בלקו"ש (חכ"ט ע' 128), מבאר כ"ק אדמו"ר את דברי רבינו בחיי (משפטים כג, יט) ש"באותו הזמן . . יהי' איסור בשר בחלב בטל". ותוכן ביאורו, שאיסור בשר בחלב הוא מצד עירבוב הכחות העליונים שנעשה על-ידו, שמביא לענין של "מחלוקת" וכו': אבל לעת"ל, כשיקויים הייעוד "ונגלה כבוד ה'" וגו', לא תהי' בעי' בערבוב הכחות העליונים, ואדרבה - יהי' זה ענין נעלה של שלום ואחדות. עיי"ש.

ולכאו' משמע, שלעתיד לבוא יהי' מותר לאכול בשר בחלב. ודבר זה תמוה, כי מבואר בחסידות (ראה קונט' "הלכות של תושבע"פ שאינן בטלין לעולם" (קה"ת, תשנ"ב), סעיף ג. וש"נ) - "שהרצון דמצוות אינו בשביל מטרה ותכלית אחרת, לברר ולזכך את האדם והעולם שיהיו בשלימות, אלא רצון מצד עצמו, שלכן, אין בו שינוי, גרעון או הוספה"! וא"כ, איך אפ"ל שתתבטל מצוה בגלל סיבה מסוימת?!

ואף שיש לבאר שכאן בלקו"ש מדבר כ"ק אדמו"ר לפי הדרגה הנחותה יותר, "דרגת הרצון שנתלבש בחכמה" שבזה כן שייך שינוי (ראה בקונט' שם הערה 32), מ"מ דחוק לומר שכל הביאור שבלקו"ש אינו נוגע כלל למסקנת הענין, שיש במצוות ענין עצמי ולכן לא שייך בהם שינוי. - ונראה, שלהביאור בלקו"ש יש נפק"מ גם למצוות כמו שהם רצון עצמי שאין שייך בו שינוי, כלדקמן.

"מצוות בטלות לעתיד לבוא"

והנה, בהקונט' שם מבאר, שכיון שהרצון העצמי שיש במצות הוא ענין נצחי, בהכרח לומר שגם בתחיית המתים ימשיכו לקיים את המצות. ומ"ש רז"ל "מצוות בטילות לעתיד לבוא", מבאר כ"ק אדמו"ר כך:

"הפירוש ד"מצוות בטילות לעתיד לבוא" אינו אלא בנוגע להציווי להאדם ("מצוות" דייקא, שגדרם הוא ציווי לאדם), ש"כיון שמת אדם (לאחרי גמר עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) חפשי מן המצוות", היינו, שגם בעולם התחי' (לאחרי גמר מעשינו ועבודתנו בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום לעשותם") אין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצווה כשלעצמה היא בקיום נצחי, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקב"ה...

הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם - שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפ"ע, שאז נופל עליו הגדר של ציווי הקב"ה להתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו של האדם בקיום המצות, שכל מציאותו (כל הפרטים שבו) חדורה ברצונו של הקב"ה, ונעשה במעמד ומצב של צוותא (מצוה מלשון צוותא) וחיבור עם הקב"ה, עד שנעשים מציאות אחת, "ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד", כפי שיהי' בפועל ובגלוי לעתיד לבוא - לא שייך הגדר דציווי לאדם (כיון שאינו מציאות בפ"ע), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקב"ה, שבוודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) ע"י המציאות דהמצוות".

והנה, אף שבהשקפ"ר נראה שלע"ל יישארו המצוות כמו שהן עכשיו וכל השינוי הוא בצורת קיומם (שבזה"ז מקיים אותם האדם כמציאות בפ"ע, ולעת"ל יתקיימו בו באופן ממילא מצד רצון הקב"ה שיאיר בו), לכאו' צריך לומר שגם במהות המצוות עצמן יהי' שינוי.

כי הנה, בלקוטי שיחות (חי"ז שיחה ב למס' אבות), מבאר כ"ק אדמו"ר שכיון שהתורה ומצוותי' ניתנו מה' אחד, הרי בעצם הי' צ"ל תוכן אחד ויחיד בכל התורה והמצוות: "צו פועל זיין דעם פארבונד און התאחדות כביכול פון דעם מקיים המצווה מיט'ן אויבערשט'ן, וואס איז אחדות הפשוטה; און אזוי אויך אין תורה, צו פאראיינציקן זיך מיט'ן נותן התורה דורך השגת התורה".

ומקשה שם: אם כן, מדוע בפועל מוצאים אנו במצוות ריבוי התחלקות, "ביז צו דער התחלקות פון תרי"ג מצוות, וואס יעדע מצוה האט איר תוכן, טעם און כוונה"?

ותוכן הביאור, שריבוי ההתחלקות אינו מצד עצם עניינו של המצוות, אלא מצד ירידתם לברר את האדם והעולם, "רצה הקב"ה לזכות את העולם - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כיון שהאדם והעולם מורכבים מחלקים ופרטים שונים וכו', לכן גם בתורה ומצוות יש ההתחלקות, וכל מצוה פועלת זיכוך ובירור בפרט מסויים השייך לתוכנה היא. עיי"ש בארוכה.

ולפ"ז נמצא, לכאורה, שלעתיד לבוא - שהעולם והאדם יהי' כבר מבורר ומזוכך בתכלית, וכל קיום המצוות יהי' מצד רצונו העצמי של הקב"ה, לא יהי' עוד ההתחלקות בהמצוות, שלכל מצוה יש תוכן פרטי בפ"ע, - שהרי כל ההתחלקות הוא מצד המטרה "לזכות את ישראל", ולעת"ל שכבר תושלם מטרה זו יהי' בכל המצוות תוכן אחד ויחיד: רצונו של הקב"ה.

[ואולי עפ"ז יש לבאר - לחידודא - הלשון "מצוות בטלות לעתיד לבוא", "בטלות" - כפשוטו, כי ענין הריבוי שבמצוות: "מצוות" - ל' רבים, אכן יתבטל; ומה שיקיימו יהי' מצד רצונו האחד ויחיד של הקב"ה].

"כלל" ו"פרטים"

וראה גם ב"הדרן על הרמב"ם - משיחת ש"פ לך תנש"א", שיש במצוות ב' אופנים: (א) כמו שהם פרטים מחולקים, (ב) כמו שהם באופן של "כלל" שלמעלה מפרטים, ולעת"ל יתגלה במצוות ענין זה השני, בתקופה השני' של ימות המשיח. עיי"ש באריכות.

עפכהנ"ל יש לבאר בדא"פ דברי כ"ק אדמו"ר שאיסור בשר בחלב יתבטל:

אין הכוונה שלא יקיימו בפועל את איסור בשר בחלב, שהרי זהו חלק מרצונו של הקב"ה שהוא ענין עצמי ונצחי; וכל הכוונה היא, לאיסור בשר בחלב כמו שהוא איסור פרטי, "ציור" בפני עצמו, בעל תוכן מיוחד, שזה יתבטל לע"ל מכיון שהתוכן כבר לא יהי' קיים - כמבואר בשיחה - וכל קיום המצוה יהי' מצד ה"כלל" שלמעלה מפרטים.

ז.א., כאן בהשיחה מדבר בתקופה הראשונה של ימות המשיח, שאז עדיין יהי' תוכן פרטי בכל מצוה בפ"ע - שהרי עדיין יהי' ענין של בירור וזיכוך וכו', ראה שיחת חה"ש תנש"א ולקו"ש פינחס תנש"א -, וע"ז אומר, שמצות בשר בחלב תהי' מיוחדת בכך שיתבטל ממנה תוכנה הפרטי והיא תתקיים רק כחלק מרצונו הכללי של הקב"ה, - וע"ד שיהי' בתקופה הב' ביחס לכל המצוות, כנ"ל.

ואולי יש להוסיף ולהמחיש הנפק"מ, אם קיום המצוה הוא מצד התוכן וה"ציור" הפרטי שלה, או שהוא בתור חלק מרצונו העצמי של הקב"ה - במצב בו ההלכה קובעת שיש לדחות מצוה בפני עצמה, כמו "עשה דוחה ל"ת" וכיו"ב:

כאשר קיום המצוה הוא מצד תוכנה הפרטי, הרי אף שע"פ הלכה יש לדחות מצוה א' מפני מצוה שני', בכ"ז יש כאן חסרון ופגם בעניינה של המצוה שלא נתקיימה, והרי "אנוס כמאן דעביד - לא אמרינן", וסו"ס תוכנה של מצוה זו - לא נתקיים (אא"כ יש קשר תוכני בין שתי המצוות, וע"ד המבואר בלקו"ש חט"ו חנוכה, ובכ"מ. ואכמ"ל):

משא"כ כאשר קיום המצוה הוא מצד רצונו הכללי של הקב"ה, הרי כאשר מצד רצון זה גופא יש לדחות מצוה זו מפני מצוה אחרת, אין כאן שום חסרון כלל, כי בשתי המצוות תוכן אחד ויחיד: רצון הקב"ה.

ולהעיר גם מלקו"ש (חכ"ט שיחה ב' לפ' שופטים), שיש סברא לומר ששבע מצוות דרבנן נחשבות כמצוה אחת - אף שכמובן בפועל יש לקיים כולם - ועד"ז יובן בנדו"ד. ועיין בכ"ז היטב.