בגליון תת"ק ביארנו שלשיטת רבינו זמן הקץ האחרון היה בשנת תשנ"א, והוכחנו שזה לא הי' כמו שאר הקיצין שנתגלו לגדולי ישראל במשך הדורות, אלא זה ממש הקץ ב"ה" הידיעה, שהי' סתום וחתום מששת ימי בראשית, וקץ זה (האחרון) אינו מצומצם לשנה מסוימת כ"א למשך זמן של כמה שנים, ונתקשה בזה ידידי הר"נ שטראקס שיחי', ולדבריו הר"ז היפך המקובל והיפוך לשון רבינו ואדה"א וכו'.

והנה אפי' אם הי' איזו ממשות בדבריו, דהיינו שרבינו הי' אומר לשונות כאלו שמשמעותם שקץ של ב"עתה" נאמר על רגע מסוים, אעפ"כ הי' מקום למה שכתבתי, דהרי הקושיא אשר מחמתה הוכחו דבריו היא באמת פלטנה עצומה, דאיך אפשר שרבנו יגיד בוודאות בשנת תשנ"א, שכלו כל הקיצין כפשוטו ממש, ומ"מ עדיין לא באה הגאולה כבר חמש עשרה שנים לאחר מכן! ומחמת קושיא זו, בודאי שהרשות נתונה לבאר הדברים (עכ"פ בדוחק), עפ"י מה שכתבו גדולי ישראל שהקץ דב"עתה" אינו מצומצם לרגע אחד, וכמו שמצינו כמעט בכל דף ודף בש"ס שתוס' והראשונים מוכרחים לדחוק בלשון הש"ס בכדי לבאר קושיות גדולות.

אבל באמת לא ראיתי בכל דבריו אפי' סרך של קושיא, דמה הוא רוצה להוכיח מלשון האדה"א ב'שערי אורה' "בעתה בהגיע עת הגאולה בהכרח אז יגאלו", היש מי שחולק על זה? הרי ודאי ש"אז" נגאלים, אבל עת זו של ב"עתה" אינו רגע אחד כ"א עת של כמה שנים.

וכן הביא את לשון רבנו בש"פ תזו"מ תשנ"ב "קץ הימין הוא התחלת הגאולה" וא"מ מה רוצה להוכיח מזה?

והנה הגר"א והחפץ חיים היו גדולי עולם שעסקו בלהט בעניני הגאולה והיו בקיאים בכל ספרות חז"ל, מדרשים, זהר וכו' ושניהם פירשו דקץ של בעתה היא תקופה מסוימת, ופשוט א"כ דאינו שסתירה לזה בכל ספרות חז"ל. וגם דברי רבינו ברור מללו שבערך הקץ דב"עתה" יה"ר שיהי אחישנה, פשוטו דמוכרח בזה דב"עתה" אינו רגע מסוים דאז לא שייך אחישנה בה"עתה". ומה שרוצה לפרש דב"עתה" היינו עת של קודם הגאולה ותקופת ההכנה לגאולה, פשוט שאינו שהר"ז נגד הש"ס דהן ב"עתה" והן ב"אחישנה" הם זמני גאולה ממש ולא זמני הכנה ולא הבנתי איך אפשר שיהיה אפי צל של הו"א דב"עתה" אין הכוונה לזמן הגאולה ממש, ועכשיו נבוא לברר כמה היא משך זמן זה. דהנה בפירושו של הגר"א לספר 'ספרא דצינעותא' פ"ה מצינו דבר נפלא, ואלה תמצית דבריו, מתחילה מביא מש"כ בספד"צ "שתא אלפין שנין תליין בשתא קדמאי", והיינו דהנהגת הבריאה בששת האלפים שנה מקבילים ומתאימים לששת ימי בראשית1.

וממשיך הגר"א דעפ"י המבואר בסנהדרין לח, ב בראשונה הוצבר כו' נוכל לידע שנת הגאולה במכוון, והיינו דבגמ' שם מדובר מה קרה בכל אחת מהי"ב שמות של יום השישי דמעשה בראשית, וא"כ אם יתברר לאיזה ענין בדיוק מתאים הגאולה נוכל לידע גם שנת הגאולה, ושוב כותב הגר"א בזה"ל "ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה2".

והנה לשון הגר"א שנוכל לידע "השנה במכוון"3, צ"ע דהרי בגמ' הנ"ל מבואר רק מה קרא בכל שעה, והרי כל שעה של ששת ימי בראשית מכוון כנגד ארבעים שנה בערך, דכל יום הוא אלף שנה, וא"כ איך נדע השנה במכוון. ומזה משמע, שלדעת הגר"א זמן הקץ האחרון היא תקופה של כארבעים שנה. וכדמצינו בריבוי מקומות בתנ"ך ובחז"ל דארבעים שנה הוא תקופה שלימה4.

והנה בגמ' סנהדרין הנ"ל לח, ב איתא "א"ר יוחנן ב"ר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שני' נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה לו נשמה, חמישית עמד על רגליו, שישית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה כו'.

והנה כבר קדם להגר"א הר"י אברבנאל ובספרו ישועות משיחו יצא לחשוב הקץ עפ"י גמ' זו, אלא שכיון שהשתוקק שהקץ יהי' בזמנו, וכידוע שלרגלי הצרות הצרורות שפקדו את יושבי ספרד, בגזירת הגירוש הנוראה בשנת רנ"ב לאלף החמישי, כתב כו"כ ספרים לעודד בנ"י על הגאולה. ולכן ביאר שאנו חושבים רק שעות היום5, וא"כ י"ב שעות עולה לפ"ג שנה כל שעה בערך. ועפ"ז מתחיל שעה רביעית בשעת ר"נ, ולכן ביאר שענין נזרקה בו נשמה דאדה"ר מקביל ללידת משיח.

אבל מזה שלא התגשם אז הגאולה מוכח שהכוונה היא אחרת, ומסתבר שזהו ג"כ כוונת הגר"א6 והיינו דאנו מחשיבין כל העשרים וארבע שעות, וכל שעה היא בערך ארבעים שנה7.

והנה במדרש שמו"ר טו, לא "העולם הזה ארוסין היו שנאמר וארשיתך לי לעולם (הושע ב, כא) אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעי' נד, ה) כי בעליך עשיך כו'". ופשוט לפ"ז דשעה השביעית שנזדווגה לו חוה היא היא השעה של הגאולה, וזה מתאים בדיוק לשנת תש"נ שאז גם הכריז רבינו שהגיע זמן הקץ.

אלא שכנ"ל שזה נמשך לכל השעה, דהיינו לתקופה של בערך ארבעים שנה, שבתוך תקופה זו קל מאד מאד להביא הגאולה וכמו שהארכנו כבר בהזדמנות הקודמת (גליון תתק"ג).

ועפ"ז נראה לבאר ג"כ הרמז בשעה השמינית ש"עלו למטה שנים וירדו ארבעה", דכבר הכריע רבינו באגרת הידוע על תחיית המתים עפ"י הזהר ח"א קלט, א דתחה"מ היא ארבעים שנה אחרי קבוץ גליות, והרי"ז מקביל ללידת בני אדם וחוה.

גם ענין שישית קרא שמות מבואר בפשטות, דהרי ענין קריאת שמות באדה"ר מבואר בחסידות דהיינו שהי' רואה הכח אלוקי והאותיות שהם המהווים כל נברא ונברא, דזהו ענין השם בלשון הקודש וכמש"כ בשער היחוד והאמונה. והיינו ענין גילוי אלקות בעולם. והרי זה מתאים לנשיאותו של רבינו שהתחיל ארבעים שנה קודם הקץ, ורבינו הוא שגילה שכל ענין בעולם וכל הטכנולגי'ה אינה אלא כדי לגלות אלקות, וכן גילה ע"י שלוחיו שכל מקום בעולם מתאים לגלות אלקות, וכל תנועת הבעלי תשובה היא גילוי הנשמה והאלקות בכל יהודי, וכל זה מרומז בהא דבשישית קרא שמות.

והנה קץ הגאולה נתגלה לדניאל חמשה פעמים. בדניאל ח, יב נאמר "ערב בוקר אלפים ושלש מאות", ופי' רש"י הכוונה שמוסיפים את הגימטרי' של "ערב בוקר" שהיא 574 למספר 2300 ויוצא 2874 והכוונה דמזמן ביאת ישראל למצרים עד שבטל קרבן התמיד (שש שנים קודם חורבן בית שני) הוא 1584 שנה. ואחרי החורבן עד הגאולה יש 1290 שנה, ס"ה 2874.

עוד נאמר שם "קץ של עדן ועדנים ופלג עדן" (ז, כה), ועד"ז "מועד מועדים וחצי (יב, ז)", דשניהם מרמזים לאותו ענין. והכוונה לרש"י הוא ד"מועדים" ר"ל ב' זמנים, הזמן מביאת הארץ עד בנין בית ראשון 480 שנה, והזמן של בית ראשון 410 שנה, ס"ה 890 שנה, ועוד חצי של זמן זה דהיינו 445 שנה, ס"ה 1335 שנה.

ובסוף דניאל (י"ב, יא-יב) נאמר במפורש שני זמנים אלו "ימים אלף מאתים וחמישים", "ימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה".

יוצא דלפי' רש"י החמשה קיצין שנאמר לדניאל הם באמת רק שני קיצין, 1290 ו- 1335. ורש"י פירש (עפ"י מדרש רות ה; ו) שהראשון לתחילת התגלותו של משיח ואח"כ מתכסה, ומתגלה עוה"פ אחרי 45 שנה, ואז תבוא הגאולה. והרמב"ן בספר הגאולה פ"ד פי' דהקץ הראשון הוא לביאת משיח בן יוסף, והוא מולך 40 שנה ואז בא מב"ד ועוסק בקיבוץ גלויות ובמלחמת גוג ומגוג ה' שנה. ולכאורה פירושיהם צ"ע דביאת מב"י אינו גאולה, ואדרבה לפי מדרשי חז"ל יהי' אז צרות צרורות, וכמו שהובא במכתב הידוע של רב האי גאון, וכן לרש"י ביאת משיח בפעם הראשון ג"כ אינו גאולה דאח"כ בזמן ההסתר של משיח, החושך הוא איום ונורא, וא"כ למה נאמר לדניאל קץ זה שאינו גאולה ממש.

ולפי הנ"ל י"ל דשני הקיצין הם התחלת זמן של ב"עתה", וסופה. דלפמש"כ הם תקופה זו היא בערך ארבעים שנה. והחמש שנים הנוספים הם כדפירש הרמב"ן הזמן מתחילת קיבוץ גליות עד סופה.

והנה לפי כל הראשונים הותחל זה הזמן של 1290 או 1335 שנה מזמן חורבן בית שני. וכבר עבר קץ זה יותר משבע מאות שנה, ולכן בהכרח שזמן זה מתחיל ממקום אחר, לא משנת החורבן, ועל זה נדון אי"ה בפעם הבא.