בשוע"ר סי' תלב ס"ג: "ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה, והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן? - לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה".

ולכאורה צריך ביאור בלשונו הזהב (שמקורו בדברי הרא"ש), שפתח ב"רגל" - "מצוה זו היא לצורך הרגל" - וסיים ב"רגל" - "שמברכין ברגל בקידוש לילה", ואילו באמצע נקט "מועד" - "ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד". וטעמא בעי מה ראה לשנות מ"רגל" ל"מועד".

דהנה, בכלל נראה שהלשון המקובלת יותר בכגון דא היא "רגל", [וראה בנדו"ד בדברי הלבוש (סתל"ב ס"א) שנקט רק הל' "רגל": "דסמכינן אזמן דרגל, כיון שהבדיקה היא לצורך הרגל"], וכמו (הדוגמאות דלהלן הן משוע"ר), "לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל" (סתכ"ט ס"א - וכ"ה בכל המשך הסימן שם), "עבר כל הרגל ולא בדק חייב לבדוק לאחר הרגל" (סתל"ה ס"ד ובהמשך הסעיף), "שהכל רגל אחד הוא" (סתס"ח סכ"ב), ועוד,

ועל כל פנים, גם אם אין מקום לדיוק זה שבכ"מ, הרי כאן נראה ברור שהלוא דבר הוא, שמתחיל ב"רגל" ומסיים ב"רגל", ובאמצע משנה ל"מועד". [ובלשון הרא"ש, מקורו דאדה"ז, בולט הדבר עוד יותר, כי שם כתוב שלוש פעמים הלשון "רגל", ופעם אחת משנה ללשון "המועד", עיי"ש - פסחים פ"א ס"י].

ואולי יש לבאר בזה (עכ"פ לחידודא), ובהקדים: ידועה השקו"ט (קרבן נתנאל לרא"ש שם. ב"ח וט"ז סתל"ב כאן. ועוד) בסברא זו, שברכת "שהחיינו" של הבדיקה נפטרת על ידי ברכת "שהחיינו" של קידוש ליל פסח, שהרא"ש מביא על כך את הדוגמא מסוכה, שאין מברכים בשעת עשיית הסוכה, אלא פוטרים מצות הסוכה ב"שהחיינו" דקידוש ליל סוכות, דלכאורה אינה מובנת ההשוואה כלל:

הניחא בסוכה, הרי זמן המצוה עצמה ("בסוכות תשבו שבעת ימים") מתחיל באותו הזמן שבו מתקדש החג, ושפיר מובן שברכת שהחיינו דקידוש ליל חג הסוכות עולה גם עבור המצוה דסוכה; אבל בנדו"ד, הרי מדובר לכאורה בב' מצוות נפרדות, שזמנם שונה - מצות "תשביתו" היא כבר בערב פסח, ואילו ברכת "שהחיינו" דקידוש מברכים רק בלילה - ולמה איפוא לא נברך על מצוה זו בזמנה, אלא נמתין עד הלילה, כדי לצרפה עם "שהחיינו" של מצוה אחרת שיש לה זמן אחר?!

והביאור בדבר מובן מתוך דיוק לשון אדה"ז כאן, "לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל . . לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה" - היינו, שאף שמדובר במצוה נפרדת שזמנה מוקדם לזמן הקידוש דליל פסח, מכל מקום, כיון שכל מצוה זו מטרתה היא "לצורך הרגל", הרי יש לה דין של "טפל" לרגל, ולכן אין מקום לברך עליה בנפרד, כי כשמברכים על ה"עיקר" - הרגל עצמו, הרי זה פוטר באופן ממילא את ה"טפל" - הבדיקה והביעור שנעשים לצורך הרגל. ומקור הדברים הוא בט"ז כאן (סוסק"ב): "...ועל כן יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו".

אלא שעדיין חסר ביאור: סוף סוף, מהיכי תיתי שבאמת העיקר הוא ה"רגל", ומצות ביעור חמץ אינה אלא טפלה אליה?! ואולי אדרבה: העיקר הוא המצוה דביעור חמץ, והרגל אינו אלא טפל למצוה זו!

- וכמו שהוא לענין סוכה, ששם לא כתב אדה"ז שברכת "שהחיינו" של קידוש היום פוטרת באופן ממילא את ה"שהחיינו" של מצות סוכה, - אלא רק "שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום של ליל יו"ט בשביל מצות קידוש היום, שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן" (סתרמ"א ס"א), היינו: מדובר בב' מצוות נפרדות (ולא שסוכה היא טפלה לרגל) ורק שכיון וזמנם אחד הרי ברכה אחת עולה לשתיהן, "לכאן ולכאן" -,

ומדוע לא נאמר כך גם לגבי ביעור חמץ, שבאמת היא מצוה נפרדת ואינה טפלה לרגל, וכיון שכאן (דלא כבסוכה) זמן המצוה קודם לזמן הרגל, הרי שיש לברך עליה "שהחיינו" בפני עצמה! ובמלים פשוטות: מדוע בסוכה אין אנו אומרים שהיא טפלה לעיקר הרגל (אלא רק שהם באים באותו הזמן, ולכן "ברכה אחת עולה לכאן ולכאן", אבל לא שהיא בעצם נפטרת בברכת הרגל), ובחמץ אנו כן אומרים שהבדיקה והביעור טפלים ונפטרים מאליהם על ידי ברכת הרגל (אף שאינם באותו הזמן)?

והביאור בדבר מובן מתוך המבואר בלקו"ש (חכ"ב שיחה ב לפ' אמור, וראה בהערה 42 שם ובשוה"ג להערה 46 - ואולי כוונתו להמבואר לקמן), שיש הבדל עיקרי בין היחס של מצות חמץ כו' לחג הפסח לבין היחס של מצות סוכה לחג הסוכות.

כי, בחג הפסח עצם החג אינו שייך דוקא לענין המצה והחמץ, אלא הוא ענין בפני עצמו, שהזמן עצמו הוא מיוחד וקדוש בפני עצמו, בהיותו הזמן שבו יצאו בני ישראל ממצרים כו', ולכן, עצם החג הוא העיקר (גם לולי המצוה דחמץ), ומצות מצה וחמץ שבו הם דבר נוסף שבא כתוצאה וכהמשך של עצם החג; משא"כ בסוכות הוא בדיוק להיפך, שבעצם הזמן אין ענין מיוחד מצ"ע, - שהרי בזמן זה של ט"ו תשרי לא היה דבר מיוחד בתולדות עם ישראל - וכל קדושת החג וכו' באה בזכות קיום המצוה של סוכה, שהיא המביאה לידי כך שהחג יהיה "מקרא קודש" כו'.

ומעתה מובן בפשטות, שבסוכה אאפ"ל שמצות הסוכה היא טפלה אל המצוה דקידוש היום, דאדרבה, כל קדושת היום באה בזכות הסוכה; מה שאין כן בחמץ, הרי כיון שהזמן קדוש ומיוחד מצ"ע בהיותו זמן היציאה ממצרים, הרי הוא העיקר, והמצוה של ביעור חמץ היא טפלה לו ונפטרת מאליה בברכתו.

ועפכ"ז אפשר לפרש לשון אדה"ז דלעיל, והשינוי מ"רגל" ל"מועד":

כאשר מתחילים ומבארים ש"מצוה זו היא לצורך הרגל", נשאלת מיד השאלה: מהיכי תיתי שהמצוה היא לצורך הרגל - אולי הוא להיפך, שהרגל הוא מסובב ותוצאה של המצוה (וכמו בסוכה)?!

ועל כך באה ההדגשה והשינוי מ"רגל" ל"מועד", שאי אפשר לומר להיפך, כי חג הפסח הוא (אינו רק "רגל", אלא יש בו בהדגשה את ענין ה)"מועד", היינו: זמן מיוחד ומובדל, עצם הזמן עומד ומיועד ("מועד") להיות חג, בהיות שבו יצאו ממצרים (ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ד ע' 2186 בסופו לענין הלשון "מועד", ושם הוא לענין כל הימים טובים, אבל עפהנ"ל מובן שעיקר הענין הוא בפסח, כי בפסח הזמן הוא מיוחד ומיועד להיות קדוש מצד עצם הזמן, משא"כ בשאר הי"ט שהוא רק מצד המצוה שבהם) -

ועכצ"ל, שעצם החג הוא העיקר, ומצות החמץ היא הטפלה אליו ולכן נפטרת בברכתו - שזהו המיוחד שבקדושת חג הפסח לגבי קדושת חג הסוכות כו'.

אלא שגם אם כנים הדברים ומתאימים בל' אדה"ז, הרי יש לעיין אם אפשר לפרש כן בלשון הרא"ש, שלאו דוקא וס"ל מכל מה שנתבאר, כי מלשונו נראה שכן משווה בין סוכה לפסח כו'. ואכ"מ.