1) גירסת הרי"ף ותר"י.

2) יעויין בבית האוצר (להגר"י ענגיל) מערכת א-ס כלל קפט שכתב בא"ד: "וע"כ דהאי איסור היינו רק מדת חסידות דאם הוא איסור ממש, מאי ריבותי' דריש לקיש שלא עשה איסור". אבל מכל הפוסקים (ראשונים ואחרונים דלהלן) משמע דאיסור גמור הוא. וקושיית הבית האוצר יש ליישב. ואכ"מ.

3) ביל"ש תהלים רמז תתפא ליתא לתיבת "רבי".

4) בגמרא שם: "...עד כאן הביאו ר' ירמי' לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך". ופירש רש"י בד"ה לידי גיחוך: "שחוק. בכל תחבולות הללו עסיק ר' ירמי' להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק. ור' זירא מחמיר טפי" [שלא לשחוק כלל].

5) וכן מבואר בכ"מ. [יעויין גם במקומות שנסמנו ברשימות הצ"צ הנ"ל].

6) איתא במסכת נדרים נ, סע"ב (לפי גירסת הע"י): "רבי עבד לי' הילולא לר"ש ברי' ולא אזמני' לבר קפרא [לפי שהי' איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק. פרש"י]. אמר לי' [בר קפרא לרבי. פרש"י] אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ [שהי' מגנהו על שלא זימנו. פרש"י]". ויעויין בשו"ת שבות יעקב סוף ח"א (סימן קפב) שביאר דרבי יהודה הנשיא חשש שמא יעבור על האיסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז, ובר קפרא - באמרו "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ" – כיוון למ"ש ר' עקיבא לחבריו [בעובדות שהובאו בגמרא סוף מסכת מכות (כד, רע"ב)], "לכך אני מצחק, ומה אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ", ע"ש בארוכה.

7) ומלשון הלבוש או"ח שם ס"ד וס"ה ["אסור לכל אדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז וכו' הלכך אסור לאדם לנגן בכלי שיר וכו'"], מבואר דכמה מההלכות המפורשות בסימן תק"ס שענינם "זכר לחורבן" יסודם בדין זה דאסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז. וראה מ"ש הפרמ"ג – לקמן הערה 25.

8) לשון הרמב"ם סוף הל' לולב.

9) ומדברי הט"ז דלקמן מבואר לכאורה דלפי פירוש זה לא דיברו אלא בשמחה סתם ולא בשמחה של מצוה, וכפשי"ת.

10) ואם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת תר"י, אולי י"ל דמה"ט השמיט הרמב"ם הך דינא ד"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" מספר היד, ומשום די"ל דס"ל שדין זה נכלל במש"כ בהלכות דיעות סוף פרק שני, ע"ש. ויומתק יותר עפמ"ש בהעמק שאלה שם דמדברי הרי"ף עמ"ס ברכות שם משמע דס"ל כרבנו יונה, וא"כ הוא, אזיל הרמב"ם ברי"ף כדרכו בריבוי מקומות, [ראה בית יוסף או"ח סימן רמח ד"ה ומ"ש רבינו י"מ: "ומסתמא לא פליג הרמב"ם אהרי"ף רבי'". קונטרס אחרון לשו"ע אדה"ז: או"ח סרס"ו סקי"א ("ומסתמא הרמב"ם קאי בשיטת הרי"ף רבו"). שם סרע"א סק"ג: ("ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי"). וראה לשון הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות ע"ס זרעים. שו"ת הרמב"ם (פריימאן) סימן שנג].

11) וראה לבוש או"ח סתק"ס ס"ד ומ"ש על דבריו בפרישה שם. ואכ"מ.

12) מדכתב הט"ז "להכריע בזה" משמע דכל הני רבוותא שחולקים על רבנו יונה ס"ל דלעת"ל יהי' מותר למלאות פינו בשחוק אפילו בשמחה שאינה של מצוה.

13) ראה שמואל-ב ו, יד-טז.

14) בלקו"ש חי"ז עמוד 275 איתא: "און הגם אז רז"ל זאגן 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה', איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי; און דוקא דאס פועל'ט אויך למעלה ענין השחוק [ראה זח"ג תצוה קפד, ב. מאה שערים יז, ב (אג"ק אדמו"ר הצ"צ ע' שכה-ו)], ביז ס'ווערט 'יושב בשמים ישחק גו' - ישחק פון די אלע וואס ווילן ח"ו דריקן אידן, ביז צום קיום היעוד אז ימלא שחוק פינו - בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש". ולולי דברי הט"ז הי' אפשר לפרש דברי רבינו דבמ"ש "און הגם . . איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי", כוונתו דבשמחה של מצוה אין שום הגבלות גם בזה"ז, וכשיטת הראשונים הנ"ל. ולפי המבואר בט"ז נ"ל די"ל שיעור דברי רבינו כך: דאע"פ שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעוה"ז, "ובזמן הגלות ערבה כל שמחה" שאינה של מצוה, מ"מ "איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי" ולכן אין לשלול שמחה של מצוה ח"ו (כמו שמחה סתם) אע"פ שגם "בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים" לא ימלא פיו שחוק.

15) ראה ספר השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמוד 416 הערה 78 ובשוה"ג הב' שם.

16) ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ו:

עמוד קצג. עמוד רד. עמוד רט [במכתב להגרש"י זוין ז"ל מיום ז' אדר תש"ב: "סוף סוף עומדים אנחנו על סף הגאולה"]. עמוד שו ["מיר האבן דערלעבט די ערב גאולה צייט"]. עמוד שלז ["הסכת ושמע ישראל! העת הזאת היא מועד הגאולה על ידי משיח צדקנו" ושם "שידע את האמת הגמור כי על מפתן הגאולה שלימה ע"י משיח צדקנו אנו עומדים"]. עמוד שלח. עמוד שמט ["הכון ישראל לקראת משיח צדקנו"]. עמוד שנד ["מטרת הכרוזים היא להודיע: א) כי הזמן הוא ערב הגאולה השלמה המיועדה ע"י הנביאים הקדושים. ב) הגאולה ע"י משיח צדקנו הבא בקרוב ממש"]. עמוד תיט [מח"י אלול תש"ב: "זיינען מיר שוין טיף אריינגעפארען אין דער שבוע שבו בן דוד בא, אויב נישט טאקע אין דעם לעצטן יאר"].

17) לשון הכתוב: שיר השירים ב, ט.

18) ראה לעיל ס"א ב' ביאורים ב"שחוק".

19) הלשון "הי'" [לשון עבר] מובן ע"פ מ"ש בשיחת ש"פ פינחס ה'תשמ"ה ("תורת מנחם - התוועדויות" ח"ד עמוד 2617 ואילך), שם מבואר דכמו שאר נשיאי ישראל שנסתלקו לא יהי' כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ משיח, [אף שכמו "כל שאר נשיאי ישראל בכל הדורות" עדיין יהי' לו אצלו מעלת הנשיאות].

20) ונראה ברור, דכל דברי רבינו אמורים לפי שיטת הרמב"ן והטור וסיעתם [וכהכרעת הט"ז וסיעתו הנ"ל] דהאיסור למלא פיו שחוק בזמן הזה מיירי בשמחה של מצוה, ויסודו בחיוב אבילות על חורבן ביהמ"ק, וע"כ אינו שייך אלא בזמן הגלות ולא בזמן שהי' ביהמ"ק קיים, ועאכו"כ שאינו נוהג בימות המשיח.

21) ראה פי' הרע"ב על מגילת רות. ובכ"מ.

22) ראה לדוגמא לקוטי שיחות חלק ה' עמוד 149 הערה 51.

23) ולהעיר, שמדברי המהרש"א בחידושי אגדות עמ"ס ברכות שם משמע שאפילו בזמן בית שני לא הותרה השחוק במילואה ובשלימותה ורק "בגאולה העתידה שתהי' שלימה" - אז, ימלא שחוק פינו, עיין שם. וכ"כ בפירוש בעיון יעקב על העין יעקב (ברכות שם) - הו"ד ביהל אור עה"כ שם - "דאפילו בבית שני לא הי' היתר כי אם דוקא בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" דקאי על לעת"ל].

24) וראה לבוש הנ"ל הערה 7.

25) ראה פרמ"ג או"ח שם במש"ז סק"ד דענין שבירת הכוס [או הקדרה - בקישורי תנאים] "היינו כדי להבהיל ושלא יהא השמחה במילואה ולזכור החורבן".

26) ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ו עמוד תל ואילך, בקו"ק משלהי שנת תש"ב: " שישו ושמחו בשמחת הגאולה . . עס קומט אהן דאס יאהר תשג"ה . . עס וועט דערהויבן ווערען די מלכות בית דוד דורך דעם גואל צדק וועלכער וועט ברענגען פאר'ן אידישען פאלק די גאולה שלמה! אזוי איז דאס און אזוי וועט דאס זיין, סיי איהר גלויבט אין אונזערע ווערטער און סיי ניט! די גאולה שלמה איז נעהנטער ווי נאהענט און אונזערע רוף 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה' איז ערנסטער ווי ערענסט . . איהר ווילט ניט הערען פון תשובה אהן באווייזען אז דאס איז נויטווענדיק, האט איהר אונזער פרעהליכען אנזאג 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה' אז די גאולה דערנעהענטערט זיך...".

27) ויש להעיר שבדורות האחרונים הקילו האחרונים הרבה בענין שמיעת כלי זמר וכיו"ב, ראה: שו"ת מהרש"ג ח"ב סימן קכה. שו"ת חלקת יעקב ח"א סימן סב. שו"ת שבט הלוי ח"ו סימן סט וחלק ח' סימן קכז. שו"ת משנה הלכות ח"ו סימן קו. שו"ת להורות נתן ח"ד סימן מו. וראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סו"ס קסו.

28) וראה שיחת ש"פ תצא תשמ"ח (ספה"ש תשמ"ח ח"ב עמוד 631 ואילך) ושם הערה 72.