בשו"ת מהרי"ק (שורש קסה) כתב וז"ל: ואשר הקשית על פי' רש"י בפרשת תזריע (יג,ל בד"ה ובו שער) שתפס לו דברי ר' שמעון והניח דברי רבי יהודה ואלו בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מז,א) פריך תלמודא דרבי יהודא ורבי שמעון הלכה כרבי יהודא? לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום, ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב, כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים, ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו, לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו, וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק, עד רב אשי ורבינא שהיו סוף הוראה, ועל דרך זה קבעו ההלכות, ויש לי מזה כמה ראיות אלא שאין בידי פנאי להאריך עכשיו, ומאחר שכן הוא תו לא שייך להקשות מה שהקשית, שהרי לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד, אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם, דלא היו נוהגים מאז, לא קבעו בהם הלכה, ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני, ואדרבה היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא כזה הלכה כפלוני פריך עליה וכי הלכתא למשיחא כו' עכ"ל, (הובא גם בס' פרדס יוסף פ' תזריע שם)[1].

תשובה זו של המהרי"ק הוא המקור לפוסקים אלו דסב"ל דמה שקבעו בש"ס פלוני ופלוני הלכה כפלוני, ה"ז קאי רק על ההלכות שנוהגין בזה"ז ולא במה שנוהג לעת"ל.

הלכה כפלוני האם עיינו בגוף הפלוגתא

או שהכריעו שהוא בר סמכא יותר

והנה במה שכתב שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום, ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות וכו' וכתב שיש לו לזה כמה ראיות אלא שאין בידו פנאי להאריך עכשיו, הנה אחד הראיות לזה הביא בשו"ת אגודת אזוב (ח"א ע' כו ד"ה אמנם) מהך דעירובין מו,ב, דאיתא שם: "רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה. רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי. השתא במקום רבי יהודה - ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא" ואי נימא דהא דפסקו כרבי יוסי ולא כרבי יהודא אינו משום שהי' בר סמכא גדול יותר בפסקיו, אלא משום שעיינו בכל פלוגתא בפרט והחליטו בכל אחד דהלכה כרבי יוסי, וכן עיינו בכל פלוגתא שבין ר"מ ורבי יהודא ומצאו שהלכה כרבי יהודא, א"כ מה שייך הך ק"ו דכ"ש דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי, דילמא אפשר ששם הלכה כר"מ? ואי נימא דגם שם עיינו בכל פלוגתא ופלוגתא שלהם והחליטו דהלכה כרבי יוסי א"כ לא צריך ק"ו כלל, וא"כ הרי מוכח מכאן כמ"ש המהרי"ק שקבעו כללי הפסיקה באופן כללי שפלוני הוא בר סמכא יותר מפלוני וכו', ובמילא שפיר מובן הך ק"ו דאם ר' יוסי הוא בר סמכא אפילו יותר מרבי יהודא כ"ש שהוא בר סמכא יותר מר"מ, ועי' גם בקובץ שיעורים ב"ב (אות רעב) שכתב כן מדיליה דזהו הביאור בכ"מ דאמרו הלכה כפלוני וכו' והביא ראי' זו מהגמ' עירובין.

ובב"ב קמב,ב, פליגי אמוראי בדין ירושה, דרבי אבין ורבי מיישא ורבי ירמיה אמרי: אית חולק לטליא במקום בניא; ורבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא אמרי: לית חולק לטליא במקום בניא. אמר ליה רבי אבהו לרבי ירמיה: הלכתא כוותן או הלכתא כותייכו? אמר ליה: פשיטא דהלכתא כוותן, דקשישנא מינייכו, ולאו הלכתא כוותייכו, דדרדקי אתון. אמר ליה: מידי בקשישותא תליא מילתא? בטעמא תליא מילתא. [דרבי ירמי' סב"ל דהלכתא כוותיה כיון שהוא קשיש מהם, אבל ר' אבהו סב"ל דהלכתא כוותי' כי בטעמא תליא מילתא וטעמו נראה יותר].

וכתב ע"ז בקובץ שיעורים שם (אות תצט) לבאר סברותיהם דבכל פיסקי הלכות אפשר לפרש בשני אופנים: א) דההכרעה היתה על הדין עצמו, כגון ר"מ ור"י הלכה כר"י, אפשר שבדקו בכל הדברים שנחלקו ר"מ ור"י וראו שבכ"מ דעת ר"י אמיתית. ב) י"ל שבגוף ההלכות לא יכלו להכריע, אלא שהכריעו שר"י הוא בר סמכא יותר מר"מ, וזהו ששאלו כאן מי משניהן ראוי לסמוך עליו יותר, [ונ"מ למי שאינו יכול להכריע בהלכה עצמה וצריך לסמוך על אחד מהן], וסבירא ליה לר' ירמי' דהלכתא כוותן דקשישנא מינייכו, היינו דהפסיקה היא באופן כללי מיהו בר סמכא יותר, וא"ל ר' אבהו מידי בקשישותא תליא, משום דסב"ל דהכרעה צריך להיות על הדין עצמו, ובפלוגתא זו לא איפסיק הילכתא כמאן, ובתוס' שבת ע,ב, (בד"ה נודע לו) כתבו בהא דפסק רבא כר'י לגבי ר"ל, דאפשר דהוא רק בדברים הנוהגים בזה"ז, וכן כתב בתוי"ט רפ"ג דכלים בשם מהרי"ק, והנה לאופן הראשון דבכל פסקי הלכות היתה ההכרעה על עיקר הדין מובן טעמם כי בהילכתא למשיחא לא הכריעו, אמנם לפירוש שני שההכרעה היתה על מי לסמוך, וכיון דהך מ"ד הוא בר סמכא יותר מאידך מ"ד אין טעם לחלק בין הילכתא למשיחא עכתו"ד.

ופלא קצת על הקו"ש, שהרי המהרי"ק עצמו כתב בהדיא כנ"ל כאופן הב' שההכרעה היתה בכללות על מי לסמוך יותר, כי לא יכלו להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום לדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות וכו', ומחמת זה גופא כתב המהרי"ק דזה קאי רק על ההלכות הנוהגין בזמן הזה, וא"כ איך שייך לבאר כלל זה שזהו משום אופן הא' דבהלכות שאינן נוגעין בזה"ז לא עיינו[2]?

ב' אופנים בביאור דברי המהרי"ק

אמנם דברי המהרי"ק באמת אינם מובנים -וכטענת הקו"ש- דבשלמא אם כללי הפסיקה הי' מצד שעיינו בכל פלוגתא בפ"ע, א"ש למה זה קאי רק על ההלכות הנוגעות בזה"ז כיון די"ל דרק בזה עיינו והכריעו, ולא בדברים שאינם נוהגין בזה"ז, אבל כיון שהמהרי"ק ביאר שם שהפסיקה הי' משום שידעו באופן כללי שפלוני הוא יותר בר סמכא מפלוני וכו' א"כ מאי שנא ההלכות שהם הילכתא למשיחא דעלייהו לא קאי הך כללא? וכדהקשה באגודת אזוב שם.

ומצינו בזה ביאור מהרבי באגרות קודש (ח"ב ע' עב, (וכן בח"ג ע' מה) וזלה"ק: י"א אשר כללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימיהם (מהרי"ק שורש קסה הובא בתוי"ט כלים פ"ג מ"ב. וראה ג"כ מלוא הרועים ח"ב אות שי"ן סעיף כא), אבל מלבד דמסיק שם דכל כמה שנוכל לקיים הכלל נקיים, הנה נראה פשוט דאין זה אמור אלא בהכללים פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכיוצא בו, דטעם כלל זה הוא מפני שידעו שהאחד הי' גדול ובקי יותר מחברו בדינים אלו (ראה ג"כ ב"ב סה, א[3]), שלכן מצינו אשר בזוג אחד עצמו הרי במקצוע זה הלכה כפלוני ובמקצוע שני - כבעל מחלקתו. - לדוגמא: ר' ששת ור' נחמן הלכה כר"ש באיסורי וכר"נ בדיני (תוד"ה ר"ש עירובין לב, א. וראה יד מלאכי סי' קסב). רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני. ופי' הרא"ש (ב"ק פ"ד ס"ד) לפי שידעו ששמואל הי' רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך הי' מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת, וכן רב הי' רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני או"ה - ובמילא יש מקום לומר שלא נאמר הכלל אלא בדינים הנהוגים. אבל בכללים אשר השכל מחייבם, וכמו יחיד ורבים הלכה כרבים וכיו"ב, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם. עכלה"ק.

היינו דכל מה שאמרו דהלכה כפלוני נגד פלוני הוא משום שידעו שהוא בקי יותר במקצוע זה מחבירו, והי' רגיל יותר לפסוק בהלכות אלו, ובמילא מדקדק יותר וכו', אבל בענינים שאינם נוגעים בזמן הזה לא ידעו מי מהם גדול יותר, גם כיון שלא היו פוסקים בדינים אלו לא שייך לומר על אחד מהם שהוא מדקדק יותר, ולכן בזה לא קאי הכלל דהלכה כפלוני כנגד פלוני.

ועי' גם באגודת אזוב שם שביאר עד"ז, דחלילה לנו להכריע ולומר שזה גדול מזה, ומה שקבעו הלכה כרבי יהודא נגד ר"ש ור"מ הוא משום דר"ש ור"מ לא היו רגילים בהוראה ובדיני הלכה למעשה כמו רבי יהודא שהי' קבוע בהוראה, וא"כ ממילא לא שייך הנך כללי אלא בדברים הנהוגים בזה"ז, משא"כ בדינים שאין נהוגים שלא הי' בהם הלכה למעשה כלל אין הכרע.

אבל ראה בס' אוצרות הראי"ה (ח"ג ע' 76) שהגרא"י הכהן קוק ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן כוונת המהרי"ק משום לשון המהרי"ק שכתב "כגון שראו שתנא אחד הי' חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבריו כו' ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו", דבשלמא במ"ש הטעם שאחד היה מקובל יותר מרבותיו, י"ל שזה תלוי בלימוד הפרטי של כל הלכה, ובזה מסתבר לומר שידיעה זו היתה כוללת את הדינים הנהוגים בזה"ז ולא את הדינים שאינם נהוגים בזה"ז, כי עליהם לא הספיק הזמן כל כך שתהיה הקבלה ברורה יותר בפרטיהם, אבל הרי המהרי"ק אמר ג"כ משום "שהיה חריף יותר" והחריפות זהו ענין של סברא ושיקול הדעת שהשכל הולך בדרכו בכל הענינים שהאדם עסוק בהם, ולכאורה זה הטעם היה ראוי להיות מכריע שהכללים הללו יהיו כוללים כל ההלכות כולן בין הנוהגים בזה"ז בין אלה שאינן נוהגין בזה"ז.

ולכן ביאר כוונת המהרי"ק באופן אחר, דהמהרי"ק דן על עיקר הכלל של קביעת הוראות לדורות, ואמר שחכמי התלמוד היו יכולים ע"פ הכח שלהם בקביעות הלכה לישראל לקבוע הלכות כפי מה שנראה בעיניהם מתוך שהם היו עמודי ההוראה והוכרחו להקים בישראל דבר חוק ומשפט, וע"כ אע"פ שההכרעה הכוללת איננה כ"כ מכריעה שבכל מקום יקלע אל האמת זה שהוא יותר חריף או זה שהוא יותר מקובל מרבותיו, אבל עפ"י רוב כן הוא, והכרעה זו לקבוע הלכה לא ע"י הכרעה פרטית אלא ע"פ רוב, אין כח להשתמש בה כ"א לב"ד גדול כמו חכמי התלמוד, ולא כל ב"ד וב"ד של ישראל לדורות, שלהם אין רשות לפסוק הלכה למעשה כי אם בהכרעה מפורטת על זה הענין ביחוד, אבל מפני ההכרח שהיה לחכמי התלמוד לקבוע הלכות לדורות, הם היו רשאים להשתמש ג"כ בהכרעה כזאת שהיא כללית והיא מכרעת בדרך רוב, א"כ הי' זה רק מפני צורך הדורות למעט במחלוקת בכל האפשרות כפי מה שראתה חכמתם הגדולה, ומפני שהכרעה זו אינה הכרעה ודאית, על כן אין לדון על פיה כ"א בהלכות הנהוגות שדוקא בשבילם קבעו לנו את הכללים, אבל בהלכות שאינן נהוגות אם נרצה לדעת הלכה איך היא נוטה למעשה בשביל דרוש וקבל שכר או למסבר קראי וכה"ג, אין לנו לדון ע"פ הכללים כ"א רשות נתונה לכל חכם הראוי לכך להכריע את ההלכה כפי אשר תורהו רוח מבינתו עכתו"ד.

ויש להוסיף במה שסיפר הרבי הרבה פעמים (שיחת שמח"ת תשל"ו ע' יט, ופ' שלח תשל"ד ועוד) אודות הנודע ביהודה, שכשבא לעיר פראג להתקבל לרב שם היו אלו שרצו לקנתרו, והביאו לפניו כמה וכמה שאלות, ובשאלה אחת לא כיוון אל האמת, וכששאלוהו היתכן? ענה להם שבטח אין זו שאלה מענין הנוגע בפועל, והסביר דבריו שרב יש בכוחו לפסוק כהלכה הוא משום שיש לו "סייעתא דשמיא" שלא יכשיל את שומעי לקחו, אבל כשזה אינו נוגע בפועל, אזי אין סייעתא דשמיא, ומזה מובן גודל הענין של פסק הלכה במעשה בפועל שבתורה שדוקא על זה יש סיוע מיוחד מלמעלה, ועד"ז י"ל כאן דהא שאמרו לילך בתר רוב הוא רק בזה שנוגע למעשה דבזה כוונו אל האמת, משא"כ בדברים שאינם נוגעים בזמן הזה אין לסמוך על כלל זה שהוא מצד רוב.

והנה לפי ביאור הרבי יוצא דכוונת המהרי"ק בהקדמתו -שלא עיינו בכל פלוגתא בפרטיות וכו' אלא סמכו על הרוב שהוא בר סמכא יותר- הוא דאם היו מעיינים בכל פלוגתא בפרטיות הרי אין מקום לחלק בין ההלכות הנוגעות לזמן בזה לההלכות של לעת"ל, דבודאי היו מעיינים בכל הפלוגתות, וא"כ מאי שנא? אבל לפי המבואר דאזלו בתר רוב, מחמת שאחד הוא בר סמכא יותר מחבירו דכנ"ל זהו משום שהוא הי' פוסק הלכות יותר וכו' א"כ זה שייך רק בהלכות הנוגעות לזה"ז, ולא למה שנוגע לימות המשיח וכפי שנת', ולפי הראי"ה כוונתו הוא ג"כ דאם היו מעיינים בכל הלכות בפרטיות לא שנא זה מזה, אבל כיון דאזלו בתר רוב שאין זה בירור גמור כנ"ל, לכן פסקו רק בהלכות אלו הנוגעות לזה"ז שצריכים לדעת מצד ההכרח, ולא בהלכות הנוגעות לימות המשיח.

כשנוגע להלכה למעשה ה"ז משפיע על כח השכל

ואולי יש לפרש כוונת המהרי"ק -לפי ביאור הנ"ל של הרבי- במ"ש "שראו שתנא אחד הי' חריף יותר" ע"פ מה שנת' בשיחת קודש פורים תשכ"ד[4] (סעי' ו') שפעם נכנס הרבי מהר"ש אל בניו, הרבי הרש"ב ואחיו, ומצא אותם יושבים ולומדים סוגיא הדנה בדיני אמה עברי' ושפחה חרופה, חזר הרבי לפניהם על כל הסוגיא לפרטי', בציינו, שזה כבר עשרים שנה שלא למד סוגיא זו, לאחר מכן אמר הרבי לבניו שיש בסוגיא זו הוראה גדולה, והיא דלכאורה יפלא איך שייך שגוי' שפחה חרופה ממציאה שכליים עמוקים וטענות כאלו של תנאים ואמוראים שתורתם אומנתם? אלא כאשר הענין נוגע באמת אפילו שפחה גוי' יכולה להמציא סברות עמוקות.

וביאר בהשיחה דלפי זה יובן גם הכלל ש"אין למדין הלכה עד שיאמרו לו הלכה למעשה" (ב"ב קל,ב) שכן, כשם ששפחה זו כאשר הענין נוגע אלי' מתגלה ומתעורר אצלה כח השכל, כמו כן, כאשר הדבר נוגע במעשה בפועל (על יסוד פסיקתו יעשו מעשה) הרי זה משפיע על הנפש ומעורר את כח השכל, ואז יוכל לכוון להלכה לאמיתתה,וכמבואר בחסידות שכאשר צריכים להוציא פסק דין בנוגע למעשה, אזי העיון הוא בעומק וביסודיות יותר, מחמת המורא שלא להכשל חלילה בפסק דין מוטעה עכ"ד, וכן הוא בהיום יום ט' אלול, ולקוטי שיחות חל"ד ע' 165 ובתורת מנחם תשמ"ו ח"ב ע' 347 ועוד בכ"מ.

דעפ"ז יש לפרש כוונת המהרי"ק דהא גופא שידעו שפלוני חריף יותר ולכן הכריעו שהלכה כמותו, ה"ז משום שאצלו הי' הענין נוגע יותר לפסוק הלכה למעשה, דעי"ז נתעורר אצלו כח השכל יותר, משא"כ בהלכות שאינן נוהגין בזה"ז לא ידעו להכריע.

פלוגתת אחרונים אם ההילכתא למשיחא נוגע גם להלכה בזה"ז

והנה מצינו מחלוקת האחרונים באופן שנחלקו בהילכתא למשיחא, אבל ע"פ פלוגתתם יוצא נפק"מ גם בהלכה בזמן הזה, אם גם בזה קאי כללו של המהרי"ק דלא אמרינן בזה הלכה כפלוני, או דהכא שאני, דהנה המג"א (סי' רי"ח ס"ק ג') הביא קושיית הב"ח על מה דפסקינן: על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו" וז"ל: הקשה הב"ח דהא בירושלמי קאמר דלמ"ד כל שבט אקרי קהל חייב לברך על נס של שבט א' ופלוגתא דר"מ עם ר"י ור"ש היא, וכיון דקי"ל כר"י ור"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב משגגות, וא"כ למה פסק כאן דאינו מברך, ובלחם חמודות תירץ דהאי כללא ליתא אלא בדברים הנוהגים אם כן י"ל דק"ל כר"מ עכ"ל עיי"ש עוד, ועיי"ש בדברי חמודות (מהתוי"ט)[5] על הרא"ש ברכות (ריש פ"ט אות ו') שהקשה קושיית הב"ח ותירץ ע"פ המהרי"ק, ופלוגתא זו אם שבט איקרי קהל הוא הילכתא למשיחא לענין קרבן, ולכן בזה לא קיימ"ל כרבי יהודא ור"ש, והוסיף שם דאף דהוא נפק"מ גם האידנא בזמן הזה לענין ברכת הנס וא"כ חל ע"ז הכלל דהלכה כפלוני? זה אינו כי כיון דאיתשל בבי מדרשא לענין קרבן איתשל משום הכי יש לנו לילך אחר אותו המחלוקת ולא אפסק הלכתא כמאן שהכללות [אף שיוצא נפק"מ גם לזה"ז] הללו לא ניתנו עליהם עכ"ד.

אבל בקובץ אוצרות הסופר (קובץ ג) ע' 8 נדפס כי"ק של החת"ס זי"ע שהעיר על הס' הורה גבר הוריות ז,ב, (בד"ה ודברי רש"י) שהביא שם דעת המהרי"ק דכל היכא דאיתמר בש"ס הלכה כפלוני ה"ז קאי רק בדברים הנוהגים בזה"ז ותירץ עפ"ז דברי רש"י (הנ"ל) דפ' תזריע שפירש כר"ש ולא כרבי יהודא, ותמה עליו בהורה גבר דאיך אפשר לתרץ כן דעת רש"י, הלא רש"י ודאי לא סב"ל מהך כללא וכמ"ש במנחות נב,א, (בד"ה הי מינייהו): וז"ל: איזו נאמר באחרונה שנסמוך עליה דשמא הדר ביה מאידך משום דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה עכ"ל, ושם איירי לענין פר העלם דבר של ציבור, ומ"מ אמר רש"י דהלכה כרבי יהודא, אלמא דלא סב"ל מהך כללא? ותירץ החת"ס דרק שם במנחות סב"ל לרש"י דהלכה כרבי יהודא כי נפק"מ גם בזמן הזה אי חיישינן לפשיעותא בכה"ג, משא"כ בפ' תזריע לענין נגעים אין זה נוגע כלל לזה"ז ולכן שם לא נקט כרבי יהודא, ועי' בשו"ע או"ח שם (הוצאת מכון ירושלים) באוצר מפרשים שהביאו דבריו, וכתבו דעפ"ז אין לתרץ כהמג"א והדברי חמודות, כיון שנוגע לזמן הזה לענין ברכת הנס.

ועי' גם בס' 'לחם סתרים' על מס' ע"ז (אלגאזי) בקונטרס אחרון (ע' קיב) שהביא דברי לחם חמודות הנ"ל, דדברי המהרי"ק קאי אפילו אם נסתעף מזה נפק"מ לזמן הזה כיון דכי איתשל בבי מדרשא לענין קרבן איתשל, והוא חולק עליו בזה כי התוס' הקשו בכמה מקומות[6] הילכתא למשיחא? ותירצו דלא אמרינן הכי אלא היכא דלא נפק"מ מידי לזמן הזה, משא"כ היכא דנפק"מ לזמן הזה לא קרינן הילכתא למשיחא, וא"כ גם בענין זה נימא כן, דאם יוצא נפק"מ לזה"ז אין זה בגדר הילכתא למשיחא ואמרינן דהלכה כפלוני.

ויש לדחות הוכחת הלחם סתרים שהביא מ'הילכתא למשיחא' דאם נוגע לזמן הזה, אין זה הילכתא למשיחא, די"ל דשם שאני כי אף שידעו דבכלל אין פוסקים הילכתא למשיחא[7], וכאן פסקו הנה זה גופא מוכיח לן שידעו דנפק"מ גם לזמן הזה ולכן פסקו שם ההלכה, משא"כ בנידון דידן הרי כל פלוגתתם והשקו"ט וכו' הי' בענין של הילכתא למשיחא בהלימודים והראיות וכו' ולא נחתו לפסוק ההלכה, בזה י"ל כנ"ל דכיון שאין זה נוגע למעשה בפועל וכו' אין אנו יודעים מיהו בר סמכא יותר, ואף אם יוצא מזה נפק"מ לזה"ז לא אמרינן הלכה כפלוני.

ולכאורה יש מקום לבאר פלוגתא זו דתלוי בב' ביאורים הנ"ל בדברי המהרי"ק, דלפי ביאור הרבי מסתבר לומר דכיון דבפועל כשהם דנו בהלכה זו הרי דנו ועסקו בדין זה שהוא הילכתא למשיחא, ובזה ליכא פסק הלכה למעשה וכו', לכן אף אם יסתעף מזה נפק"מ לזמן הזה לא נימא דהלכה כפלוני, וכדעת המג"א והדברי חמודות.

אבל אי נימא כביאורו של הראי"ה קוק הרי בעצם ליכא סברא לחלק ולומר שהוא בקי יותר במקצוע אחד וכו' וכיון שהאחד חריף יותר צ"ל שכן הוא בכל ההלכות, אלא דמשום דחכמי התלמוד הוצרכו לפסוק הלכה מפני ההכרח לקבוע הלכות לדורות באופן כזה שאינו בירור גמור אלא ע"פ רוב וכו', ורק על ההלכות שבזה"ז הוכרחו לפסוק כך, אבל על הלכות שאינן נוגעין בזמן הזה לא פסקו, דלפי"ז י"ל דבאופן שיש תוצאה להלכה דנפק"מ בזה"ז, גם בזה אזלינן בתר הכלל להלכה כפלוני, כיון דגם בזה יש הכרח לידע ההלכה בזה"ז וזה שפיר נכלל בפסיקתם.

אבל עי' ברשימת המנורה (ע' נז) דרצה לתרץ הקושיא לדעת הרמב"ם למה פסק כרבי אלעזר בר' שמעון דמנורה מצפון לדרום היו מונחים (הל' ביהב"ח פ"ג ה"ח והל' יב) ולא פסק כרבי שממזרח למערב היו מונחים (מנחות צח,ב) והלא הלכה כרבי מחבירו? ועוד שהרי סתם משנה כרבי? וכתב וז"ל: ואף דאפ"ל בשני קושיות אלו ע"פ מ"ש מהרי"ק בשו"ת שורש קס"ה ותויו"ט כלים פ"ג מ"ב -הובאו בנודע ביהודה מהד"ת אה"ע סי' קמ"ח- "דכל הכללות שנאמרו בש"ס הלכה כפלוני כו' הן בתנאים הן באמוראים, לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימי האמוראים אבל בדברים שאינם נהוגים בימיהם כבנדו"ד בהפלוגתא באופן הנחת המנורה בביהמ"ק לא נכללו בזה;

הנה מלבד זה דבמנחות שם מסיים בהמשך לדעת ראב"ש שמנורה צפון ודרום מונחת והנרות מצדדין פניהם כלפי נר האמצעי,"מכאן שאמצעי משובח" ו"אמצעי משובח" הוא גם בענין קריאת התורה, וכדאיתא במגילה (כא,ב) "אמצעי (מג' הקרואים שעולים לתורה בשני וחמישי שקרא ארבעה (מעשרה הפסוקים) משובח[8], דתניא אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי (הוא נר אמצעי למ"ד נרות צפון ודרום מונחין) .. מכאן שאמצעי משובח" ונמצא שפלוגתא זו נוגעת גם להלכה בזמן הזה ובמילא אמורים בה כללים הנ"ל עכ"ל (עם הפענוחים).

הרי משמע הכא דסב"ל להרבי כדעת החת"ס, דאם הפלוגתא נוגע גם לזמן הזה, אזלינן בתר הכלל דהלכה כפלוני, שהרי הכא איפלגי במנורה איך היתה מונחת, אלא שיוצא מפלוגתתם גם דין אחר הנוגע לזה"ז אם אמצעי משובח, ונקט הרבי דמשום זה הי' הרמב"ם צריך לפסוק כהכלל דהלכה כרבי עיי"ש, וזה אינו כפי שנת'.

ולפי"ז לכאורה צ"ל דגם לפי ביאור הרבי הנ"ל במהרי"ק, אף אם פליגי ב'הילכתא למשיחא', הנה אם הפלוגתא הי' נוגע גם בהלכה למעשה בזה"ז, נקטינן דבודאי אסקי אז אדעתייהו שיש בפלוגתתם גם נפק"מ להלכה למעשה, ולכן שייך גם בזה לומר הכלל דהלכה כפלוני כי הוא הי' בקי יותר בפסקי הלכות וכו' כנ"ל, משא"כ המג"א והדברי חמודות סב"ל דלא אמרינן כן, כי פלוגתתם הי' בהילכתא למשיחא לבד, ולא אמרינן דאסקי אדעתייהו אז שנוגע להלכה בזה"ז, ולכן לא שייך בזה הכלל דהלכה כפלוני.

וכבר כתבו באחרונים דרוב פוסקים לא סב"ל כהמהרי"ק, אלא דהני כללי דהילכתא כפלוני נגד פלוני קאי גם על ההלכות שנוגעין לימות המשיח, ועוד חזון למועד אי"ה.