בשיחה הידועה בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (שיחה א') שמבאר הרבי שיטת הרמב"ם בימות המשיח, שיהיו ב' תקופות, בתקופה הראשונה תהי' ההנהגה ע"פ הטבע וע"ז קאמר הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, אבל בתקופה הב' יתבטל מנהגו של עולם ותהי' הנהגה נסית עיי"ש (ועי' גם בחט"ו שיחת עשרה בטבת).

וממשיך שם (בסעי' ט"ז ואילך): דעדיין צריך ביאור כיון שגדר ימות המשיח שבא בהמשך לביאת המשיח קשור לדעת הרמב"ם בכך שעולם כמנהגו נוהג, מנין ההכרח שבימות המשיח עצמם תהי' תקופה נוספת שבה ייבטל מנהגו של עולם, ועוד ועיקר מהי אותה סיבה נפלאה שתביא ותגרום לחידוש נפלא זה של הנהגת התקופה השני'? ומבאר בהקדים דברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו (אות ו'), שמה שפירש את היעודים דלעתיד וגר זאב עם כבש וכיו"ב שהם דרך משל וחידה "אין דברנו זה החלטי כו' שהם משל" ואפשר שיתקיימו כפשוטם, ומבאר בזה דהנה ידועים דברי הגמ' (סנהדרין צח,א) לגבי סתירת הפסוקים "כתיב (דניאל ז,יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה, וכתיב (זכרי' ט,ט) עני ורוכב על חמור, זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור", ומובן מזה לגבי שאר ענינים שבימות המשיח שבשעה שישראל יהיו במצב של "זכו" יהיו כל הענינים באופן אחר לגמרי, אופן נסי, וזה שבס' היד – ספר "הלכות הלכות" – פסק הרמב"ם שלא יהי' ביטול דבר ממנהגו של עולם הוא, כיון שענין משיח וביאתו והגאולה בכלל הוא הלכה, הלכה ברורה ופסוקה, וכך הוא גם האופן בזה שהוא אינו תלוי באופן דמעשה בנ"א (משא"כ הגאולה באופן דארו עם ענני שמיא וכיו"ב שתלוי בזה שישראל הם במצב של "זכו" שאינו ברור ומוחלט, כי הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, והרשות לכל אדם נתונה כו' ולכן הרמב"ם מתאר את הגאולה כאופן כזה שהוא הלכה, מוכרח להיות (ללא תלות במצבם של ישראל), עיי"ש בזה עוד.

ומסיים שם דעפ"ז מובן ההכרח לתקופה השני' שבימות המשיח, כי לאחר ביאת המשיח (באיזה אופן שהיא) שלא יהי' לישראל "נוגש ומבטל" ש"אינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" ואדרבה יהיו "פנויין בתורה וחכמתה" עד שאפילו "עסק כל העולם (כל האומות) יהי' לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים כו' כמים לים מכסים" שזהו שלימות המצב של "זכו" הרי זה יביא בהכרח לתקופה השני' (בימות המשיח גופא) שיהי' בה ביטול מנהגו של עולם, ההנהגה הנסית (כולל הענין היסודי – כלשון הרמב"ם – תחיית המתים) עכתוה"ד, וממשיך עפ"ז לתרץ הקושיות והסתירות שמקשים על שיטת הרמב"ם דמשמע דסב"ל דגם בימות המשיח יהי' שינוי הטבע דע"פ הנ"ל מובן דשם איירי בתקופה הב'.

לכאורה שיטת הרמב"ם היא לא כמבואר בש"ס

והרבה כבר הקשו בזה, דסו"ס שיטת הרמב"ם סותר סוגיות הש"ס, דבש"ס נקט דשמואל דסב"ל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, חולק על רבי חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, וכדאיתא בברכות לד,ב: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", וכן הוא בסנהדרין צט,א, ולפי השיחה בדעת הרמב"ם ליכא הכרח כלל דפליגי, די"ל לשמואל דקאי על תקופה הב' שבימוה"מ, וכמו שפסק הרמב"ם עצמו כשמואל וכריו"ח?

ועי' שוה"ג בהשיחה שם (ע' 199) שהביא דברי השל"ה שאמר ג"כ דאפשר דשמואל לא פליגי על ריו"ח, ו"אף שאמר ופליגא דשמואל, י"ל דפליגא ר"ל יש חילוק כי כל אחד מדבר בענין אחר"[1].

אלא דלכאורה אכתי יל"ע מהך דפסחים (סח, א) וסנהדרין (צא, ב): "רב חסדא רמי: כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים! - לא קשיא, כאן - לימות המשיח, כאן לעולם הבא. ולשמואל דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, לא קשיא; כאן - במחנה צדיקים, כאן - במחנה שכינה", ולפי המבואר דגם שמואל מודה דבתקופה הב' יהי' שינוי מנהגו של עולם מהו קושיית הגמ'?

ועי' גם שבת סג,א דפליגי ר"א ורבנן אם יצא בשבת בכלי זיין, דלרבנן חייב חטאת ולר"א פטור דתכשיט הוא לו, ואיתא שם בגמ' (הובא בהשיחה שם סעי' ח'ׂ) "תניא, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב - ותהוי לנוי בעלמא! - אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וזה איירי בהל' שבת, ולפי המבואר בהשיחה למה הוצרך לומר דחכמים בהברייתא[2]("אמרו לו לר"א וכי מאחר דתכשיטין הן למה הם לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח") פליגי אשמואל, הלא יש לומר דגם שמואל מודה שבטלין בתקופה הב' וכפי שנת' בהשיחה בביאור דעת הרמב"ם?

וכן יל"ע ללשון שני שם: "איכא דאמרי, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין. היינו דשמואל", וכיון שנת' דגם לפי שמואל יתבטלו בתקופה הב' א"כ שוב קשה ללשון זה כיון דתכשיטין הן למה הן בטלין אח"כ?

ועי' שו"ת רדב"ז (או"ח, יו"ד ח"ח סי' עא) שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק כשמואל וגם כריו"ח שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו' וז"ל: דעת הר"מ ז"ל הוא, כי כל היעודים אשר יעדו כל הנביאים לישראל לימות המשיח כולם משל לרוב השלום שיהיה בימי המשיח, וכן כתב בהדיא פרק י"ב מהלכות מלכים [ה"א], אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם וכו', ואינו חולק על התלמוד שאמר ופליגא דשמואל, אלא שהם ז"ל הניחו הדברים והנבואות כפשוטן כאשר יבינו אותם כללות העם, ולא רצו לפרסם שכל אותם הדברים הם משל, שלא לתת רפיון בלב בני אדם וחולשה בדברי הנביאים, ומשום הכי אמרו דפליגי, ויתפסו דברי האומר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ותחזק ידי אמונתם בביאת המשיח, כדי לזכות לאותן הטובות אשר יעדו להם הנביאים, אבל קושטא דמילתא הוא דלא פליגי עכ"ל, אבל גם לפי דבריו לכאורה צ"ב שלא הי' הגמ' צריך לומר דפליגי, כי באמת גם לשמואל כל הנבואות הן כפשוטם, אלא דקאי על תקופה הב' שבימות המשיח.

י"ל דהחילוק הוא אם נקטינן דתחה"מ הוא בימות המשיח או לא

ולכאורה י"ל בכל זה, דהנה כל יסוד הענין שיהי' ב' תקופות בימות המשיח הוא לפי שיטת הרמב"ם דוקא דסב"ל דתחיית המתים הוא חלק מ"ימות המשיח" עצמם, וכמבואר שם בסעי' ט' וז"ל: לכאורה איך כותב הרמב"ם שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו 'של עולם ולא יהי' שום חידוש במעשה בראשית - הרי זהו עיקר מי"ג העיקרים שתהי' תחיית המתים (שזהו ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית)? בשלמא לפי השיטות שעולם התחי' הוא עולם הבא (ותכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים) - תחיית המתים היא איפוא ענין אחר לא "חלק" מימות המשיח, אבל לפי שיטת הרמב"ם שעולם הבא היינו עולם הנשמות בלי גופים, ועולם התחי' אינו תכלית שלימות השכר אלא תחיית המתים תהי' בהזמן ותקופה דימות המשיח לפני שהנשמה באה לעולם הבא - נמצא שלפי שיטת הרמב"ם יהי' חידוש במעשה בראשית (תחיית המתים) בימות המשיח. ואיך אפשר לומר שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם? ובהכרח לומר שלפי הרמב"ם ה"ז שני ענינים שונים וכן בזמנים שונים: ישנו הענין וזמן בימות המשיח שקשור עם ביאת המשיח וישנו ענין וזמן נוסף אשר יתוסף לאחרי תקופת התחלת ימות המשיח, יתוספו הנהגות דברים שיעשה הקב"ה בזמן ההוא, כולל גם ענינים של שינוי מנהגו של עולם זה יהי' בזמן יותר מאוחר בימות המשיח גופא עכ"ל.

נמצא מזה דאם סבירא לן כשיטת הראב"ד בהל' תשובה פ"ח ה"ב והרמב"ן בשער הגמול וכו' (ראה אגרות קודש כרך ב' ע' עו וש"נ גם ללקו"ת ועוד) דתחיית המתים אינו חלק מימות המשיח, אלא הוא "עולם הבא" עולם השכר, שוב ליכא הכרח לומר דלפי שמואל יהי' ב' תקופות בימות המשיח ושבתקופה הב' יהי' שינוי מנהגו של עולם, אלא דשמואל קאי על כל הזמן דימות המשיח עד הזמן דעולם הבא.

שו"ר שכ"כ בהדיא בלקו"ש חט"ו ע' 418 הערה 56 וז"ל: הוכחה זו היא רק לשיטת הרמב"ם הל' תשובה פ"ח שעוה"ב היא רק לנפשות (ולא עולם התחי'), שלפ"ז עכצ"ל שתחה"מ היא תקופה בימוה"מ גופא; משא"כ לדעת הרמב"ן (בשער הגמול) ועוד שעוה"ב הוא עולם התחי' - איז הכרח מענין דתחה"מ שיש תקופה שני' בימוה"מ עכ"ל.

ולפי"ז י"ל דבס' 'ארבעה טורי אבן' (להג"ר אלעזר רוקח לבוב תקמ"ט) הל' תשובה שם ריש פ"ח כתב דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בענין תחית המתים ועוה"ב הם דברים עתיקין מחלוקת ישנה בכמה תנאים ואמוראים בענין זה במדרש הנעלם בזהר פ' תולדות (קלד,ב ןאילך). ובציוני מהר"נ שם כתב דשיטת הרמב"ם מבוארת בהדיא במדרש הנעלם בזוה"ק פ' תולדות בלשונו ממש של רבינו עיי"ש.

וא"כ לפי"ז אפ"ל שהש"ס סב"ל כהדעות דתחיית המתים הוא עוה"ב, ולכן למד בפשטות דשמואל קאי על כל הזמן דימות המשיח דעולם כמנהגו נוהג, כיון שאין הכרח לומר שבימות המשיח ישתנה מנהגו של עולם, ולכן קאמר הש"ס דפליג שמואל על ריו"ח דאמר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו', וכן א"ש הא דמקשה בפסחים וכו' לשמואל מוחפרה הלבנה וכו' וכן א"ש הגמ' דשבת הנ"ל.

אבל הרמב"ם דנקט כהדיעות בזהר וכו' כנ"ל דתחיית המתים הוא חלק מימות המשיח עצמו, ועולם הבא הוא נשמות בלי גופים, הנה לשיטתו למד דשמואל איירי רק בתקופה הא' בהמשך לביאת המשיח עצמו, ולא על תקופה השני' דימות המשיח, וא"כ א"ש כל פסקי הרמב"ם וכפי שנת' בהשיחה.

ודאתינן להכי, יש לבאר שיטת הרמב"ם דסב"ל דמצוות אינן בטלות אפילו אחר תחיית המתים, (כמבואר בארוכה בס' 'ימות ביסוד שיטת הרמב"ם דבימוה"מ ישנם ב' תקופות

ר"מ בישיבה

בשיחה הידועה בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (שיחה א') שמבאר הרבי שיטת הרמב"ם בימות המשיח, שיהיו ב' תקופות, בתקופה הראשונה תהי' ההנהגה ע"פ הטבע וע"ז קאמר הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, אבל בתקופה הב' יתבטל מנהגו של עולם ותהי' הנהגה נסית עיי"ש (ועי' גם בחט"ו שיחת עשרה בטבת).

וממשיך שם (בסעי' ט"ז ואילך): דעדיין צריך ביאור כיון שגדר ימות המשיח שבא בהמשך לביאת המשיח קשור לדעת הרמב"ם בכך שעולם כמנהגו נוהג, מנין ההכרח שבימות המשיח עצמם תהי' תקופה נוספת שבה ייבטל מנהגו של עולם, ועוד ועיקר מהי אותה סיבה נפלאה שתביא ותגרום לחידוש נפלא זה של הנהגת התקופה השני'? ומבאר בהקדים דברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו (אות ו'), שמה שפירש את היעודים דלעתיד וגר זאב עם כבש וכיו"ב שהם דרך משל וחידה "אין דברנו זה החלטי כו' שהם משל" ואפשר שיתקיימו כפשוטם, ומבאר בזה דהנה ידועים דברי הגמ' (סנהדרין צח,א) לגבי סתירת הפסוקים "כתיב (דניאל ז,יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה, וכתיב (זכרי' ט,ט) עני ורוכב על חמור, זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור", ומובן מזה לגבי שאר ענינים שבימות המשיח שבשעה שישראל יהיו במצב של "זכו" יהיו כל הענינים באופן אחר לגמרי, אופן נסי, וזה שבס' היד – ספר "הלכות הלכות" – פסק הרמב"ם שלא יהי' ביטול דבר ממנהגו של עולם הוא, כיון שענין משיח וביאתו והגאולה בכלל הוא הלכה, הלכה ברורה ופסוקה, וכך הוא גם האופן בזה שהוא אינו תלוי באופן דמעשה בנ"א (משא"כ הגאולה באופן דארו עם ענני שמיא וכיו"ב שתלוי בזה שישראל הם במצב של "זכו" שאינו ברור ומוחלט, כי הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, והרשות לכל אדם נתונה כו' ולכן הרמב"ם מתאר את הגאולה כאופן כזה שהוא הלכה, מוכרח להיות (ללא תלות במצבם של ישראל), עיי"ש בזה עוד.

ומסיים שם דעפ"ז מובן ההכרח לתקופה השני' שבימות המשיח, כי לאחר ביאת המשיח (באיזה אופן שהיא) שלא יהי' לישראל "נוגש ומבטל" ש"אינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" ואדרבה יהיו "פנויין בתורה וחכמתה" עד שאפילו "עסק כל העולם (כל האומות) יהי' לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים כו' כמים לים מכסים" שזהו שלימות המצב של "זכו" הרי זה יביא בהכרח לתקופה השני' (בימות המשיח גופא) שיהי' בה ביטול מנהגו של עולם, ההנהגה הנסית (כולל הענין היסודי – כלשון הרמב"ם – תחיית המתים) עכתוה"ד, וממשיך עפ"ז לתרץ הקושיות והסתירות שמקשים על שיטת הרמב"ם דמשמע דסב"ל דגם בימות המשיח יהי' שינוי הטבע דע"פ הנ"ל מובן דשם איירי בתקופה הב'.

לכאורה שיטת הרמב"ם היא לא כמבואר בש"ס

והרבה כבר הקשו בזה, דסו"ס שיטת הרמב"ם סותר סוגיות הש"ס, דבש"ס נקט דשמואל דסב"ל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, חולק על רבי חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, וכדאיתא בברכות לד,ב: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", וכן הוא בסנהדרין צט,א, ולפי השיחה בדעת הרמב"ם ליכא הכרח כלל דפליגי, די"ל לשמואל דקאי על תקופה הב' שבימוה"מ, וכמו שפסק הרמב"ם עצמו כשמואל וכריו"ח?

ועי' שוה"ג בהשיחה שם (ע' 199) שהביא דברי השל"ה שאמר ג"כ דאפשר דשמואל לא פליגי על ריו"ח, ו"אף שאמר ופליגא דשמואל, י"ל דפליגא ר"ל יש חילוק כי כל אחד מדבר בענין אחר" .

אלא דלכאורה אכתי יל"ע מהך דפסחים (סח, א) וסנהדרין (צא, ב): "רב חסדא רמי: כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים! - לא קשיא, כאן - לימות המשיח, כאן לעולם הבא. ולשמואל דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, לא קשיא; כאן - במחנה צדיקים, כאן - במחנה שכינה", ולפי המבואר דגם שמואל מודה דבתקופה הב' יהי' שינוי מנהגו של עולם מהו קושיית הגמ'?

ועי' גם שבת סג,א דפליגי ר"א ורבנן אם יצא בשבת בכלי זיין, דלרבנן חייב חטאת ולר"א פטור דתכשיט הוא לו, ואיתא שם בגמ' (הובא בהשיחה שם סעי' ח'ׂ) "תניא, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב - ותהוי לנוי בעלמא! - אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וזה איירי בהל' שבת, ולפי המבואר בהשיחה למה הוצרך לומר דחכמים בהברייתא ("אמרו לו לר"א וכי מאחר דתכשיטין הן למה הם לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח") פליגי אשמואל, הלא יש לומר דגם שמואל מודה שבטלין בתקופה הב' וכפי שנת' בהשיחה בביאור דעת הרמב"ם?

וכן יל"ע ללשון שני שם: "איכא דאמרי, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין. היינו דשמואל", וכיון שנת' דגם לפי שמואל יתבטלו בתקופה הב' א"כ שוב קשה ללשון זה כיון דתכשיטין הן למה הן בטלין אח"כ?

ועי' שו"ת רדב"ז (או"ח, יו"ד ח"ח סי' עא) שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק כשמואל וגם כריו"ח שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו' וז"ל: דעת הר"מ ז"ל הוא, כי כל היעודים אשר יעדו כל הנביאים לישראל לימות המשיח כולם משל לרוב השלום שיהיה בימי המשיח, וכן כתב בהדיא פרק י"ב מהלכות מלכים [ה"א], אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם וכו', ואינו חולק על התלמוד שאמר ופליגא דשמואל, אלא שהם ז"ל הניחו הדברים והנבואות כפשוטן כאשר יבינו אותם כללות העם, ולא רצו לפרסם שכל אותם הדברים הם משל, שלא לתת רפיון בלב בני אדם וחולשה בדברי הנביאים, ומשום הכי אמרו דפליגי, ויתפסו דברי האומר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ותחזק ידי אמונתם בביאת המשיח, כדי לזכות לאותן הטובות אשר יעדו להם הנביאים, אבל קושטא דמילתא הוא דלא פליגי עכ"ל, אבל גם לפי דבריו לכאורה צ"ב שלא הי' הגמ' צריך לומר דפליגי, כי באמת גם לשמואל כל הנבואות הן כפשוטם, אלא דקאי על תקופה הב' שבימות המשיח.

י"ל דהחילוק הוא אם נקטינן דתחה"מ הוא בימות המשיח או לא

ולכאורה י"ל בכל זה, דהנה כל יסוד הענין שיהי' ב' תקופות בימות המשיח הוא לפי שיטת הרמב"ם דוקא דסב"ל דתחיית המתים הוא חלק מ"ימות המשיח" עצמם, וכמבואר שם בסעי' ט' וז"ל: לכאורה איך כותב הרמב"ם שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו 'של עולם ולא יהי' שום חידוש במעשה בראשית - הרי זהו עיקר מי"ג העיקרים שתהי' תחיית המתים (שזהו ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית)? בשלמא לפי השיטות שעולם התחי' הוא עולם הבא (ותכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים) - תחיית המתים היא איפוא ענין אחר לא "חלק" מימות המשיח, אבל לפי שיטת הרמב"ם שעולם הבא היינו עולם הנשמות בלי גופים, ועולם התחי' אינו תכלית שלימות השכר אלא תחיית המתים תהי' בהזמן ותקופה דימות המשיח לפני שהנשמה באה לעולם הבא - נמצא שלפי שיטת הרמב"ם יהי' חידוש במעשה בראשית (תחיית המתים) בימות המשיח. ואיך אפשר לומר שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם? ובהכרח לומר שלפי הרמב"ם ה"ז שני ענינים שונים וכן בזמנים שונים: ישנו הענין וזמן בימות המשיח שקשור עם ביאת המשיח וישנו ענין וזמן נוסף אשר יתוסף לאחרי תקופת התחלת ימות המשיח, יתוספו הנהגות דברים שיעשה הקב"ה בזמן ההוא, כולל גם ענינים של שינוי מנהגו של עולם זה יהי' בזמן יותר מאוחר בימות המשיח גופא עכ"ל.

נמצא מזה דאם סבירא לן כשיטת הראב"ד בהל' תשובה פ"ח ה"ב והרמב"ן בשער הגמול וכו' (ראה אגרות קודש כרך ב' ע' עו וש"נ גם ללקו"ת ועוד) דתחיית המתים אינו חלק מימות המשיח, אלא הוא "עולם הבא" עולם השכר, שוב ליכא הכרח לומר דלפי שמואל יהי' ב' תקופות בימות המשיח ושבתקופה הב' יהי' שינוי מנהגו של עולם, אלא דשמואל קאי על כל הזמן דימות המשיח עד הזמן דעולם הבא.

שו"ר שכ"כ בהדיא בלקו"ש חט"ו ע' 418 הערה 56 וז"ל: הוכחה זו היא רק לשיטת הרמב"ם הל' תשובה פ"ח שעוה"ב היא רק לנפשות (ולא עולם התחי'), שלפ"ז עכצ"ל שתחה"מ היא תקופה בימוה"מ גופא; משא"כ לדעת הרמב"ן (בשער הגמול) ועוד שעוה"ב הוא עולם התחי' - איז הכרח מענין דתחה"מ שיש תקופה שני' בימוה"מ עכ"ל.

ולפי"ז י"ל דבס' 'ארבעה טורי אבן' (להג"ר אלעזר רוקח לבוב תקמ"ט) הל' תשובה שם ריש פ"ח כתב דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בענין תחית המתים ועוה"ב הם דברים עתיקין מחלוקת ישנה בכמה תנאים ואמוראים בענין זה במדרש הנעלם בזהר פ' תולדות (קלד,ב ןאילך). ובציוני מהר"נ שם כתב דשיטת הרמב"ם מבוארת בהדיא במדרש הנעלם בזוה"ק פ' תולדות בלשונו ממש של רבינו עיי"ש.

וא"כ לפי"ז אפ"ל שהש"ס סב"ל כהדעות דתחיית המתים הוא עוה"ב, ולכן למד בפשטות דשמואל קאי על כל הזמן דימות המשיח דעולם כמנהגו נוהג, כיון שאין הכרח לומר שבימות המשיח ישתנה מנהגו של עולם, ולכן קאמר הש"ס דפליג שמואל על ריו"ח דאמר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו', וכן א"ש הא דמקשה בפסחים וכו' לשמואל מוחפרה הלבנה וכו' וכן א"ש הגמ' דשבת הנ"ל.

אבל הרמב"ם דנקט כהדיעות בזהר וכו' כנ"ל דתחיית המתים הוא חלק מימות המשיח עצמו, ועולם הבא הוא נשמות בלי גופים, הנה לשיטתו למד דשמואל איירי רק בתקופה הא' בהמשך לביאת המשיח עצמו, ולא על תקופה השני' דימות המשיח, וא"כ א"ש כל פסקי הרמב"ם וכפי שנת' בהשיחה.

ודאתינן להכי, יש לבאר שיטת הרמב"ם דסב"ל דמצוות אינן בטלות אפילו אחר תחיית המתים, (כמבואר בארוכה בס' 'ימות המשיח בהלכה' ח"א סי' סד- סה) וכדעת הרשב"א (חי' אגדות ברכות (יב,ב) בד"ה "אמר להם בן זומא) דסב"ל דמצוות בטלות לע"ל קאי רק על הזמן שהוא מת, אבל לא על הזמן שיקומו לתחי', וי"ל דהרמב"ם לשיטתו דתחיית המתים הוא חלק דימות המשיח שענינו הוא שעי"ז יזכו לעולם הבא, וכמ"ש בהל' תשובה פ"ט: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא", וכ"כ בהל' מלכים פי"ב ה"ד, א"כ הרי בודאי צ"ל דמצוות אינן בטלות בתחיית המתים, וכן י"ל בשיטת הרשב"א דלשיטתיה אזיל כיון דסב"ל שם בהדיא כדעת הרמב"ם דעולם הבא הוא עולם השכר שהוא עולם הנשמות עיי"ש.

"ועושין שמיטין ויובלות"

הת' שלום צירקינד

ישיבת תות"ל המרכזית - 770

ברמב"ם ריש פי"א מהל' מלכים כ': המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.

ובלקו"ש חי"ח ע' 277 בקשר למ"ש שם בפנים שהענינים שהרמב"ם כותב בהלכה זו קשור עם קבוץ נדחי ישראל כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, כ' בהערה 49 שם וז"ל: ראה קרית ספר לרמב"ם שם [ושם הביא הכתוב הנאמר ביובל, אבל מוכח מכאן דהרמב"ם ס"ל דגם שמיטין "ככל מצותה האמורה בתורה" תלוי ב"מקבץ נדחי ישראל". וראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל ספי"ב. וכידוע השקו"ט בזה. ואכ"מ]. והנה לפ"ז "מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות" הם תוצאה מב' הענינים שכ' לפנ"ז: "ובונה המקדש (ובמילא "מקריבין קרבנות") ומקבץ נדחי ישראל" (ובמילא "עושין שמיטין ויובלות כו'"). ע"כ בהנוגע לעניננו.

והנה לכאו' יש לעיין, דלכאו' לא רק שמיטה ויובל תלויין בזמן שיהי' קבוץ נדחי ישראל, אלא גם עוד מצוות התלויות בארץ. וכמ"ש הרמב"ם בנוגע לתרומות ומעשרות בהל' תרומות פ"א הכ"ו, ("שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שיהיו כל ישראל שם. שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית . . וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות"). ובנוגע לחלה כ' בהל' בכורים פ"ה ה"ה, ("אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד . . ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם"), ועד"ז בכ"מ. וא"כ גם קיום מצוות אלו תלויים ב"ומקבץ נדחי ישראל", ולמה הביא הרמב"ם רק שמיטה ויובל.

ולכאו' אפ"ל בפשטות דרוצה הרמב"ם להדגיש במיוחד דגם אותם המצוות שלא מקיימין אותם לגמרי בזמה"ז ואפי' מדרבנן, גם הם יוחזרו בביאת המשיח. וכמ"ש בלקו"ש שם ע' 278: "ד.ה. די אלע ענינים וואס האבן געפעלט אין קיום תומ"צ מצד דעם וואס עס האט געפעלט אין שלימות כל ישראל וביהמ"ק - וואס דאס איז כללות ענין הגלות - ווערט נשלם דורך משיח'ן. און אין דעם באשטייט וואס משיח איז מחזיר "מלכות דוד ליושנה כו' וחוזרין כל המשפטים" - ער ברענגט צוריק די שלימות הלכות ומצות התורה", שזה לכאו' מודגש במיוחד באותם מצוות שלא מקיימין כלל בזמן הזה אפי' מדרבנן, [וכמו שמשמע להדיא ממ"ש הרמב"ם כאן "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם" - (ראה לקו"ש חי"ח שם בשוה"ג הא' להע' 49 ד(א' מהפירושים בזה) שזה קאי על המשך הענינים בהלכה זו אודות קרבנות, ושמיטה ויובל)]. וי"ל דלכן נקט הרמב"ם דוקא המצוות דקרבנות ויובל, שהם ענינים שאינם נוהגים בזמה"ז אפי' מדרבנן.

[ובנוגע לשמיטה דגם עכשיו נוהג בזמה"ז מדרבנן והרמב"ם מביאו כאן ולא הביא תרו"מ וחלה, לכאו' י"ל דמכיון דשמיטין ויובלות תלויים זב"ז, והרמב"ם רוצה להביא יובל כמשנת"ל, לכן הביא הרמב"ם גם שמיטה מכיון שתלויים זב"ז, ששנת היובל בא אחרי ז' שמיטין].

ומענין לענין יש להעיר על דבר פלא: בשיחת ש"פ בלק תשל"ג (סוס"ג) [שיחות קודש תשל"ג ח"ב ע' 284] מבואר, דהטעם על מ"ש בזהר שתחיית המתים (הקשור עם התקופה השני' דימות המשיח) תהי' ארבעים שנה אחרי ביאת המשיח, דלכאו' ע"פ מה שביאר כ"ק אדמו"ר שם שהתקופה שני' דימוהמ"ש ותחה"מ תלוי בזמן שיגיעו בנ"י למצב של "זכו", הרי בודאי הרבה זמן לפני מ' שנה כבר יגיעו בנ"י למצב ד"זכו", וא"כ צ"ב למה יקח כ"כ הרבה זמן עד תחה"מ, ומבאר שם שהוא מפני המעלה המיוחדת דקיום המצוות באופן ד"כמצות רצונך" שתהי' דוקא בתקופה הא', כי לאחרי שיחיו המתים יש דעות כמו שהביא אדה"ז באדה"ק סכ"ו שמצוות בטילות, ולכן מצד זה יתארך הזמן של תקופה הא' דימוהמ"ש עד שתבוא הזמן של תחיית המתים, כדי שיהנו בנ"י מקיום המצוות באופן דכמצות רצונך.

ועפהנ"ל יוצא לכאו', שלדעות אלו שמצוות בטילות לתחיית המתים, הנה דוקא מצות יובל, - שבו מודגש במיוחד הענין דשלימות התומ"צ שיהי' בימות המשיח - לא יקיימו, כי מכיון שתחה"מ תהי' מ' שנה אחרי ביאת המשיח, הרי בשנת החמשים כבר יהיו מצוות בטילות! ובפרט צ"ב דע"פ כל הביאור בהשיחה בחלק י"ח שם כל הענין של משיח הוא שלימות התומ"צ, [ולזה צריך להאמין ולחכות], אז איך יתכן שדוקא מצוה זו - שלא נהג כבר מסוף תקופת בית ראשון כשגלו עשרת השבטים - לא יקיימו! [ועפ"י המבואר בלקו"ש חי"ד ע' 182 וחט"ו ע' 142 דגם בתחיית המתים עצמה יהיו ב' תקופות, ובתקופה הא' יקיימו המצוות באופן דכמצות רצונך, ורק לאח"כ בתקופה הב' אז מצוות בטילות, לכאו' לא יוקשה הנ"ל. אבל בכ"מ משמע שאם נאמר שבתחיית המתים מצוות בטילות הרי זה יהי' מיד, וכן משמע בשיחה זו עצמה. ובדוחק אואפ"ל דהתחלת התחיי' תהי' מ' שנה אחרי ביאת המשיח, ועד שיקומו כולם (שיש בזה כמה דרגות ויקח זמן כמ"ש בהשיחה בתשל"ג שם) כבר יהי' לאחרי שנת היובל, ועדיין אין מצוות בטילות עד אחר גמר התחיי'. וצ"ע].

אלא דהרמב"ם עצמו ס"ל שאפי' בזמן תחיית המתים לא יבטלו המצוות וכמשנ"ת בסה"ש תשנ"ב ח"א ע' 27 ואילך בהשיחה הידועה אודות "הלכות תושבע"פ שאינן בטלין לעולם". [והאריך בזה הרה"ג י"י קלמנסון שליט"א בקונטרסו חידושים וביאורים ברמב"ם הל' מלכים (נדפס בסוף ספרו קובץ רשימות שיעורים עמ"ס בבא מציעא) סי' י"א].

ולהעיר מסה"ש תשנ"ב שם ע' 38 הע' 22 " . . שנת היובל . . אשר גם זה הוא מהחידושים לע"ל אפילו לגבי יצי"מ . . כי אף שגם בכיבוש יהושע נהגו היובלות, כיון שאז היו "כל יושבי' עלי'" . . מ"מ השלימות ד"כל יושבי' עלי'" - כל בנ"י מכל הדורות כולם - תהי' דוקא לע"ל, כאשר יחיו המתים . . ", דהיינו שדוקא ע"י תחה"מ נתוסף בתכלית השלימות בקיום מצות יובל.

ויה"ר שנזכה לכ"ז ולחנוכת ביהמ"ק השלישי ולחירות וגאולה הקשור עם יובל תומ"י ממש.

אם אפשר לקדש ארצות חדשות בכיבוש מלך לפני ביאת משיח? (גליון)

הרב נחום גרינוואלד

לייקוואוד, ניו דזרסי

א. בגליונות הקודמים (א' כד – כה) דנו בדברי הרמב"ם בהל' מלכים פרק יא הלכה ב, "אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו", דלכאורה מנין לרמב"ם שזה יהי' בביאת המשיח דוקא, דהלא מבואר ברמב"ם בדין כיבוש הארץ בהל' תרומות פרק א, "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים", ומכיון שיתכן שיהי' מלך כשר שאינו משיח גם לפני ביאת המשיח כמבואר בהל' מלכים פרק יא שם, ומכיון שאפשר שיהי' נביא כדעת רבינו זי"ע שאפשר שיהי' נביא לפני ביאת משיח (כמבואר בלקו"ש), ואם זקוקים לבית הדין הגדול, הרי לדעת הרמב"ם הידועה בהל' סנהדרין (פ"ד), אפשר למנות סנהדרין בארץ ישראל לפני ביאת משיח בהסכמת רוב החכמים, ואם כן הרי אפשר לכבוש חלקים חדשים של ארץ ישראל שיהי' להם דין ארץ ישראל, ויתחייבו בעיר מקלט, ועל זה כוונת הקרא ואם ירחיב, ומה ההכרח שעל משיח קאי? ע"כ הקושיא. ועיי"ש מה שענו בזה.

אולם נראה לפענ"ד שאין כאן קושיא כלל, שהלא דין פשוט הוא שדין חיוב ערי מקלט זקוק לשני תנאים א) ששלש ערי המקלט שיתוספו הן רק בארצות שהובטחו לאברהם דוקא, שהלא גם אם מלך ישראל יכבוש מדינה שלימה לא שמענו שום חיוב עיר מקלט בה, שכן רק תשע ערי מקלט יש ולא יותר, והן דוקא בשלש ערים אלו שמפי השמועה למדנו שהכוונה לקני קנזי וקדמוני שהובטחו בברית לאברהם, ב) שהן צריכות להיות בגדר קדושת ארץ ישראל, ובלא חלות ארץ ישראל, אזי אפילו אם זו ארץ שהובטחה לאברהם הן לא חייבות בעיר מקלט.

ושני פרטים אלו מבוארים בהדיא ברמב"ם, א) בהל' רוצח פ"ח ה"ד כותב, "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש שנ' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, והיכן מוסיפין אותן, בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו, ועליהן נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך ויספת לך עוד שלש ערים", ב) שם ה"א, "ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל".

ב. ומעתה יש לעיין, אם אמנם יתכן שמלך כשר שאינו משיח יכבוש שטח חדש בכלל ושטח שלש ערים אלו במיוחד ולהחיל עליהן דין קדושת ארץ ישראל. ונראה שזה בלתי אפשרי.

דהנה ידועים ומפורסמים (רמב"ם פרק א' מהל' תרומות, ובהל' ביהב"ח פ"ו) דברי הרמב"ם המחלק בין חלות קדושת קדושה ראשונה שהיא היתה מפני הכיבוש, ואילו קדושה השני' מפני החזקה (והרמב"ם מביאו שם לענין ההבדל שבין קדושה ראשונה שהתבטלה לעומת קדושה השני' שעדיין קדושה היא, אך לענייינו נוגע לנו רק עצם יסוד ההבדל בין שני סוגי ההתקדשות). ויסודו בדברי ירושלמי (קידושין פ"א ה"ח) שמבואר שם שמקישים ביאת עזרא לביאת יהושע, רק שהראשונה היתה ע"י כיבוש וחילוק (וראה ערכין לב, ב) ואילו לגבי השני' אנו אומרים "אתם [בביאה שניה] ראשון ראשון קונה" שהוא ע"י קנין של כל אחד ואחד בנפרד על ידי חזקה.

והנה נראה פשוט ששתי ביאות אלו חלוקות בחלות דינן, שבביאה ראשונה נשנה דין קדושה בכיבוש מלך או נביא, וכל הזמן שלא גלו והיו במסגרת ביאה ההיא, כל קדושתה של הארץ נתפסה בכיבוש (ואם מלך היה כובש שטח חדש בהסכמת כל ישראל ואחרי שכל א"י כבר נכבשה, היה לכך קדושת ארץ ישראל כמבואר ברמב"ם ריש הל' תרומות שם), ואילו בביאה שניה הרי כל זמן שלא גלו, נשנה דין של קדושה מצד חזקה (וצ"ע עד מתי יכלו לקדש בחזקה, וכי בכל משך ת"כ שנה יכלו לקדש בחזקה? וכעת לא מצאתי מבואר בזה אם היה זה רק בתקופת עליית עזרא נחמיה או גם אחרי זה), וכבר ביאר רבינו זי"ע ענין זה היטב (לקו"ש חט"ו ע' 100 ואילך), שבקדושה הראשונה הצטוו שהורשת הארץ תהי' על ידי כיבוש דוקא וחזקה לא הועילה, וזה נלמד מהא דנאמר להם, "חלוצים תעברו", "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גבורי החיל", "ונכבשה הארץ לפניכם", ולכן החזקה לא הועילה אצל הגבעונים, ברם בביאה שניה נשנה דין התפסת קדושה ע"י חזקה דוקא ולא על ידי כיבוש. עיי"ש.

ולפי זה נראה פשוט, דכל זמן שהופקע הדין של כיבוש, מאז גלות ביאה ראשונה ועליית בית שני, נשנה רק קדושת הארץ בידי חזקה, (ונראה שמאז גלות בית שני לא מועילה שום חזקה גם כן, דכבר הופקענו מדין גדר של ביאה שניה ולא מועילה מאומה לא חזקה ולא כיבוש). ונראה שלכן מובן, שגם אחרי שמלכי חשמונאים כבשו שטחים רבים כמבואר בחז"ל בכיבושי ינאי ועוד, ולפי הרמב"ם היה להם דין מלכות כמבואר בהל' חנוכה, שחזרה מלכות לישראל מאתיים שנה, מכל מקום לא חלה שום קדושת ארץ ישראל בארצות אלו, שכן בביאה ההיא לא היתה לו שום כח של התפסת קדושה בתור כיבוש ורק מקום עולי בבל התקדש ותו לא (ומזה ראי' שהסיבה שלא קידש עזרה בכיבוש לא היתה רק כי לא היה מלך ולא לחם במלחמה, שהלא מלכי חשמונאים היו מלכים ובוודאי אצלם היה יכולים לקדש את הארץ כולה בתור כיבוש). ולפי זה פשוט הדבר, שגם אם יקום מלך או נביא או סנהדרין אין שום אפשרות לקדש, דכל עוד אין גדר של ביאה חדשה המפקיעה את גדר הביאה השניה ממקומה, שום כיבוש אינו מחיל קדושה כלל.

ג. והנה דברי הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ב הטו – טז) ברור מללו ומקורו מהסוגיא בערכין (לב, ב) שכשם שהיה גדר של ביאה ראשונה וביאה שניה כך יש כיבוש מחדש בביאה שלישית, וכלשונו שם: "וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר, והביאך י"י אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו".

ונראה מלשונו, "כל מקום שיכבשוהו", שבביאה שלישית תתחדש שוב כח הכיבוש כמקדש, ואז יקדשו בגדר כיבוש את כל המקומות של ביאת יהושע, שכן אז תיכבש הארץ כולה, כל מה שהובטחה לאברהם בגדר כיבוש והכיבוש דוקא תקדש את הארץ. ודין זה ילפינן מהכתוב וירושתה וההיקש כנ"ל. שקאי על ביאת משיח.

(וצ"ע מדוע אינו מביא הרמב"ם הוכחה למשיח מקרא זה, דנראה דשם אינו מבואר בקרא בהדיא ורק ילפותא היא, והרמב"ם מחלק כידוע בין המפורש בדברי תורה לדברי סופרים שלמדים מפי השמועה).

[ועיין שם בהשגת ראב"ד שחולק על הרמב"ם שהקדושה החדשה לעת"ל תהי' רק במקומות שלא קידש עזרא, ועמלו לבאר הנו"כ לדעת הרמב"ם מדוע צריך כיבוש מחדש לכל הארץ, אולם לפי הנ"ל נראה שכוונת הרמב"ם לחדש, שגם שכל הארץ (כולל הארץ שכבר קדשוה בקדושת עזרא) תתחדש מחדש בקדושת מחודשת של כיבוש ולא בחזקה, ואכמ"ל ולבאר נקודה זו והתועלת, אך לענין שלנו אין נפק"מ בפרט זה].

ונראה פשוט שחלות הביאה השלישית שלמדין מקרא דלעיל, אינה חלה כשבנ"י עולים ושבים כיחידים אפילו שהם כמה פעמים כיוצאי מצרים, אלא זה בגדר של ביאה כללית שרק תיתכן בביאת מלך המשיח שכבר ילחום מלחמות וינצח ויאסוף נדחה ישראל ויבנה מקדש במקומו, ורק אז יש גדר של ביאה שלישית ורק אז הארץ מתקדשת מחדש בתור כיבוש, שכן לפני כן קיימת רק קדושת הארץ בתור חזקה כמשנ"ת. ולכן כל מלך ונביא אינו יכול לקדש מאומה. וזה פשוט לענ"ד.

ולפי"ז תתבהר היטב דיוק לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל מהלכות רוצח, "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש שנ' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה והיכן מויספין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו ועליו נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך ויספת לך עוד שלש ערים", כלומר, שהוספת ערים חדשות בכיבוש לא שייכת אלא רק כשכבר מלך המשיח שולט בכל תוקף מלכותו ונמצאים כבר "בימי" מלך המשיח דהיינו בשלטונו המלא, ורק אז יש גדר של קדושה מצד כיבוש, ורק אז יש חובה להוסיף ערי מקלט בג' הארצות שנכבשו בידו . ולפי"ז מובן היטב שמצוה זו יכולה להתקיים בשלימותה רק בביאת מלך המשיח ולא לפני כן, ולכן שפיר מביא הרמב"ם ראי' ממצוה זו למלך המשיח.

ד. [והנה באמת אפשר לומר, שגם מצד אחר בלתי אפשרי שיהי' קדושה על ידי כיבוש בימינו אפילו כשיש מלך או נביא, שהלא תנאי הכרחי הוא א) שכל ארץ ישראל תהי' כבושה כבר כמבואר ברמב"ם בריש הל' תרומה, שלכן כיבוש דוד היה כיבוש יחיד, ומקורו מגמ' גיטין, מכיון שכבר את סוריה לפני שנכבשה כל הארץ של שבעת העמים, ב) שהכיבוש של המלך והנביא יהי' בהסכמת רוב ישראל כפי שהבאנו לעיל מלשון הרמב"ם.

ועפי"ז נראה, שמכיון שארץ ישראל שקדושה בקדושת ארץ ישראל מצד החזקה היא רק בשטח של עולי בבל, הרי לא מועיל מאומה כיבוש של ארצות חדשות, שהרי בלי שיש בידינו קדושת כל ארץ ישראל, אי אפשר להוסיף קדושה חדשה לארצות חדשות.

ועוד נראה נקודה השני' שהיא עיקרית יותר. שמאחר שאין לנו עשרת השבטים, לכן בלתי אפשרי הסכמת רוב ישראל כתנאי לכיבוש, והלא בגלל זה פטורים ממעשרות ומעוד דינים בבית שני ובימינו, בגלל שאין לנו רוב יושביה עליה כידוע, ראה הל' תרומות לגבי תרומה, "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה", וכמו כן לגבי יובל כמבואר בהל' שמיטה פ"י ה"ח עיי"ש שזה משגלה שבט ראובן וחצי שבט מנשה, והרי דין זה של העדר ביאת כולכם, הוא בגלל שחסרים הי' שבטים, וממילא בלתי אפשרי שכיבוש כלשהו מאז גלות י' שבטים יש לו הסכמת כל ישראל.

[ולכאורה הדבר פשוט שבדין של רוב ישראל בכיבוש, צריך הסכמת כל השבטים כולם, ונראה שלכן מאז שנחלקה המלכות למלכות דוד ומלכות ישראל, כבר לא היה יכול בפועל מלך לכבוש ארץ חדשה ולקדשה בקדושה, כי לכל מלך היה חסר הסכמת רוב ישראל, ודין כיבוש בפועל היה יכול להיות רק בדוד ושלמה].

ולפי זה רק בביאת משיח כאשר כל ארץ ישראל תיכבש בידינו ותהי' קדושה, ויהיה לנו כל נדחי ישראל שהם עשרת השבטים כולם, אז רק יתכן כיבוש של ארצות חדשות ולהחיל עליהן קדושת ארץ ישראל.

אולם אם מצד נקודות הנ"ל לבד, אפשר הי' לדחוק ולטעון, שהרי אולי יקום מלך שכבר ילחום מלחמות וכבר יכבוש את כל ארץ ישראל וינצח, וכבר יאסוף כל ישראל כולל עשרת שבטים, ועדיין אינו משיח כי טרם בנה המקדש, ואם כן אין לו "דין" משיח וודאי, אך ביחד עם זה כבר כבש הכל ויש לו הסכמת כולם ואז יכול לכבוש את שלש ארצות של קני קניזי וקדמוני ויתחייב בערי מקלט. [אם כי פשוט קשה להבין, שאם כבר נצח את כולם ולא מת, וכבר אסף כל ישראל מה מעכבו מלהיות מלך המשיח, וכיצד לא נבנה המקדש]. ולכן מחוורתא בביאור הראשון, שמעצם הדין זה בלתי אפשרי].

(יב,ב) בד"ה "אמר להם בן זומא) דסב"ל דמצוות בטלות לע"ל קאי רק על הזמן שהוא מת, אבל לא על הזמן שיקומו לתחי', וי"ל דהרמב"ם לשיטתו דתחיית המתים הוא חלק דימות המשיח שענינו הוא שעי"ז יזכו לעולם הבא, וכמ"ש בהל' תשובה פ"ט: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא", וכ"כ בהל' מלכים פי"ב ה"ד, א"כ הרי בודאי צ"ל דמצוות אינן בטלות בתחיית המתים, וכן י"ל בשיטת הרשב"א דלשיטתיה אזיל כיון דסב"ל שם בהדיא כדעת הרמב"ם דעולם הבא הוא עולם השכר שהוא עולם הנשמות עיי"ש.