בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ו נידון בארוכה [ע"פ מה שכתב הרמב"ם באגרת תחיית המתים פ"ד, דלעתיד לבא בתחיית המתים יחזרו ויזדווגו יחד איש ואשתו כמקדם], הא שנסתפקו באחרונים אם מת הבעל וחזר וקם לתחי' אם יהי' צריך קידושין חדשים או לא, דאף דפשוט שאם נתקדשה ונשאת לאחר ודאי נפקע אישות הראשון דאישות לבי תרי ליכא, מ"מ באופן שלא נתקדשה אחר מיתתו יש להסתפק כנ"ל עיי"ש בארוכה כל השקו"ט בזה, וכאן יש לדון באופן שמתה האשה והבעל חי וחזרה האשה וחי' בתחה"מ, אם צריכים קידושין חדשים או לא?

הנה בס' כנסת הגדולה אבה"ע (הגהות הטור סי' יז אות ב) הביא שם את דברי מהרא"י בתרומת הדשן (פסקים סי' קב) שכתב לדון גבי אשת אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי שעלו חיים לשמים האם הם מותרות להנשא, ונפק"מ לדורות אם יזכה אחד כמוהם, וכתב ע"ז הכנה"ג: ואני אומר עוד נפקותא אחריתא דנ"מ כשיחיו המתים ותחיה אשת אליהו או ריב"ל אם מותרת להנשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה מהבעל, וסבור אני דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חייתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית דלא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר עכ"ד. וכשיעמדו נשים בתחיית המתים ובעליהם לא מתו דינם כאשת איש גמורה עיי"ש, והרב המגיה שם הוסיף ע"ז: ויש סעד מעובדא דאשת ר' חכינאי ודו"ק. וכוונתו דחזינן בגמ' כתובות (סב,ב) גבי עובדא דרבי חנינא בן חכינאי שנשאר בבית המדרש שתים עשרה שנה וכשבא לביתו בפתע פתאום וראתה אותו אשתו פרחה נשמתה ומתה וביקש עליה רחמים וקמה לתחיה, ולא חזינן דעבד בה שוב קידושין, ש"מ כדקאמר כנה"ג, דכל שהבעל נשאר חי והאשה מתה וקמה לתחיה לא פקעו הקידושין הראשונים ממנה ואין צריך שוב לחזור ולקדשה.

מבואר מדבריו דסב"ל דבמתה האשה וחזרה וחי' בודאי לא נפקע ממנה שם "אשת איש", ואינה יכולה להנשא לאחר.

שארות לאחר מיתה

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהך דיבמות נה,ב, דאיתא שם: אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא .. שכבת זרע באשת איש? פרט למשמש [אשת איש] מתה, דסד"א, [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו, [פירש"י: "שארו- דבעלה מיקרי, דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו"] אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל עיי"ש. הרי מבואר הכא בהדיא דגם אחר מיתתה איקרי שארו והרי היא אשת איש, אלא שיש לימוד מיוחד משכבת זרע דהבא עליה פטור, וזהו כדסב"ל לבעל כנה"ג דבמתה האשה ודאי לא נפקע ממנה הדין דאשת איש.

אמנם נראה שאין זה פשוט כ"כ, דהנה בס' קובץ הערות יבמות שם (וכן בס' שיעורי רבי אלחנן ב"ב סי' ט"ז, וקובץ ביאורים גיטין ע' כ' והלאה) כתב שיש לבאר מסקנת הגמ' בשני אופנים: א) כנ"ל דקמ"ל דאע"ג דלאחר מיתה לא פקע השארות מ"מ אינו מחוייב מיתה משום הקרא דשכבת זרע דביאת מתה אינה נחשבת ביאה, ולפי"ז גם בכל עריות הדין כן וכמ"ש הרמב"ם בהל' איסו"ב פ"א הי"ב. ב) במסקנא סב"ל שהפסוק מחדש דלאחר מיתה לא מקרי שארו, ולפי"ז רק במשמש אשת איש מתה הדין כן, אבל בשאר עריות שהן מחמת קורבה חייב עכ"ד, דאי נימא כאופן הב' דמסקנת הגמ' היא דכשמתה האשה שוב לא מקרי שארו, שוב י"ל דבמיתתה נפקע ממנה הדין דאשת איש ולא כהכנה"ג.

[ואין להקשות דאיך אפ"ל דלאחר מיתתה אינה נקראת שארו הרי כתוב בהדיא לענין טומאה כי אם לשארו גו' כמ"ש רש"י כנ"ל? (כדהקשה הרש"ש ביבמות שם), די"ל כמ"ש בתוס' הרא"ש שם דיש לפרש כוונת התורה דמי שהיתה שארו בחייו יטמא לה במותה].

פלוגתת הראשונים בהסוגיא דיבמות

ונראה דבשני אופנים אלו פליגי הראשונים, דהנה איתא בב"ב קיד,ב: "מה אשה את בעלה - אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה - אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב" ובתוס' שם ד"ה מה כתבו וז"ל: .. ואם נפרש יורש הבעל, כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו, הוה אתי שפיר דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר להנחיל לאחיו מן האב, אבל תימה דאמאי פשיטא ליה בבעל טפי מבבן? דמה שפי' ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשארות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו עכ"ל, הרי מוכח שהתוס' פירשו הגמ' יבמות כאופן הא'.

אבל להריב"ם יש לתרץ שפי' מסקנת הגמ' דיבמות כאופן הב', דקרא קמ"ל דמיתה אכן מפקיע שארות, ובמילא לא קשה עליו קושיית התוס', ובאמת כן כתבו גם התוס' ביבמות שם בד"ה לאחר מיתה נמי שארו איקרי וז"ל: והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיד:) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו עכ"ל, וכ"כ בתוס' הרא"ש יבמות שם וז"ל: לאחר מיתה נמי מיקריא שארו. וא"ת הכא משמע דאי לאו קרא ה"א דחשיב שארו לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה, וי"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם עכ"ל1, משא"כ התוס' בב"ב שהקשו על הריב"ם דאדרבה ביבמות מוכח דגם אחר מיתה נקרא שארו פירשו כאופן הא' כנ"ל, דאף דאחר מיתה הוה שארו מ"מ פטור משום אשת איש מהלימוד מיוחד דשכבת זרע כנ"ל.

דלפי זה לכאורה יוצא דמה דנקט בכנה"ג בפשיטות באשה שמתה וחזרה וחי' דהוה אשת איש, ה"ז קאי רק לפי שיטת התוס' בב"ב, משא"כ לשיטת הריב"ם דסב"ל דמיתה מפקיע שארות י"ל דאינו כן.

אמנם באמת אי אפשר לומר כן, כי גם לפי שיטת התוס' בב"ב ליכא ראי' לדעת כנה"ג, שהרי התוס' שם הקשו דגם במיתת הבעל -דאיירי שם בזה- לא נפקע שארות, ושם בודאי הרי נפקע מהאשה דין אשת איש כמפורש בריש קידושין וקונה א"ע במיתת הבעל, וא"כ גם בנדון שמתה האשה י"ל כן.

ביאור קושיית התוס' על הריב"ם

דהנה הקשה בס' קרן אורה (יבמות שם) והרש"ש בתוס' ב"ב שם, -בקושיית התוס' על הריב"ם דביבמות מוכח להיפך דאחר מיתה נמי מקרי שארו- דהרי ביבמות איירי שהאשה מתה ושפיר י"ל דלאחר מיתתה לא פקע שארות, משא"כ הריב"ם איירי בנדון שמת האיש, ובמיתת הבעל הרי ודאי פקע שארות כדאיתא בקידושין יג,ב, מיתת הבעל מנלן שהאשה קונה א"ע? ומסיק דאיתקש מיתה לגירושין מדכתיב וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון, מה גירושין שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת, ולכן סב"ל להריב"ם וכו' בפשיטות דבמת הבעל ודאי אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר כיון דבזה בודאי נפקע שארות כמו בגירושין?

ולכאורה ה"ז תמיהה גדולה על התוס', ולמה לא ניחא להו להתוס' לפרש כן ומהו קושייתם על הריב"ם? (ועי' מהרש"א שם), ומוכח מזה דהתוס' סב"ל דדין אשת איש לחוד ודין שארות לחוד, דאף דכשמת הבעל בודאי נפקע האיסור דאשת איש כדיליף לה בקידושין, מ"מ אכתי שארות מקרי, ועי' בקובץ הערות שם שביאר הוכחת התוס' דגם במת הבעל אכתי שארות מקרי מהא דאיתא בב"מ יח,א, דקתני בברייתא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, ופירש"י שם וז"ל: ולא מטמאה לו - לאו משום כהונה קאמר, דאין כהנות מוזהרות על הטומאה, דכתיב (שם ויקרא כ"א) בני אהרן, אלא אינה זקוקה לטמא לו, לא כהנת ולא ישראלית, שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה, דכתיב לה יטמא ותניא: לה יטמא - מצוה, ואם לא רצה - מטמאין אותו על כרחו וכו' עכ"ל, דמבואר בזה דבאשה נשואה חייבת לטמא לו2, ועכצ"ל שהחיוב הוא מהך קרא דכי אם לשארו הקרוב אליו, דכמו שהבעל חייב להטמא לאשתו שמתה ה"נ חייבת האשה להטמא לבעלה שמת, וכיון שנת' לעיל דהא דקאמר ביבמות דלאחר מיתה לא פקע שארות יליף ליה מהא שהבעל חייב להטמא לאשתו שמתה, הרי מוכח מזה גופא דגם במת הבעל לא נפקי השארות ולכן מחוייבת לטמא לו. וא"ש קושיית התוס' על הריב"ם ואין זה שייך כלל להדין דאשת איש.

אבל הריב"ם י"ל דסב"ל כדעת הרמב"ם (הל אבל פ"ב ה"ו) שהחיוב להטמא הוא רק על הזכרים ולא על נקבות, (ועי' ראב"ד שם שחולק עליו) וביאר בכס"מ שם בשם הרמב"ן, (וכן פירש"י ביבמות כט,ב, וסנהדרין כח,ב, ד"ה ולא) דאיידי דנקט לא אוננת דאצטריך ליה, נקט נמי לא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידיה ובדידה עיי"ש. (הובא ברשימות חוברת צ"ג עיי"ש), נמצא דליכא שום הוכחה דכשמת הבעל אכתי שארות מקרי, ולכן שפיר יש לומר דסב"ל להריב"ם בפשטות דשארות ואיסור אשת איש חדא הוא ובמתה האשה לא נפקע כלום הן השארות והן האיסור דאשת איש כמבואר בגמ' יבמות, וכדעת כנה"ג הנ"ל, משא"כ במת האיש דנפקע האיסור דאשת איש כמו בגירושין לאו שארות מקרי.

נמצא מזה די"ל דגם הריב"ם פירש הגמ' דיבמות דאחר מיתת האשה אכתי הוה שארות ולא נפקע האיסור דאשת איש, ובב"ב דסב"ל דמיתה מפקיע שארות ה"ז דוקא במת הבעל, דשם כנ"ל יש היקש דמיתת הבעל הוה כגירושין. ועי' גם ביד רמ"ה ב"ב שכתב וז"ל: אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, דירושת הבעל מחמת אישות קאתיא, וכיון דמת הבעל בחיי אשתו קנתה האשה עצמה לגמרי ונתרוקנה לה הרשות בנכסיה ופקעה לה ירושת הבעל לגמרי עכ"ל, ובחי' הרשב"א שם כתב וז"ל: והעיקר כמו שפי' ה"ר יהוסף הלוי ז"ל בן מגש אין הבעל יורש את אשתו בקבר הבעל, דכיון דמת ליה והותרה לינשא לאחר נפרדה ממנו ושוב אינו יורשה עכ"ל, וכ"כ בחי' הרמב"ן והריטב"א והר"ן שם.

היוצא מכל זה שיש בזה ג' שיטות: א) שיטת התוס' ביבמות דילפינן משם דלאחר מיתה ליכא שארות כלל וכאופן הב' הנ"ל, דלפי"ז ודאי ליכא הוכחה משם לדעת כנה"ג. ב) שיטת התוס' בב"ב דלאחר מיתה שארות מקרי הן במת הבעל והן במת האשה אבל אין זה שייך לאיסור אשת איש. ג) שיטת הריב"ם ושאר הראשונים הנ"ל, דבמת הבעל ונפקע איסור אשת איש ודאי נפקע גם השארות, משא"כ במתה האשה י"ל דכיון דליכא קרא דנפקע איסור אשת איש לכן קאמר התם דהוה שארו, וזהו כדעת בעל כנה"ג, ועי' עוד בס' אתוון דאורייתא כלל ח' ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא אבע"ז סי' י"ג, וקו"ש ב"ב אות תכ, וראה עוד בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כ"ד, ושו"ת משנה הלכות ח"ט סי' ת"ב.

ביאור העט סופר לחלק בין מת הבעל למת האשה

ועי' עט סופר ח"ג כלל פ' (פרט ד) שכתב מדיליה לחלק בין מיתת הבעל למיתת האשה, וזהו עפ"י מ"ש הפנ"י בגיטין מג,ב, דשקו"ט שם בהסוגיא אם מצינו אשה של שני בעלים, והקשה בפני יהושע שם דלכאורה מצינו כן בפשטות בחציה שפחה וחצי בת חורין שקידשה ראובן (בחציה דבת חורין) והיא היא שפחה חרופה האמור בקרא דאם זינתה יש אשם וכו', ואח"כ קידשה שמעון, דצריך לומר דקידושין תופסין כיון שיש שם לאו ואשם ולא כרת ונמצא שיש לה שני בעלים? ותירץ הפנ"י דזה אינו דומה לכל חייבי לאווין דעלמא, דכאן שאני דכיון שכבר קידשה ראובן הרי היא כבר ברשותו ונמצא שאין לה יד כלל לקבל קידושין משמעון עיי"ש3.

ולפי"ז י"ל דכיון שהאשה היא קנינו של הבעל, וכשמת הבעל פקע קנינו ולא אגידא ביה וכדביאר בקצוה"ח סי' קפ"ח דמיתה מפקיע כל בעלות שיש לו, בזה שייך לחקור אם חזר וחי' אם צריך קידושין מחדש, אבל אם מתה האשה והבעל חי הרי עדיין לא פקע קנינו ממנה, דאף שאישות פקע דהרי מותר באחותה, אבל קנין ממון שלו לא פקע, וא"כ כשחזרה וחי' ודאי אי"צ קידושין מחדש כיון שלא פקע קנינו ממנה עכתו"ד עיי"ש.

ודבריו צ"ב אם שייך בעלות במת שאסור בהנאה וכו' וכידוע מחלוקת הראשונים באיסורי הנאה אם יש שם בעלות, ופלוגתת אדה"ז עם הח"י בקו"א סי' תל"ה סק"ב, גם צ"ב במ"ש שיש לו להבעל קנין ממון בהאשה, דהרי מצינו בכ"מ שאין האשה קנין ממוני של הבעל וראה שו"ת אבני מילואים סי' י"ז, ומ"ש שהאישות נפקע כדמוכח מההיתר דאחות אשתו, לכאורה שם הרי האיסור מעיקרא האו רק "בחייה" ששייך "לצרור", אבל אינו מוכרח לומר שהאישות נפקעה.

וראה רמב"ם הלכות ממרים פ"ו הל' ט"ו וז"ל: חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, אבל לאחר מיתתה אינו חייב עכ"ל, וכתב בכס"מ שם: בכתובות פרק הנושא (דף ק"ג) ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם, והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך? - אשת אב הואי, אשת אב נמי דאורייתא היא וכו'? ה"מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה, ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב, ה"נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו עכ"ל, ומהכס"מ משמע שבאמת יש מקום לחלק בין אשת אביו לבעל אמו, אלא שהרמב"ם אינו מחלק, ולפי הכנה"ג שפיר יש סברא לחלק, דאשת אביו שאני דכיון שמת הבעל נפקע האישות לגמרי, מש"כ בבעל אמו דאף שמתה אמו אכתי לא נפקע האישות במילא יש מקום דגם אז צריך לכבד בעלה.

וראה גם מנחת חינוך מצוה ל"ג דאף דמחויב בכיבוד או"א לאחר מיתתם, מ"מ בבעל אמו שמת או אשת אביו שמתה ודאי אינו מחוייב לכבדם אחר מיתתם ששוב אינם בעל אמו ואשת אביו עיי"ש, ולפי הכנה"ג י"ל דאף באשת אביו שמתה מחוייב בכבודה כיון דאכתי הוה אשת אביו, אבל יש לחלק בין דין כיבוד לכהנ"ל ואכ"מ, וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נ"ט.

ולפי מ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, לכן כל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל והוה כנישואים ראשונים, הנה לפי דבריו בודאי לכו"ע יצטרכו לקידושין, כיון דמצד הגוף אין זו אותה האשה, וכמו שכתב שם, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' נט-ס בארוכה בענין זה.

וראה שו"ת דברי יציב חאהע"ז סי' ע' שנסתפק לאחר תחיית המתים אם כשמתה אשתו נשא אחותה מה יהי' דינו בנוגע לאיסור ב' אחיות כשתעמוד אשתו הראשונה לתחי' עיי"ש, וכן נסתפק בס' עורה שחר אות א' ס"ק פ"ו וסיים דאולי לע"ל עולם חסד יבנה כמו ביעקב אבינו עיי"ש.

וראה עוד בארוכה בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' פ"ט בענין זה, ורוצה לתווך שיטת התוס' ביבמות וב"ב שאינם סותרים זא"ז.