בהמשך למה שפלפל בגליון האחרון (תתפא, ע' 5) הגה"ח הראי"ב שי' גערליצקי בענין מה שפרחה נשמתן דבנ"י בשעת מ"ת ומה שיש ללמוד מזה לענין אם צריך לחזור ולקדש לאחר תחה"מ ע"ש בארוכה, הנה ברצוני להעיר ע"ז כמה נקודות בקצרה:

א. בנוגע למ"ש בסוף דבריו ש"אולי אפשר שזהו גם הכוונה ב"פרחה נשמתן" שהי' במתן תורה, שלא היה מיתה גמורה, ונמצא לפי"ז שאין לפשוט מזה כלום לענין תחיית המתים ממש", הנה כן כתוב מפורש בהמשך תרס"ו (בד"ה ויצא יעקב ע' צט): "וזהו ג"כ ענין שפרחה נשמתן על כדו"ד הרי לא הי' ענין מיתה ח"ו שהרי הי' אז מעין עוה"ב שהי' חירות ממות כו' אלא שזהו שהתענוג הפשוט בא במורגש וממילא לא יכלו לסבול כו'" (יעו"ש בהמשך הדברים).

אך לאידך בד"ה אתה הראת תשמ"ו (נדפס בסה"מ מלוקט ח"א ע' תסג) מבואר שבחג השבועות - מלבד שהוא יום ההילולא דדהע"ה והבעש"ט - י"ל שהוא גם יום ההילולא דמרע"ה "שהרי בשעת מ"ת פרחה נשמתן של כל ישראל והחזירה בטל כו' ובהכרח לומר שענין זה היה בכל ישראל למקטנם ועד גדולם שהרי בטח נמשך ענין של תחי' (טל תורה) לכאו"א מישראל כולל משה רבינו ונמצא שביום זה הי' גם ענין יציאת הנשמה (פרחה נשמתן) דמשה רבינו, ענין הילולא". ע"כ.

הרי שלדעת רבינו זה פשוט שאצל כל ישראל ה"פרחה נשמתן" היה כפשוטו (אלא שבמאמר הוא בא לחדש שענין זה היה גם אצל מרע"ה). וצע"ק שלא העיר כלום מהמאמר הנ"ל דס"ו שם מבואר בפשיטות ש"לא הי' ענין מיתה ח"ו"1.

[ובעיקר הענין זה יש להעיר על מה שמחדש שם דשבועות הוא גם יום ההילולא דמרע"ה שגם אצלו הי' הענין ד"פרחה נשמתן". דהנה בכ"מ בחסידות מפורש לכאו' להיפך, מתחיל מתניא פל"ד ובהע' שם מתייחס לזה ומבאר ד"עכצ"ל דהגילוי דמ"ת "פנים בפנים" הוא למעלה מהגילוי ד"שכינה מדברת כו'", ובשביל גילוי זה י"ל (ע"פ המבואר בפנים, דאאפ"ל שאצל משה רבינו הי' חסר העילוי בטל תחי') שגם אצל משה פרחה נשמתו" (ועד"ז עם איזה הוספות נמצא בלקו"ש חכ"ח ע' 13 הע' 56, ע"ש).

ולכאו' צ"ע מלשון הכתוב לגבי משה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא), וראה בד"ה פנים בפנים עטר"ת שמבואר שם איך שבחינת "פנים אל פנים" הנאמר גבי משה הוא יותר נעלה מהגילוי ד"פנים בפנים" דבנ"י, הרי שלכאו' מפורש שמשה היה "כלי" לא רק להגילוי דבחינת "שכינה". וצ"ע.

ולהעיר שגם בהמשך ע"ב ח"ב ע' תתקל"א, כשמדבר על זה שאצל משה לא הוצרך להיות פרחה נשמתו במ"ת, מדבר על גילוי אוא"ס ולא רק בחי' שכינה.

ובכלל צ"ב בכללות הענין דהילולא דמשה היא גם בשבועות, שהרי גם אם נאמר דפרחה נשמתו, הרי תיכף ומיד חזרה ע"י הטל של תחי', ולכאו' כל ה'שטורעם' דיום הילולא הוא מצד שנסתיימה עבודתו בעלמא דין, וכל תורתו ועבודתו עולים למע' וכו', ולא מצד עצם זה שנשמתו נסתלקה מהגוף שהוא כשלעצמו לאו דוקא ענין רצוי (לכאו') כאשר זה באמצע הזמן שנקצב לו לחיות. ולדוגמא, האם שייך לומר שבכל שנה בפורים הי' ר' זירא מציין את יום ההילולא שלו עצמו לאחרי שקם רבה ושחטי'?! וצ"ע בכ"ז].

ב. בנוגע למ"ש בגליון הנ"ל בענין הגירות דמ"ת, האם אמרינן בזה דכקטן שנולד דמי, הנה בסוף הדברים כתב שבלקו"ש חכ"א ובחל"ח (מסתמא הוא פליטת הקולמוס וכוונתו לחל"ג) נוטה יותר להצד דע"י הגירות דמ"ת כן נחשבים כקטן שנולדו, "ויל"ע לפי"ז מה שהקשו שהרי ודאי לא נפסק ח"ו היחוס מהאבות ועוד חזון למועד", הנה לכאו' בהערה 13 בשיחה דחכ"א מיישב זאת, ע"ש היטב.

ג. עוד יש להעיר דבשיחה הנ"ל נראה להדיא דאין מקום לחלק בגדר הגירות בין הגירות דמשה להגירות דאהרן (ושאר בנ"י). וראיתי שמביאים בשם "הרה"צ והרה"ג וכו' מאוסטרובצה" (לשון רבינו באג"ק ח"ה עמ' קז) ליישב קושית המפרשים בזבחים (קא, ב) שהגמ' מדברת על הסגרת מרים שבסוף פרשת בהעלותך, והלשון שם הוא: "מרים מי הסגירה, אם תאמר משה הסגירה, משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים", וכבר תמה המהרש"א שם, דהלא גם משה היה קרוב כמו אהרן ולמה צריך לומר שהוא אינו יכול להסגירה מצד זרות? וע"ש מה שתי' המהרש"א וה'צאן קדשים'.

והאוסטרובצר תי' ע"פ דברי הגו"א (הובאו בגליון הנ"ל) שבגירות דמ"ת לא אמרינן דכקטן שנולד דמי כיון שבא ע"י כפי' שכפה עליהם הר כגיגית, וממילא כ"ז אמור לגבי אהרון שהיה תחת ההר עם כל בני ישראל שנאמר עליהם ויתייצבו בתחתית ההר שמכאן דרשו שכפה עליהם הר כגיגית, אולם משה רבינו היה אז על ההר וקיבל את התורה שלא ע"י כפי', ולגבי משה הגירות כן נחשבת כקטן שנולד דמי ולכן בטלה קורבתו למרים, ולכך הוצרכו לומר שמשה לא הי' יכול להסגירה מצד שהוא זר.

אך לענ"ד, אף שיש בזה מן החריפות, לפועל קשה לחלק כן (וכנ"ל גם בשיחה בכח"א נראה שאינו סובר כן): משום דבאמת מהי סברת הגו"א לחלק בין גירות שבא מרצונו לבין גירות שע"י כפיה? הנה בפשטות נראה דמסתבר לפרש כמ"ש הכלי חמדה בפרשת ויגש (הנסמן שם בשיחה) דבזה שכפה הקב"ה עליהם ההר כגיגית "הראה הקב"ה דישראל אין חיותן כ"א עפ"י תורה הקדושה והם שורשם וחיותם בתורה א"כ ל"ש בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאדרבה הרי עיקר נתינת התורה לישראל מפני שהם שייכים לה, והיא שלהם מפאת שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ודוקא בגר הבא להתגייר מאומה אחרת, הרי הוא מפריד עצמו מאו"ה שכל חיותם ושרשם עפ"י טבעי השמים ומדבק עצמו בהשי"ת, ה"ה כקטן שנולד. אמנם ישראל הוא להפוך וכו'", ע"ש עוד.

ולפי"ז פשוט שאין כלל מקום לחלק בזה בין משה לשאר ישראל, דזה שכפה עליהם הוא רק סימן לשייכותם העצמית למ"ת, ופשוט שמשה לא גרע בזה מכל ישראל.

ולהעיר שגם לפי סברות אחרות שראיתי בטעם החי' בין הגירות דמ"ת דלא אמרינן דכקטן שנולדו דמי לבין סתם גירות (כמו מה שביאר בספר הררי קדם ח"ב סי' קכ"ה ע"ש, או הגרי"נ שטרן ז"ל בקובץ מורי' (שנה י"ז גליון א-ד) הנזכר בגליון הנ"ל ע"ש) אין מקום לחלק בזה בין משה לכל ישראל. וצ"ע מה היתה סברת המאיר עיני חכמים.

וראה גם בהקדמת השב שמעתתא (נסמן שם בלקו"ש) שביאר איך הותר למשה לפרוש מצפורה, לדעת ר"ל שגר אינו מקיים מצוות פו"ר במי שנולד לו לפני שנתגייר, ותירץ ע"פ דברי הגו"א הנ"ל דבגירות דמ"ת לא אמרינן דכקטן שנולד דמי, הרי שגם הקצוה"ח לא ראה מקום לחלק בין משה לכל ישראל.

אך לכאו' אפ"ל באו"א, דהטעם שמשה לא נחשב לקרוב למרים הוא מצד שע"י שעלה למרום נתבטלה הקורבה, וכדברי התרוה"ד הידועים לגבי אשת אליהו ואשת ריב"ל שמותרות להנשא, דאשת איש אמר רחמנא ולא אשת מלאך.

וראיתי שמביאים מספר בכורי אביב להרה"צ מראדזימין שתירץ בשם הרה"צ רש"ב מפשיסחא על הקושיא הנ"ל לענין הסגרת מרים "שאצל משה רבינו לא שייך לומר קרוב דלא היה בגדר איש כלל, רק מלאך כעליונים, א"כ לא שייך קורבה לגביה, וי"ל הפירוש דקרבת הוא מחמת שורש אחד והוא יוצא מכלל אנשים".

ומפשטות דבריו נראה שזהו מצד רום מעלתו של משה רבינו בעצם. אך ע"ז קשה מכמה מקומות דמשה ואהרן נחשבים קרובים, וכמבואר בלקו"ש שם ע"פ הגמ' בר"ה וכו'. אך אולי כוונתו באמת כפי שנת"ל דע"י עלייתו להר יצא מגדר איש (וכדברי התרוה"ד לגבי אליהו וריב"ל), אבל לפנ"ז אכן היה לו יחס של קורבה למשפחתו.

להעיר מלשון המד"ר פרשת וזאת הברכה (פי"א, ד) בענין משה איש האלקים: "בשעה שעלה לרקיע אלקים, כשם שאין המלאכין אוכלין ושותין אף הוא לא ולא שותה", וממילא גם בשעת שירד הרי שפנים חדשות באו לכאן, דפקע ממנו שם איש בעלייתו להר, וגם כשחזר וירד למטה כבר פקע ממנו הקירבה עם משפחתו.

ויש להאריך בזה עוד, ואכ"מ.