בסה"מ מלוקט ח"ג ע' כו אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "...ועד שגם הנחש יהפך לטוב, כמ"ש גם אויביו ישלים אתו זה הנחש, וכמו שהי' בתחלת הבריאה (לפני חטא עה"ד) שהי' שמש גדול. ויתירה מזו יש לומר, דכיון שכל ירידה היא צורך עלי', בהכרח לומר, שבירור ועליית הנחש לע"ל תהי' למעלה יותר גם מהדרגא ד"שמש גדול" שהי' לפני הירידה". ובהערה 19: "וכמובן גם מזה שבתחלה, אף שהי' "שמש גדול" היתה אפשרות לירידה עד לחטא עה"ד, משא"כ לע"ל".

אמנם, במקום אחר נראה שם לע"ל לא יהי' הנחש במצבו שהי' בתחילת הבריאה, אלא יישאר בשפלותו. וכדברי חז"ל (ב"ר פצ"ה, א) ע"פ הפסוק (ישעי' סו"ס סה) "ונחש בעפר לחמו": "לעתיד לבוא הכל מתרפאין חוץ מן הנחש וגבעוני". וראה ברבינו בחיי עה"ת (בראשית ג, יד). ובדברי הצ"צ - (סה"ל דא"ח - סוף ערך "נחש").

והנה, מלבד שצ"ע בסתירה שבין דברי המדרש וכו' למאמר כ"ק אדמו"ר, (שסתירה זו יש ליישב בדוחק ע"פ הערה 19 הנ"ל, היינו, שאמנם הנחש לא יתרפא לגמרי לע"ל, אבל עכ"פ לא תהי' אפשרות לירידה - בחטא ממש - ובזה הוי יותר נעלה מבתחילת הבריאה שכן היתה אפשרות כזו. ועצ"ע).

צריך הסברה בדברי המדרש כשלעצמם: הרי כל ירידה היא צורך עלי', ואיך ייתכן שלע"ל יהי' הנחש במצב נחות יותר מבתחילת הבריאה (עכ"פ בפרט מסויים)?

ואולי יש להסביר זה, שבכך שהנחש יישאר בשפלותו ואעפ"כ לא יזיק (כמ"ש הצ"צ שם: "דנהי דאינו מתרפא לעלות משפלותו, אבל עם כל זה לא יזיק עוד כדמסיים הפסוק להדיא לא ירעו ולא ישחיתו כו'"), מתבטאת ע"ד מעלת האתכפיא. ומצינו עד"ז - לענין הגאולה - שתי דוגמאות:

א) לענין חמץ, שבתוכנו הרוחני מבטא יישות והגבהה, כידוע. ובאופן כללי מבואר (לקו"ש חכ"ב ימים האחרונים דחה"פ, ועוד), שמעלת הגאולה העתידה על יציאת מצרים היא שביצי"מ מושלל החמץ בתכלית, כופים אותו ומבטלים אותו; ואילו לעתיד לבוא ייהפך החמץ גופו לטוב, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".

ובסגנון החסידות, יציאת מצרים הו"ע האתכפייא, ולעתיד לבוא הו"ע האתהפכא. ואע"פ שבכללות גדלה מעלת האתהפכא על האתכפייא, בכ"ז ישנה מעלה מסויימת דוקא בענין האתכפייא, שהרע קיים ואעפ"כ הוא בטל.

וראה שיחת יום ב' דחה"פ תשכ"ג (בלתי מוגה), שזה יהי' עניינו של חג-הפסח לעתיד לבוא, שבתוך זמן הגאולה גופא ימים אלו ידגישו את מעלת ה"אתכפייא" והביטול בתכלית, שענין ה"חמץ", היישות וההגבהה - אפילו דקדושה - לא יהי' קיים כלל.

ב) לענין תחיית המתים, מ"ש בזכרי' (ח,ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", אומר כ"ק אדמו"ר ("תורת מנחם - מנחם ציון" ח"ב ע' 612):

"ויש להוסיף בביאור המעלה והחידוש בכך ש"עוד ישבו זקנים וזקנות (דוקא) ברחובות ירושלים" - דלכאורה: מצד השלימות דלעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים בתכלית השלימות) מתאים יותר שיקומו לכתחילה - במצב של שלימות כבחורים - כי, בזה שיקומו "זקנים וזקנות" ואעפ"כ "ישבו (באופן של קביעות, "אין ישיבה אלא עכבה") ברחובות ירושלים", "כדרך הבחורים" - מודגש בתמידות (לא רק באופן חד-פעמי) העילוי דאתהפכא. ומזה מובן גם בנוגע לשאר יעודי הגאולה שיהיו באופן של אתהפכא, שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן והגלות (לא רק יתבטל, אלא גם) יתהפך לטוב".

[והנה, אע"פ שמשתמש בלשון "אתהפכא", מובן שהכוונה היא לאתהפכא שהיא על-דרך ענין ה"אתכפייא", - כי "אתהפכא", בד"כ פירושו שהרע נהי' לטוב ומתבטל כל ענין הרע שבו, משא"כ כאן שענינו הוא שבעת היותו רע וכו' בתוך זה גופא מתבטל לטוב*].

וראה בארוכה שיחת ש"פ דברים תשמ"ח, שבכלל עניינה של הגאולה הוא טוב וקדושה, ללא התייחסות לרע - לא באופן של "אתכפייא" ולא באופן של "אתהפכא", אבל אעפ"כ בדרך טפל תהי' כן התייחסות באופן של "אתכפייא" ו"אתהפכא" וכו' - ועד"ז י"ל בנדו"ד לענין הנחש, שיש מעלה בדך שהנחש נשאר בשפלותו ובתוך זה גופא הוא מתבטל. ועצ"ע.