ובס' ברכת שמעון (מועדים) ע' קל"ו ואילך (הובא גם בברכת שמעון ב"ק סי' ל"ב) הביא דבריו, אלא שחולק עליו וסב"ל שגם במקדש שני היו עשר מנורות, כיון שההיכל הי' גדול לפי חשבון זה מהמשכן לכן הי' צריך לריבוי מנורות למען הרבות האור, וביאר דאמדו חז"ל דנוסף על חוק התורה בהדלקת המנורה, יש בזה גם משום מצות הארת ההיכל, ולכן בהתרחב ההיכל ממילא הוסיפו המנורות כדי לקיים מצות הארת ההיכל עיי"ש בארוכה.

ולפי טעם המשך חכמה מובן דבבית שלישי דבודאי יהי' גילוי השכינה וכו', וכן לפי הברכת שמעון שהוא משום הארת ההיכל, ודאי יהיו שם עשר מנורות,ויש להוסיף דלפי מ"ש המהרש"א במגילה כט,א, שבמדרש אמרו ד"לעתיד יהי' בית המקדש גדול כירושלים שבעולם הזה"[1], יצטרכו יותר מעשר מנורות[2].

אלא דאם ההלכה כת"ק שהיו מדליקין רק בשל משה, ולפי שיטת רש"י במנחות שם אפילו לפי רבי אלעזר בן שמוע דקאמר שעל כולם היו מסדרין, כוונתו דפעמים בזה פעמים בזה[3], אבל לא הדליקו יותר ממנורה אחת, פשוט שאין לומר כביאור הנ"ל, כיון שלעולם לא הדליקו אלא מנורה אחת.

ועי' בס' עזרת כהנים (מדות פ"ד מ"ז, בד"ה צורת המנורה) שכתב לבאר הטעם ע"פ מ"ש בילקוט שמעוני (מלכים א' רמז קפה) וז"ל: עשר מנורות כנגד עשר הדברות שהתורה נמשלה בנר, ושבעים נרות כנגד שבעים אומות וכל זמן שהיו הנרות דולקין היו האומות נכבשין ומיום שכבו הנרות נתגברו האומות[4], ויעש שלחנות עשרה כדי להרבות זרעים, ולמה עשה משה אחד שלא היו במדבר צריכין לזרעים, וכיון שבא שלמה עשאן עשר כדי להרבות זרעים, וכיון דבבית שני לא הי' השפע יורד במילואו לא עשו עשרה שלחנות וכו' עיי"ש.

[דבריו לכאורה צריכים ביאור דאי משום הא אדרבה, דמשום זה גופא הי' להם לעשות בבית שני עשרה מנורות ושלחנות בכדי לשלוט על האומות ולהמשיך שפע וכו', ואולי כוונתו דידעו שכן נקבע מלמעלה על הזמן דבית שני שלא ישלטו על האומות וכו' ולא שייך שיהי' בזה שינוי].

ולפי ביאור זה י"ל דלעת"ל לא יצטרכו לזה, כיון שבכל אופן הטובה תהי' מושפעת הרבה וישלטו באומות וכו'.

ובעזרת כהנים שם סיים, דבס' שבט יהודא כתב הטעם לעשר מנורות ועשר שלחנות שהן לכבוד שלחן ומנורה של משה, וסבירא ליה שלא היו מדליקין ומסדרין אלא בשל משה לבדו, א"כ לפי טעם זה לכאורה ה"ז שייך גם בבית שלישי[5].

ועי' ברבינו בחיי (שמות כה, י) שכתב וז"ל: וכן במנורה כתיב (שמות כ"ה) תיעשה המנורה ביו"ד, ולכך עשה שלמה עשר מנורות, שאין הכוונה שתצוה התורה מנורה א' ושיבא שלמה ויעשה מהם עשר, וכן עשרה שלחנות ועשרה כיורים ונמצא עובר על בל תוסיף, אבל הקב"ה מודיע למשה בהר כי כשיבנו ביהמ"ק יעשו עשרה, והיו הדברים קבלה בידם. עד שהגיע בנין בית המקדש ועשה שלמה כאשר היתה קבלה בידם עכ"ל, דלפי דבריו יוצא שכן נקבע מעיקרא בנוגע לבית המקדש, וא"כ ה"ה בביהמ"ק השלישי.

קושיית האחרונים דאיך הדליקו המנורה בחנוכה הרי לא הי' מזבח

ויש לקשר כל הנ"ל גם בענינא דיומא, דידוע קושיית הגאון ר"מ זעמבא הי"ד ועוד[6], דבירושלמי שקלים (פ"ד ה"ב) איתא "השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות" נמצא מבואר דהמזבח מעכב הדלקת המנורה, ולפי"ז קשה שהרי במגילת תענית פ"ט מבואר דלא נגמר המזבח עד אחר חנוכה וא"כ איך הדליקו את המנורה, הא לפי דברי הירושלמי אם אין מזבח אין מנורה?

ובס' 'ברכת שמעון' שם תירץ דמבואר בילקוט מלכים רמז קפ"ה (הנ"ל) הטעם שהוסיף שלמה עשר שולחנות משום שהי' צורך גדול יותר בזרעים ובגשמי ברכה כו' ומצינו דשלמה דרש טעמא דקרא כמבואר בסנהדרין (כא ב) אני ארבה וכו', ולכן הוסיף יותר בכלי המקדש וכן הי' בבית שני (כנ"ל), א"כ י"ל דרק הדלקה כזו למען ריבוי האור הדליקו החשמונאים בחנוכה, ולא הדלקה שהיא עבודה מצ"ע כקרבנות, ותירץ בזה קושיא הנ"ל מהירושלמי, כי על הדלקה זו אין המזבח מעכב, עיי"ש בארוכה שביסוד זה תירץ כ"ה קושיות בנס חנוכה, כמו הקושיא דהרי טומאה הותרה בציבור ולמה הוצרכו לנס, כי בהדלקה כזו ליכא היתר בטומאה עי"ש.

אלא שיש להקשות עליו, דבאגרות קודש ח"א (ע' קלו) הקשה אחד קושיא זו והרבי הפריך תירוצו וזלה"ק: עוד כ' כת"ר דע"פ מה דאיתא בירושלמי שקלים (פ"ד ה"ב) דהשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות, ובמגילת תענית (פט"ו) איתא דח' ימים היו עוסקים בבנין המזבח ונגמר ביום ח', וא"כ לא הוי אז מזבח, וממילא הטבת המנורה לאו כלום הוא, ובודאי הדה"נ אז לא הוה רק מצוה בעלמא בלי שום סרך עבודה, ולית בה דינא דאין כל"ש מקדשין אלא מלאין, וסרה בזה ג"כ קושית העולם למה צריך לנס הא טומאה דחוי' בצבור וז"א דאז הדה"נ הי' מצוה ולא קרבן. [כוונת הכותב דכיון שהי' מצוה בעלמא לכן אין המזבח מעכב וכו', וזהו ע"ד תירוצו של הברכת שמעון].

וע"ז הקשה הרבי: ותימה דטומאה ושבת ילפינן מחד קרא כדאיתא בתו"כ פ' אמור הובא ברמב"ם הל' תו"מ (פ"ג ה"י) וא"כ לפ"ז איך הדליקו אז את המנורה בשבת, ובכ"מ משמע שהדליקו ח"י רצופים, עוד יקשה איך ישתמשו במנורה שהוקצבה לעבודה בענין שאינו עבודה, ומיהו בזה י"ל דכיון דעשו אז מנורה חדשה כדאיתא בר"ה (כד, ב) וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט (תוספתא פ"ב דמגילה, יד הל' ביה"ב ספ"א) אבל תימה מנ"ל מצוה זו דהדה"נ אם נאמר דאין בזה החיוב שבתורה ואדרבה הוי אש זרה אשר לא צווה אותם, והנכנס לקדש שלא לעבודה לוקה (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ב ה"ד), עכלה"ק. ועיי"ש עוד בהמשך המכתב דשקו"ט אם פסקינן כהירושלמי, ועי' בזה לקו"ש חי"א ע' 117 וחי"ז ע' 54 הערה 32.

והנה בשלמא קושיית הרבי (הנ"ל) דמנלן מצוה זו אם נאמר דאין בזה חיוב שבתורה? הרי ר"ל -בברכת שמעון- דגם הארת ההיכל הוה חלק מגוף המצוה, אבל אכתי נשאר תמיהת הרבי דכיון דטומאה ושבת ילפינן מחד קרא א"כ איך הדליקו המנורה בשבת ובכ"מ משמע שהדליקו ח' ימים רצופין[7].

וראה לקו"ש חלק כ"ה ע' 235 שכתב דמשמע בכמה מקומות (מרדכי ואור זרוע הל' חנוכה סי' שכ"א הובאו בדרכי משה לטאו"ח ר"ס עת"ר, שבלי הלקט סי' קע"ד ועוד) דחנוכה הוא על שם חנוכת המזבח והמקדש, היינו שבאמת כבר חינכו אז את המזבח, ובשוה"ג שם כתב דצע"ק במגילת תענית שם ובנו וכו' והיו מתעסקין בו שמונה ימים, דמשמע דהחינוך התחיל רק לאחר הח' ימים כו'? אולי הכוונה ב"מתעסקין בו" - בהחינוך עיי"ש, היינו שכבר היו להם מזבח מיד והיו מתעסקין בהחינוך, במילא שפיר הי' אפשר לקיים מצות הדלקה, וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 633 במכתב דערב ימי חנוכה תשמ"ג בההערה שם (בד"ה חנוכת המזבח) שמבאר הטעם דעיקר קביעת היו"ט דחנוכה הוא על שם חנוכת המזבח, עפ"י מ"ש הרמב"ם שעיקר מצות בנין ביהמ"ק הוא להקריב שם קרבנות שהוא במזבח עיי"ש.