ב' טעמים במנהג זה

בב"י או"ח סי' קפ כתב וז"ל: "כתב הרוקח בסימן שלב מכסין סכין בשעת ברכת המזון על שם לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה) במכילתא (פרשה יא אות ח) אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושולחן כמזבח בשילהי חגיגה (כז, א) עכ"ל. וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שכ) וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' קנה), וכתוב עוד בשבלי הלקט מפי החבר רבי שמחה שמעתי טעם אחר פעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו ועל כן נהגו לסלקו בשעת ברכה ושני טעמים אלו כתובים בארחות חיים (הל' ברהמ"ז אות ח) ונוהגים בשבתות וימים טובים שלא לכסות הסכין ולפי טעם רבי שמחה אין לחלק בין שבת לחול ומכל מקום מנהגן של ישראל תורה היא" עכ"ל, (ועי' גם בשו"ע שם (סעי' ה') שכתב: "נוהגים לכסות הסכין בשעת בהמ"ז, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב") היוצא מדבריו שישנם ב' טעמים בזה שנוהגים לכסות הסכין, טעם הראשון הוא משום דשלחן כמזבח ובמזבח אסור להניף ברזל, וטעם הב' הוא משום דכיון שמזכירים בבהמ"ז חורבן ביהמ"ק יש סכנה בדבר.

ויש לומר נפק"מ בין ב' טעמים אלו בנוגע לימות המשיח בב"א, דלפי טעם הב' שהוא משום סכנה משום חורבן ביהמ"ק, הרי פשוט דזה לא ינהג לימות המשיח כשיבנה ביהמ"ק על מכונו[1], משא"כ לפי טעם הא' שפיר ינהגו בזה דלא שנא.

והנה בב"י משמע דלפי טעם הא' הרי זה שייך רק בימות החול ולא בשבת, משא"כ לפי טעם הב' אין לחלק, והקשה הט"ז שם דגם לפי טעם הא' אין לחלק? וכתב דאפשר דכוונת הב"י דאפילו לטעם ר' שמחה אין לחלק בין שבת ויו"ט וכל שכן לטעם הראשון, כי לטעם הב' הי' אפשר קצת לומר דבשבת ויו"ט אין האדם מיצר כ"כ קמ"ל דגם לטעם זה אין לחלק, וכן פירש כוונתו בס' 'אדני פז' שם, דלא נימא דרק בחול חיישינן שיזכור החורבן וכו', כיון דנוהגין לומר קודם ברהמ"ז על נהרות בבל שהוא קינה על חורבן הבית ויש לחוש יותר לסכנה שיתחוב עצמו בסכין, משא"כ בשבת ויו"ט שאומרים מזמור בשוב ה' את שיבת ציון א"כ אין לחוש לסכנה קמ"ל דאפילו הכי אין לחלק דיש לחוש לסכנה ע"י שאמר בונה ברחמיו ירושלים וכו'.

אבל כבר כתבו דמלשון הב"י "ולפי טעם רבי שמחה אין לחלק בין שבת לחול" לא משמע כדבריהם, וראה בס' מטה יהודה (או"ח שם) שביאר כוונת הב"י דלפי טעם הא' דהקיצור אתי ממילא בידי שמים, שפיר יש לחלק בין שבת לחול דכדאי הוא זכות שבת ויו"ט להגן עליו מן הפורעניות, משא"כ לטעם הב' דהוו משום גזירה שמא יפגע בעצמו בידים, גם בשבת ויו"ט חיישינן כיון שהאדם הוא בעל בחירה, ולכן כתב הב"י דרק לפי טעם הב' אין לחלק.

ביאור הטעם מה"לבוש" והתורה תמימה

אבל עי' לבוש שם שהקשה ג"כ קושיא זו על הב"י, דמאי שנא שבת ויו"ט מבחול לפי טעם הראשון וכי בשבת ויו"ט אין השלחן נקרא מזבח כמו בחול? ותירץ וז"ל: "ואפ"ל שבארצותיו סב"ל כטעם הראשון והם נוהגים כן מפני שהם מפרשים שהטעם דלא תניף עליהם ברזל הכוונה היא דהא דמסלקין הסכין הוא סימן כדי שיהי' לנו לזכרון שלא היו מניפין ברזל על המזבח בשעת עשייתו בהבנותו ולא נטעה בזה כשנזכה לבנינו ב"ב, אבל בשבת ויו"ט שכבר ידוע שאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת ויו"ט, לפיכך אין צריכים לעשות זכרון דלאו דלא תניף, וכמו שמן הטעם הזה מנהגינו בארצות אלו לומר מזמור לתודה בחול וא"א אותו בשבת כו', אבל בסכין לא ראיתי נוהגין כן בארצות אלו, שאין מחלקין בין חול ושבת ויו"ט, ואפשר דקיי"ל כטעם השני" עכ"ל. [ולפי הנ"ל יוצא דאלו דסב"ל כטעם הא' וכדמשמע שכן סבירא ליה להב"י, ינהגו כן גם בימות המשיח ואלו דסב"ל כטעם הב' לא ינהגו].

ועי' גם במגן אברהם שם שביאר טעמו של המחבר שכתב דנהגו שלא לכסותו בשבת ויו"ט וז"ל: "דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח," עכ"ל, ופירש במחצית השקל שם כוונתו דהדין דלא תניף עליהם ברזל איירי בשעת הבנין, ובשבת שאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת לכן אין בו רמז ומותר עיי"ש, ויל"ע אם כוונתו ג"כ כהלבוש[2].

ולפי פירוש זה של הלבוש שהמנהג הוא משום שיהי' לנו לזכרון שלא להניף ברזל בשעת עשייתו בהבנותו לע"ל, י"ל גם לפי טעם זה דכל זה שייך רק עכשיו, אבל לע"ל שכבר יבנה ביהמ"ק וכו' שוב אין צורך לזכרון זה וממילא לא ינהגו במנהג זה.

ועי' גם בתורה תמימה פר' יתרו (פרק כ, אות קלב) שהביא דברי הרוקח הנ"ל דכיסוי הסכין בשעת ברהמ"ז משום דהשולחן כמזבח ונאמר בו לא תניף עליו ברזל, והביא דברי המג"א הנ"ל דלפי האי טעמא דהרוקח א"צ לכסות הסכין בשבת, משום דאין בנין ביהמ"ק בשבת. וכתב ע"ז התורה תמימה דא"כ גם בלילה א"צ לכסות שהרי אין בנין ביהמ"ק בלילה, ע"כ. וכתב לתרץ דיש להעיר עוד בדברי הרוקח והמג"א דלפי האי טעמא דשולחן כמזבח וכו', מדוע צריך לכסות הסכין דוקא בשעת ברהמ"ז הרי גם שלא בשעת ברהמ"ז יהיה אסור להניף עליו ברזל? וגם אם חשיב השולחן כמזבח לא יעלו עליו גם שאור ודבש כמו על המזבח? אלא ודאי ענין השינוי הוא "רק לרמז בעלמא", דכמו שבזמן שביהמ"ק היה קיים היה המזבח מכפר ע"י שהקרבן הוא ענין הודאה לה', ומצינו במזבח לשון אכילה כמו ותאכל המזבח כך כשהצדיקים אוכלים לשם ה' לחזק כוחותיהם לעבודתו יתברך, ומודים לה' באכילתן הם ג"כ מכפרים. אבל לא שייך לצרף פרטי דיני המזבח לשלחן האכילה, עכ"ד, וראה גם תו"ת פ' בהעלותך (פ"ט אות לז) בענין זה.

וכתב ע"ז בשו"ת 'עטרת פז' (ח"א כרך א - או"ח הערות סי' טו הערה א) דלפי דברי התו"ת יוצא דגם לטעמו של הרוקח ענין זה של הסרת הסכין מעל השולחן בשעת ברהמ"ז בא בעיקרו רק לרמז וזכר בעלמא לענינו של המזבח שהיה מכפר כשביהמ"ק היה קיים. וכעין אשר אמרו חז"ל (בחגיגה כז, ב) בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר. ע"ש. וא"כ אפ"ל דהני מילי דבעינן רמז וזכרון, כל זמן שאין ביהמ"ק קיים והמזבח אינו עומד על תילו, אבל אה"נ כשיבנה ביהמ"ק בב"א שוב לא בעינן רמז בשולחנו של האדם, דהמזבח גופיה יכפר על האדם. וממילא לפ"ז יצא דגם לפי טעם זה לא יצטרכו להסיר הסכין מעל השולחן.

לפירוש אדה"ז

אבל בשו"ע אדה"ז שם (סעי' ו') כתב: "נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון כי השלחן דומה למזבח ובמזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימיו של האדם ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו בהכנסת אורחים שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה וכו'" ומבואר בזה לא כפירוש הלבוש הנ"ל שהוא לזכרון שאין להניף ברזל כו', וכן לא כהתו"ת שהוא רק לזכר שהמזבח הי' מכפר וכו' דכן עכשיו השולחן מכפר, אלא דמכיון שהשולחן דומה למזבח שמאריך ימיו של אדם לכן אינו בדין שיונף המקצר על המאריך, ומשמע מזה שבאמת אינו נכון להניח עליו ברזל, ולא כהנ"ל, (וראה גם בפירוש השני של הלבוש שם) דלפי זה שפיר י"ל כמבואר לעיל, דלפי טעם זה שפיר ינהג גם לעתיד לבוא[3].

אבל יש להוסיף בזה עוד במ"ש אדה"ז שם אח"כ וז"ל: "נהגו במקומות הרבה שלא לכסותו בשבת ויום טוב כי בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו ובשבת ויום טוב אין שטן ופגע רע" (מובא באליה רבה ולבוש שם בשם השל"ה), דלפי"ז י"ל דלע"ל יהיו כל ימות החול כשבת ויו"ט בזה"ז, דאין שטן ופגע רע, וא"כ שוב אפ"ל דלכו"ע לא ינהגו במנהג זה, ועי' עוד בט"ז ובערוך השלחן שם.

סכין שאינו של ברזל, או של ברזל העשוי למרוח בו

ובהך ענינא כדאי להביא בזה עוד חילוקי דינים די"ל בין טעם הא' להב':

א. כתב המג"א שם ד"לפי טעם הראשון דוקא בסכין של ברזל צריך לכסותו", אבל אם הסכין אינו של ברזל אי"צ דע"ז ליכא שום איסור במזבח, משא"כ לפי טעם הב' ה"ז שייך בכל סכין המחתך, וכבר נשאל בשו"ת בית אבי ח"ג סי' קמה אם צריכים להסיר מעל השלחן סכין "פלסטיק", וכתב שזה תלוי לפי ב' טעמים הנ"ל דלפי טעם הא' כיון שאינו של ברזל שרי, משא"כ לפי טעם הב' באופן שיכול לבוא עי"ז לידי סכנה אסור, עיי"ש.

ועי' גם בשו"ת אור המאיר להגר"מ שפירא ז"ל סי' עג דשקו"ט אם האיסור במזבח הוא רק בברזל בלבד אבל בשאר מיני מתכות כגון בכסף ליכא האי איסורא, והביא מ"ש הרמב"ן בפ' יתרו (כ, כא): "ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח, ב) הרי זה מותר", וכן הוא בתוספתא ב"ק פ"ז ה"ב עיי"ש בארוכה, ומסיק דזה תלוי בפלוגתא דרבי יהודא ורבי נחמי' בסוטה מח, ב ואכמ"ל, דאי נימא דבמזבח ליכא איסור אלא בברזל ולא בכסף וכו' נמצא דגם בדינא דסכין צריך להסירו דוקא אם הוא עשוי מברזל ולא מכסף, וראה בזה בס' טעמי המנהגים סי' קפד.

ב. בס' אז נדברו ח"ז סי' ב' ובחי"ד סי' לז נשאל אודות סכינים אלו של ברזל שהם קטנים ואינם חדים כ"כ ועשויין רק למרח בהם והדומה אם צריכים להסירם? ומסיק שם דלפי טעם הראשון יש להחמיר כיון שיש ע"ז שם סכין ומחתך קצת, ואינו דומה לכף ומזלג שאינו עשוי לחתיכה כלל, משא"כ לפי טעם הב' דליכא סכנה בדבר אי"צ להסירו ולהלכה נקטינן כטעם הא' וכמ"ש הב"י עיי"ש*.