א. בשיחת ש"פ וישלח תשנ"ב אמר כ"ק אדמו"ר בנוגע להדלקת נר חנוכה שגם לאחרי הגאולה האמיתית והשלמה יקיימו את כל פרטי הדינים בנרות חנוכה שמדליקים על פתח ביתו מבחוץ וכו' - "ואז תהיה ג"כ השלימות דמוסיף והולך מיום ליום וכו'", ע"ש.

ומפשטות הלשון בשיחה נראה דהכוונה גם כפשוטו בגשמיות שגם לעת"ל ידליקו ביום הראשון נר א', ועד שביום השמיני ידליקו ח' נרות וכדעת ב"ה וכנהוג בזמן הזה.

ולכאו' צריך ביאור דהרי לעת"ל תהיה הלכה כבית שמאי ולשיטתם צריך להדליק ביום הראשון שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. ולפי"ז לאחרי הגאולה היה צריך להיות שגם לדידן ידליקו נ"ח כדעת ב"ש ולא כדעת ב"ה?

ב. ולכאו' היה אפשר לומר ע"פ המבואר בארוכה בשיחת יום ב' דחג השבועות תנש"א (בענין תורה חדשה מאתי תצא), דזה שלעת"ל תהי' כב"ש אינו בא בדרך ממילא, שלפתע כל ההלכות שבהם נחלקו ב"ש וב"ה ישתנו ותהי' הלכה כב"ש, אלא שב"ד הגדול שבירושלים יעמדו למנין ודעת הרוב תהי' כב"ש, עיי"ש בארוכה. והיינו שעל כל הלכה והלכה ידונו לגופו של ענין, וא"כ אולי יש לומר שלאו דוקא שבכל הפלוגתות שבין ב"ש וב"ה יפסקו כב"ש.

ולדוגמא: באותם הלכות שהם מקולי ב"ש, ולא שייך בהם את כל ההסברה שבשיחה הנ"ל (בסי"ג) דלעת"ל לאחרי שיושלם הבירור וכו' "יהיו כולם במעמד ומצד ד"השם אורחותיו" לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם וכו', ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי - ע"י דחיית וריחוק הדברים שיש בהם רע הנעלם" (ע"ש בארוכה), לכאו' אפשר שגם לעת"ל ימשיכו להחמיר כדעת ב"ה, שהרי אז יתגלה איך שהגבורות בשרשם הם למע' מהחסדים - שזהו הטעם המבואר בד"כ בדא"ח ע"ז שלעת"ל תהי' הלכה כב"ש - ואין כל הכרח לכאו' שבכל ענין יהיה הלכה כב"ש, וכמו שבזה"ז שהלכה כב"ה ישנם כו"כ פלוגתות שבהם הלכה כב"ש.

ועד"ז י"ל שגם בפלוגתות שכל יסודם הוא אם אזלינן בתר בכח או בפועל וב"ש אינם מחמירים יותר מב"ה, וכמו שנחלקו לגבי ר"ה לאילן, דהרי זה שלב"ש ר"ה לאילן הוא באחד בשבט אין בזה כל חומרא על דעת ב"ה שזה בט"ו בשבט, וכיון שכל המחלוקת היא רק מי עדיף ה"בכח" או הב"פועל", הרי יש לנו לומר מסברא דאדרבא בהזמן דלעת"ל ודאי שה"בפועל" עדיף על ה"בכח" (וכשפי שית"ל בארוכה בעז"ה) ולכן בכל כיו"ב גם לעת"ל יהי' הלכה כב"ה.

ולפי"ז גם בנרות חנוכה י"ל דהיות דהשאלה מלכתחילה היא על כל ימי חנוכה האם להדליק את אותו מספר נרות באופן דפוחת והולך או מוסיף והולך, וא"כ אין כאן ענין של חומרה* לדעת ב"ש, והדרינן לשאלה מה עדיף בכח או בפועל, - שפיר אמרינן דגם לעת"ל יהיה הלכה כב"ה דמדליקין באופן דמוסיף והולך משום דה"בפועל" עדיף.

ג. אלא שמצאתי מפורש במאמר ד"ה ארבעה ראשי שנים הם דתשל"ז, שבנוגע לר"ה לאילן לעת"ל תהיה הלכה כב"ש, ור"ה לאילן יהיה בא' בשבט! וממילא כבר א"א לומר באופן כללי דהיכן שאין ב"ש מחמירים, ויסוד המחלוקת הוא הוא בכח או בפועל תהיה הלכה כב"ש, והדרא קושיא לדוכתא בנוגע לחנוכה?

ונראה לומר דבנוגע לחנוכה ישנם כו"כ נימוקים חזקים לפסוק דוקא כב"ה גם בנוגע לעת"ל, ובהקדים מה שנתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ה שיחת זאת חנוכה (עמ' 243 ואילך) דאף שבנוגע לחנוכת המזבח אפשר לומר "זאת" (חנוכת המזבח) גם בנוגע ליום ראשון מצד שבו כבר כלולים ב"כח" כל הימים שלאח"ז - אבל בנוגע לחנוכה אומרים "זאת חנוכה" רק על היום השמיני היות שגדרו של חנוכה, (והאויפטו שלו) הוא דוקא הבפועל ולכן דוקא ביום האחרון שבו ישנם כל הימים בפועל, נפעל הענין והעילוי דזאת חנוכה.

ובהמשך השיחה מבאר בזה את ההדגשה שבר"ת דהשם חנוכה: ח' נרות והלכה כבית הלל, אע"פ שבכה"ת כולה ידוע שב"ש במקום ב"ה אינה משנה - מצד שחנוכה באופן מיוחד קשור עם שי' ב"ה דבעניני תומ"צ אזלינן בתר בפועל שזה שייך לגדרי המקבל. ומונה גם כו"כ ענינים בענין היו"ט חנוכה בכללות הענין ובפרטיו שבהם מודגש מעלת הבפועל (המקבל). עיי"ש בארוכה.

ועפ"ז י"ל דמצד זה גם לעת"ל תהיה הלכה כב"ה בנוגע להדלקת נ"ח, משום שכל מהותו וענינו של חנוכה מתאימים יותר לפי שי' ב"ה, וגם אין כאן ענין של חומרא לדעת ב"ש, וכנ"ל. ולפי"ז גם יומתק ההדגשה דח' נרות והלכה כב"ש, שרצו לומר בזה שלא רק בזה"ז הלכה כב"ה שהרי זה אינו חידוש וכנ"ל. אלא שגם לעת"ל שבכללות תהיה הלכה כב"ש - חנוכה שאני!

ויש להוסיף לזה את המבואר בשיחת ש"פ מקץ זאת חנוכה תשט"ז דענין הח' נרות - נר השמיני - הוא לקשר את המעלה מעלה ביותר עם הלמטה מטה ביותר, וזה אינו אלא אליבא דב"ה שהנר השמיני הוא ביום השמיני, ולא אליבא דב"ש שמדליקים ח' נרות ביום הא', ועפ"ז מבאר שם הר"ת דח' נרות והלכה כב"ה - דעצם הענין דח' נרות מורה שהלכה כב"ה ולא כב"ש, ע"ש היטב.

ואשר לפי"ז מתחזקת הסברא שבנוגע לחנוכה תהי' הלכה כב"ה גם לעת"ל, וכנ"ל.

ד. אך באמת כללות הענין דורש ביאור לפענ"ד, דלפי מה שנת' בלקו"ש ח"ו הנ"ל ובסה"ש תשמ"ח עמ' 657 ואילך שהיסוד והמקור לכל הפלוגתות דב"ש וב"ה אי אזלינן בתר "בכח" או "בפועל" הוא - פלוגתתם בנוגע לכללות הבריאה, דלב"ש השמים נבראו תחילה, ולב"ה הארץ נבראת תחילה, ומבארים בזה דלכו"ע בההתהוות בפועל - שמים נבראו תחילה, ובמחשבה ובכוונה ארץ קדמה, אלא שנחלקו ב"ש וב"ה במי נמצא עיקר העילוי והכוונה; דלב"ש עיקר העילוי הוא ב"שמים" רוחניות, והיות ששמים הם ה"בכח" דהארץ - עיקר העילוי הוא ה"בכח", משא"כ לדעת ב"ה, שעיקר העילוי והכוונה הוא בהארץ כמו שבאה בפועל - עיקר העילוי הוא ה"בפועל" ע"ש.

וא"כ יוקשה איך אפ"ל שדוקא לעת"ל יהיה הלכה כב"ש דה"בכח" עדיף, והרי בנוגע לשמים וארץ שהיא יסוד הפלוגתא מבואר להדיא בהדרושים (בתו"א ותו"ח ר"פ ויגש וכן בשאר הדרושים שנסמנו שם בהשיחה) דלעת"ל יהיה ארץ קדמה?

וכמו"כ מבואר בכו"כ מהדרושים (וגם נזכר שם בההדרן דתשמ"ח) דשמים וארץ שבאדם זהו תלמוד ומעשה, וגם בזה הרי ידוע שדוקא לעת"ל יהי' מעשה גדול? ואיך זה שבזה"ז שיש סברא לכאן ולכאן בנוגע לשמים וארץ, וכן בנוגע למעשה ותלמוד ומ"מ הלכה כב"ה, ודוקא לעת"ל כאשר ודאי יהיה ארץ קדמה, ומעשה גדול, יהי' הלכה כב"ש שה"בכח" עדיף?!

ה. ובכלל כללות הענינים כפי שיהיו לעת"ל מורים לכאו' על עדיפות ה"בפועל", שהרי כפי שמבאר בסה"ש דתשמ"ח בסט"ו - הטעם לדעת ב"ש שה"בכח" עדיף משום ש"מציאות הדבר בהכח היא באופן נעלה יותר לגבי אופן מציאותו לאחרי שנמשך ומתגלה מן הכח אל הפועל", שכ"ז מתאים לעניני העולם כפי שהם בזה"ז וכו', ועם כל המעלה שבהכח "ולמע' אין כח חסר פועל" - ראה בלקו"ש חכ"ה הנ"ל (בסי"א ובהנסמן שם) "און דערפאר דארף מען האבן דעם "בפועל" און דער "בפועל" ווי דאס איז מצד גדר התחתון - וכידוע אז דער "פועל" שמצד כחו ית' איז במדריגת הכח דוקא בשעת מ'האט דעם "פועל" ווי דאס איז מצד דעם גדר התחתון מאכט דאס איבער דעם חושך גופא".

וראה גם שיחת ר"ח שבט תשל"ז שכללות הענין דגלות וגאולה הוא בדוגמת שי' ב"ש וב"ה שבגלות כל הענינים הם "בכח" ובגאולה הם "בפועל", ומ"מ נאמר במאמר שבאותה התוועדות דלעת"ל יהיה ר"ה לאילן בא' בשבט כב"ש?

וכמובן שיש להאריך בזה עוד ולהוכיח לכאו' מריבוי מאמרים ושיחות ובפרט מנשיא דורנו איך ששי' ב"ה - שה"בפועל" עדיף, והעיקר הוא איך שזה מצד גדרי התחתון וכו' וכו' - יותר מתאימה להזמן דלעת"ל משי' ב"ש.

[ואמנם מבואר שלעת"ל יהי' הדגשה על היחוד שמלמטה למעלה שזהו ג"כ שי' ב"ש, כמבואר בכו"כ דרושים (ראה ד"ה כל מחלוקת שהיא לש"ש אעת"ר, ובהמשך תער"ב ועוד) אבל זה אינו מחייב שה"בכח" עדיף משום דהכוונה במלמטלמ"ע היא שהתחתון יזדכך לגמרי מצ"ע, ולא כאופן היחוד דמלמעלמ"ט שהעליון ימשך לתחתון גם כשאין התחתון באמת כלי לאלקות מצ"ע.

ואדרבה! - ראה ד"ה למען יחלצון תשי"ד שמדבר במעלת יצחק שענינו הוא מלמטלמ"ע - בניגוד לאברהם שענינו המשכה מלמעלמ"ט - ומקשר זה עם הענין דמעשה גדול, ע"ש היטב. והדרא קושיא לדוכתא איך זה שדוקא לעת"ל יהי' עדיפות לשי' ב"ש שה"בכח" עדיף?!]

ו. ואולי י"ל הביאור בכ"ז, ובהקדים חידושו של כ"ק אדמו"ר (בשיחה הידועה בענין "הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם" דתשנ"ב) "שמ"ש האריז"ל שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש, קאי על התקופה הראשונה דימות המשיח אבל בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים, ומצוות בטילות לעתיד לבא, אזי תתקיים "מחלוקת שמאי והלל" שתהי' הלכה כשמאי והלל גם יחד" (סעיף ח' בשיחה שם, וע"ש עוד), והיינו דכל העדיפות שיהיה לה"בכח" קאי על התקופה הראשונה, משא"כ לאח"ז כשיהיה' הלכה כשניהם יחד זהו כבר ענין אחר לגמרי כפשוט.

והנה כד דייקת בתו"א בד"ה ויגש (הנ"ל) נראה דזה שלע"ל יהי' בחי' "ארץ קדמה" לא קאי על התקופה הראשונה בימוה"מ, דכשמבאר שבמקדש שהיה מעין עוה"ב נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחי' דומם - ודלא כבמשכן שהעיקר הי' מצומח - מוסיף ומפרט שהמקדש הי' "מעין עוה"ב מה שיהי' באלף השביעי כשיהי' מנוחה לחיי העולמים שאז תתעלה הארץ עליונה שהיא בחי' מל' דאצי' להיות למעלה מכולם", וכו'.

ונמצא שהענין ד"ארץ קדמה" שייך להזמן דעוה"ב שהוא באלף השביעי או עכ"פ לאחר תחה"מ, ועד"ז י"ל בנוגע להמבואר דלעת"ל יהי' "מעשה גדול" דעיקר הכוונה היא לאחרי תחה"מ, משא"כ בתקופה הראשונה דימוה"מ שזה עדיין נכלל בהזמן ד"היום לעשותם" - עדיין יהי' הענין דתלמוד גדול כמו בזה"ז (אף שגם בזה"ז הגדלות בתלמוד הוא שמביא לידי מעשה), וכמבואר בתו"א בפרשה שלאח"ז בד"ה אסרי לגפן עירה - "כי ימות המשיח אינו עוה"ב שלאחר התחיה שזהו מתן שכרן של צדיקים אבל ימות המשיח הוא בבחי' היום לעשותם ולא לקבל שכרן ועיקר היום לעשותם ותכלית השלימות של המעשה יהי' בימות המשיח" (תו"א מו, א), ובהמשך המא' מבאר איך שכל עבודתינו בקיום המצות בזה"ז הוא להעלות את הנפש כו', אבל תכלית השלימות של ימות המשיח הוא בקיום המצוות ומעשה הקרבנות "שנשמות ישראל יהיו במעלה אז יהיה זמן קיום המעש' והעלאת ניצוצות שנפלו אפילו הבהמות" (מו, ד).

והיות דבתקופה הראשונה עדיין לא נגמרה העבודה, ואדרבה (וכנ"ל מתו"א), לכן י"ל, שאף שבביהמ"ק השלישי שגם בו מודגשת המעלה דארץ קדמה (ובמכ"ש מהמקדש דשלמה) יהיה זה מיד בתקופה הראשונה, אבל בכל העולם כולו עדיין א"א לומר שארץ קדמה ומעשה גדול - כיון שעדיין לא נגמרה העבודה והפעולה בעולם דרק בעולם התחי' יבטל הקב"ה מציאות הרע מן העולם, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ולכן ישאר צורך בערי מקלט וכו' (וכמבואר בארוכה בשיחת יום ב' דחג השבועות הנ"ל). ולכן שייך לומר על הזמן דימוה"מ שההלכה תהי' כב"ש - שה"בכח" עדיף ו"שמים" קדמו.

ז. ואמנם לכאו' זה חידוש גדול לומר שהענין ד"מעשה גדול" שייך דוקא להתקופה הב' שלאחר תחה"מ - דהרי בפשטות כשאומרים שבזמן הזה תלמוד גדול, ולע"ל מעשה גדול, נראה דקאי תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו, ובפרט שמקשרים זאת עם מעלת המשיח שיהיה מדוד דוקא "ועבדי דוד מלך עליהם" וכו' וכו'.

אך באמת נראה לומר דאה"נ כשמדברים על מעלת משיח צדקנו עצמו, או אצל האבות ומרע"ה וכיו"ב שיקומו לתחי' אז מיד בתקופה הראשונה כבר שייך לומר אצלם את מעלת המעשה, וכמו"כ בביהמ"ק השלישי עצמו וכנ"ל, אבל בכללות העולם, וכמו"כ אפי' בנש"י - שכמבואר בכמה דרושים "שבימוה"מ יהי' מיתה שזהו זיכוך הגוף שהגם שלא יהי' בו תערובות רע מ"מ מאחר שנולד מאו"א גשמי כו' יצטרך לזיכוך זה האחרון שיזדכך מגשמיותו ומטבעו" (ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י עטר"ת, ועד"ז בד"ה ואתם הדברים תרפ"ו ועוד) - עדיין לא יתגלה איך ש"מעשה גדול", ו"ארץ קדמה" אלא לאחרי תחה"מ.

וראה גם בסה"מ תרל"ד בד"ה ויגש (עמ' פט) בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שמבאר "והנה גם מה שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה הנה כ"ז הוא עכשיו בזמן העבודה אמנם אחר אשר יושלם העבודה מובן שמעשה גדול מתלמוד שהרי כל עיקר גדלות התלמוד הוא מפני שמביא לידי מעשה, הרי לבסוף המעשה גדול כו' ולכן לע"ל בגמר ושלימות המעשה יתגלה גודל המעשה", והרי נת' לעיל בהזמן דימוה"מ הוא עדיין שייך להיום לעשותם (וכ"ה גם להדיא בשיחה דהלכות של תושבע"פ הנ"ל בסעיף ט, ע"ש).

ועד"ז מצינו גם בנוגע לספי' המלכות, שזה שלעת"ל יתגלה שרשה האמיתי שמצד זה יהי' מעשה גדול, וארץ קדמה, וכמבואר בהדרושים הנ"ל - הוא בעיקר בזמן התחי', וראה לדוגמא בד"ה יחיינו מיומים רנ"ט (עמ' ט ואילך) "וזהו"ע יומים היינו זה העולם וג"ע או עוה"ז וימוהמ"ש, וביום השלישי יקימנו הוא עוה"ב שהוא עולם התחי'" ע"ש היטב ואכמ"ל.