בספר המנהגים (עמ' 11), כתוב: "הש"ץ מסיים ברכת הבוחר כו' באהבה - בלחש", "ברכת גאל ישראל - מסיים הש"ץ בקול רגיל". ומקורו במחזור השלם (בסופו, בהוספה לליקוטי מנהגים) שם כתב ע"ז כ"ק אדמו"ר "כן נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר בעברו לפני התיבה".

והנה סיבת המנהג לסיים ברכת הבוחר כו' בלחש היא, בפשטות, כדי שלא יתחייב הצבור לענות אמן, וזאת כדי לחוש לדעת האומרים שאין להפסיק ולענות אמן, וכדכתב אדה"ז (סי' נט ס"ד) "י"א שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו".

אך לכאורה צלה"ב מדוע לא נטה לעצה המפורשת בשו"ע אדמו"ר בכגון דא, שהציבור יסיימו הברכה יחד עם הש"ץ ואז אינם מחויבים לענות אמן, כמש"כ אדמו"ר (סי' סו ס"ט) בעניין עניית אמן על גאל ישראל, דכיוון שיש מחלוקת בדבר אם מותר לענות אמן (ש"יש אומרים שאין עונין אמן אחר גאל ישראל . . וי"א שעניית אמן אינה חשובה הפסק כיון שהיא צורך הברכה וסיומה"), הרי ש"מי שרוצה לצאת לדברי הכל יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחוייב לענות אמן אחר הש"ץ לפי מנהגנו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו" (ואכן במשנ"ב סי' נט ס"ק כ"ה פסק בהתאם לכך דכן יש לנהוג בסיום ברכת הבוחר בעמו ישראל).

אפילו אם נחדש ונאמר שאדמו"ר הריי"צ נטה מדעת אדה"ז וס"ל דמטעם כלשהו העצה שהש"ץ יסיים בלחש עדיפא טפי, עדיין יקשה מדוע לא ס"ל כן גם בברכת גאל ישראל (- דבמקום לסיים יחד עם הש"ץ יסיים הש"ץ בלחש), אם לא שנדחוק עוד ונאמר דאדמו"ר הריי"צ שינה מדברי אדה"ז גם בעניין זה, וס"ל דאף שאדה"ז חש לדעת האומרים שיש לענות אמן אחר גאל ישראל (ואף כתב דכן הוא המנהג), מ"מ למעשה, לדעת אדמו"ר הריי"צ, יש לנהוג דאין לענות אמן על גאל ישראל של הש"ץ בשום אופן, ומשום כך ס"ל דלא בעינן כלל עצה ויכול הש"ץ לסיים בקול רם (או שעכ"פ די בעצה שיסיים יחד עם הש"ץ). אך כ"ז דוחק.

ולכאורה יש לומר בזה ובפשטות: גם לדעת אדמו"ר הריי"צ העצה המפורשת בדברי אדה"ז לסיים יחד עם הש"ץ היא המועדפת, ואכן כך יש לנהוג בברכת גאל ישראל, ומשום כך נהג לסיים ברכת גאל ישראל בקול רם, כדי שיוכלו לסיים הברכה יחד עימו.

והטעם שאעפ"כ בברכת הבוחר בעמו ישראל לא נהג בעצה זו, אלא סיימה בלחש, הוא משום דאילו היה מסיים בקול רם (כמו שנהג בברכת גאל ישראל), הציבור היו עונים אמן! שהרי בברכה זו לא נתפרש כלל בדברי אדה"ז דחיישינן לדעת האומרים שאסור לענות אמן ובעינן עצה כלשהי, ואדה"ז הרי כתב שם דהמנהג הוא לענות אמן. וכיון שכן, העצה היחידה לגרום לציבור (לחוש לדעת האומרים ש)לא לענות אמן הוא ע"י שסיים הברכה בלחש.

בסגנון אחר: בגאל ישראל מפורש דחיישינן לדעת האוסרים ובעינן עצה לסיים יחד עם הש"ץ, ובזה סומכים אנו על הצבור שינהג כמפורש בשו"ע, משום כך על הש"ץ לסיים בקול רם. אך בהבוחר בעמו ישראל, כיון שלא נתפרש בשו"ע דיש לחוש, ואעפ"כ חיישינן - אין לסמוך על הצבור ויש לש"ץ לסיים בלחש.

ועל דרך ומעין זה מצינו שכתב האשל אברהם (לגה"צ מבוטשאטש, סי' סו קטע ד"ה עוד מצאתי) "אני נוהג כשאני מתפלל לפני העמוד לומר בחשאי ברוך אתה ה' דברכות ק"ש לפניה ואחריה. כיון שאין לענות בין הפרקים ברוך הוא וב"ש כמ"ש המג"א ז"ל והבאה"ט ואין חולק ע"ז, וכל שאומרים ברוך אתה ה' בקול רם כולם עונים ב"ה וב"ש, ולזה יותר טוב לומר בא"י דבין הפרקים בלחש, וכן כל ברכת גאל ישראל בשחרית ...".