בהמשך להערתי בגליון תתלא (עמ' 72), בנוגע לפת הבאה בכיסנין, לברר המחלוקת בין הדעה הראשונה בשו"ע סי' קס"ח סעי' ז', שהיא דעת הרשב"א והטור, ובין הדעה השניה שהיא דעת הרמב"ם. שלפי דברי רבינו מוכח, ששיטת הרשב"א והטור שפת הבאה בכיסנין היא דוקא אם עיקר עשייתה הוא לעידון ולתענוג, ודרכה להיות נעשית באופן שהמילוי הוא העיקר. משא"כ דעת הרמב"ם היא, שאפילו שנעשית גם למזון, נקראת פת הבאה בכיסנין, כיון שלדעתו גם באופן זה אין קובעין סעודה עליו. ולפי זה פשוט, שהרמב"ם מודה לדין זה של הרשב"א, שאם הפת ממולאת ונעשית לעידון, שמברכים עלי' בורא מיני מזונות. והמחלוקת ביניהם היא, דווקא בהציור שהעיסה נילושה - בחלב וחמאה וכדו' ונעשית למזון ולעידון, וכל זה שלא כדברי המ"ב סי' קס"ח ב'ביאור הלכה' ד"ה "טעונים ברכה".

והנה, עיין ב'ביאור הלכה' סי' קע"ו ד"ה "ברך על הפרפרת", וז"ל: "אכן לענין מה שאנו נוהגין לאכול לעקי"ך וקיכלי"ן וכדומה בשבת שחרית אחר קידוש, צ"ע למעשה איך לנהוג בזה . . הלא רק מספק נותנן עליהם דין פת כיסנין . . והיינו משום דספק ברכות להקל, ולכן אין מברכין עליהם רק מעין שלש, משא"כ בעניננו אם הם לחם גמור, בודאי נפטרין בבהמ"ז לבד, וא"צ לברך עליהם מעין ג', א"כ בודאי, הלא נכון יותר שאף אם אין לו מזה בתוך הסעודה ואפילו לדיעה קמייתא, לא יברך עליהם מעין שלש, רק יסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף, דבדיעבד יוצא לכו"ע אפילו על פת כיסנין גמורה...".

היינו, דלפי דעת המ"ב שם עושה קידוש ואוכל מזונות ודעתו לאכול הסעודה בסמיכות לזה, אינו מברך על המצוה, כי אם יסמוך על ברהמ"ז כדי לפטור המזונות, וכל זה לשיטתו, שהרמב"ם אינו מודה להרשב"א במקום שנעשה לעידון.

אבל לפי דברינו, שאין שום מחלוקת בין הטור והרמב"ם במקום שנעשה לעידון, א"כ במקום שעושה קידוש ואוכל פת הבאה בכיסנין, שלפי דעת הרשב"א מברכין עליו בורא מיני מזונות, דהיינו פת ממולא, אז בוודאי צריך לברך ברכת מעין ג' אחר אכילתו, ואחרי זה נוטלין ידים לסעודה, ופשוט.