבה בשבילו דהיינו שיקצוץ עוד בשביל הבריא והוי כ'מבשל' לחולה בשבת ולא כ'שוחט' לחולה.

והא דאמרינן דכל עוד שהפרי מחובר לעץ הוא עדיין גדל ואינו מתבטל, כן מצינו במשנה ערלה פ"א מ"ו "נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט ואם לקט יעלה באחד ומאתיים" וכתבו המפרשים דלא ילקוט דבמחובר לא שייך ביטול דהו"ל קבו"ע וכי מלקט להו הו"ל כמבטל איסור לכתחילה, אבל לאחר שליקטן תלוש הוא ובטל. וכ"כ רש"י בגיטין דף נד, ב ד"ה הרי זה לא ילקוט. וראה ביאור כ"ק אדמו"ר על משנה זו (דערלה) בשיחת י"ב תמוז ה'תשי"ד. וצ"ע בכהנ"ל.