ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.
בלקו"ש חל"ו (ע' 180 ואילך) מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מ"ש אביו ז"ל (לקוטי לוי"צ ח"ב עמ' קמ) דהא דאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ו) "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", הנה עפ"י פשוט י"ל שאימתי מחוייב לומר דבר בשם אומרו, הוא רק כשאומר הדבר אמר לו זה, וכמהא דילפי לה גבי מרדכי ואסתר דכתיב ויגד לאסתר המלכה, דאסתר שמעה להדיא ממרדכי, כי מרדכי אמר לה ביחוד, ורק בכה"ג צריך לומר בשם אומרו, משא"כ מי ששומע מהאומר באופן שאין האומר מדבר להשומע רק לאיש אחר והוא רק שומע אינו מחוייב לומר בשם אומרו כי ע"ז אין ראי' ממרדכי ואסתר.
ומבאר שם [אחרי אריכות הביאור דאיירי באינו עובר הלאו ד"אל תגזול דל כי דל הוא", כי הדבר תורה נתעצם בשכלו וכו'] מפני מה יש חילוק כזה, דהנה בגדר התורה יש ב' אופנים: א', מסירה מדור לדור, וב', מה שמוסיפים ומחדשים בתורה. והנה, הני ב' אופנים, הרי כשלומד מפי רבו ישנו אופן הא' הנ"ל, ולכן יש חיוב מצד מילתא דחסידותא וענין סגולי [ומעלה בקניני התורה] לומר בשם אומרו, אמנם השומע דבר שלא נאמר לו הרי זה כאילו נודע לו מעצמו ואז אין חיוב לומר בשם אומרו, דבא ללמדנו גדר זה שבתורה שבא מצד ישראל המוסיפים ומחדשים בעצמם בתורה (לא ע"י מסירה מדור דור).
ואופ"ל לפי זה, ביאור בגמ' ערבי פסחים (קד, ב) שרב יהודה שלח בנו רב יצחק להביא סל פירות לעולא ועי"ז יראה באיזה נוסח מבדיל במוצ"ש, רב יצחק לא הלך ושלח אביי במקומו ואתא אביי ואמר לו שהבדיל בנוסח המבדיל בין קודש לחול, אח"כ שאל רב יהודה את בנו איך הבדיל עולא וא"ל שהוא לא הלך אלא שלח אביי ואמר לו הנוסח, כעס עליו אביו ואמר לו "רברבנותי' דמר וסררותי' דמר גרמא לי' למר דלא תימא שמעתי' מפומי'". ולכאו', מאי נפקא מינה משם מי יאמר, אך ע"פ המבואר לעיל מובן, והיינו שכעס עליו שלא הלך בעצמו ועכשיו לא יאמרו ההלכה משמו אלא משמי' דאביי.
וי"ל, דהא דלא חש רב יצחק לזה, כי הרי כאן הוא רק רואה מעשיו של עולא ואין עולא מלמדו נוסח ההבדלה אלא שרואה מעשיו, וגם זה היה באופן של עלילה – וכלשון הרשב"ם שם – שיביא סל פירות אליו שלא ירגיש שבא לשמוע הבדלה ולראות מעשיו, ולכן ס"ל לרב יצחק דאין נ"מ אם הוא ילך או אחר כי זה הרואה מעשיו של עולא הרי זה כמו ששומע דבר מבלי שהלה יאמר לו, שאז אין חיוב לומר הדבר בשם אומרו, ואדרבה כנ"ל, ולכן אם רק יוודע לרב יצחק מעשיו של עולא אפילו שבא ע"י אביי א"צ להזכיר שמו של אביי, והוא יכול לומר שכן עשה עולא מבלי להזכיר שמו של אביי.
ובאמת, מוכרחין אנו לומר דהעיקר כאן הוא הנפעל כי צ"ע מדין כיבוד אב שלא שמע לאביו ולא הלך בעצמו וע"כ דהעיקר הוא הנפעל שיוודע לו מה עשה עולא, ודי בזה ששלח אביי.
אמנם רב יהודה לא ס"ל כן, ולכן הקפיד עליו כי אין זה ממש אותו ענין דהשומע מפי אחר, אלא דבר הנמסר.
ובאמת רב יצחק שידע שיטת אביו כשאמר לו מה עשה עולא אכן אמר לו כל הסיפור שהוא לא הלך אלא אביי וכו', אמנם הוא עצמו ס"ל שאח"כ א"צ להזכיר אביי.
Download PDF