בגליון תתקמא (עמ' 7 ואילך) עמד הגראי"ב גערליצקי שליט"א על מש"כ הרמב"ם בהל' מלכים פי"א דהמלך שיעמוד מבית דוד צריך לכוף כל ישראל לילך בדרכי התורה בכדי לקבוע חזקת משיח, דהרי פסק הרמב"ם בהל' תשובה פ"ז דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וא"כ קודם בואו של משיח כבר עשו ישראל תשובה ואמאי הוא צריך לכופם בקיום התורה והמצוות.

ובגליון תתקמב (עמ' 13 ואילך) כתבתי דבאמת הן הן הדברים, דהתשובה האמורה בהל' תשובה מתקיימת עי"ז שמשיח בעודו בתקופת חזקת משיח, דהיינו קודם קיבוץ גליות וקודם הגאולה, כופם לקיים תומ"צ בשלימות. ורק עי"ז יזכו בנ"י שהעומד בחזקת משיח יתקדם בשלבי הגאולה עד שיגיע לתקופת ודאי משיח. ואדרבה, דוקא משום דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, מוטלת האחריות על הטוען שנשלח לגאול את בנ"י מגלותן לעורר בנ"י לתשובה בכדי שיוכל למלאות שליחותו.

ובגליון תתקמג (עמ' 10 ואילך) יצא הגראי"ב להקשות כמה קושיות חזקות על ביאור הנ"ל. חדא, דאם התכוון הרמב"ם בהל' מלכים להתשובה האמורה בהל' תשובה אמאי כותב שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה" ולא שמשיח כופם או מעוררם ל"תשובה", והרי"ז ג"כ לשון חז"ל בסנהדרין (צז, ב) ד"אם ישראל עושין תשובה נגאלין", שהוא בפשטות מקורו של הרמב"ם בהל' תשובה, ולמה שינה הרמב"ם בהל' מלכים מלשונו בהל' תשובה ומלשון חז"ל.

ונראה בזה, דהן אמת דעצם המחייב "לכוף כל ישראל כו'" היא משום דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, אבל לאחרי שכבר התחייב העומד בתור חזקת משיח לדאוג שישראל יעשו תשובה שוב הוא חייב לפעול ענין זה באופן של מלכות, ויתירה מזו, באופן של מלכות המיוחדת למלך המשיח. כלומר, אע"פ שיש כמה אופנים ואפשריות לפעול שבנ"י יעשו תשובה, מ"מ זה העומד לקבוע חזקת משיח צריך לעשותה באופן של כפי', דזהו כל מהותה של מלכות, דהיינו כח הכפי'. ולכן כתב הרמב"ם "ויכוף וכו'" ולא לשון של התעוררות וכיו"ב.

והנה כבר ביאר רבינו עפ"י לשונות הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים דעיקרו גדרו של משיח הוא לפעול שלימות התורה, ולכן אע"פ דלענין הזכי' בעצם הגאולה עיקר ההדגשה היא התשובה - "ושבת עד ה"א" (נצבים ל, ב), מ"מ בנוגע קביעות של חזקת משיח ההדגשה היא על שלימות קיום התורה והמצוות - "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", דלאחרי שנתחייב לפעול ענין התשובה מכח הוא ד"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", שוב חייל עליו לעשותה באופן ובצורה של מלך המשיח.

ועד"ז מתורצת ג"כ קושייתו השני' של הגראי"ב דאי נימא דה"יכוף כל ישראל" של הל' מלכים היא היא ה"תשובה" של הל' תשובה, למה מדגיש הרמב"ם דוקא בהל' מלכים שצ"ל "יכוף כל ישראל", משא"כ בהל' תשובה כותב רק ש"אין ישראל נגאלים כו'". אלא דהיינו טעמא, דמצד עצם הגאולה ההדגשה היא רק על כללות ישראל, אבל מצד הל' משיח הרי הוא צריך להתעסק בכל חלקי העם, ובכל עדה ועדה, ובכל חוג וחוג, דזהו כל גדר מלכותו של משיח - "ומלך אחד יהי' לכולם" (יחזקאל לז, כב). ולכן מדגיש הרמב"ם דבכדי לקבוע חזקת משיח צריך "לכוף כל ישראל".

שוב הקשה ממה שהביא הרמב"ם בהל' תשובה המקור מן התורה דישראל יעשו תשובה בסוף גלותן מקרא דפ' נצבים (ל, א-ג) "והי' כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת על ה"א ושב ה"א וגו'", שזה משמע שהקב"ה מעמיד להם מלך קשה, ולא שזה יעשה ע"י משיח. ולכאו' כוונתו להקשות דבפרשה שלפנ"ז מובא אודות החורבן הנורא של ארה"ק - "ואמר הדור האחרון.. וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה .. גפרית ומלח שרפה כל ארצה .. ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה .. ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה .. וישלכם אל ארץ אחרת גו'". ומיד בפרשה שאח"ז נאמר "והי' כי יבאו עליך כל הדברים גו' והשבת אל לבבך גו'", וא"כ הרי זה משמע שהתשובה ("והשבת") היא מתוך יסורי הגלות - "מלך קשה כהמן כו'".

אבל זה אינו1, דבקרא כתיב "כל הדברים האלה הברכה והקללה", א"כ בודאי שאין כוונת הכתוב דהתשובה תבוא דוקא ע"י הקללה, ואין זה כי אם נבואה דבסוף גלותן אחרי כל משך ימי בני ישראל מראשית לידתן עד סוף זמן גלותן, הכולל הן ימי ברכה והצלחה והן ימי קללה ויסורי הגלות, שבסוף כל מאורעות האלו יעשו בנ"י תשובה ויבוא הגאולה, וכמש"כ בפי' בכור שור עה"ת (לאחד מבעלי התוספות שחי במאה הי"ב בצרפת): "הברכה - בדורות הכשירים ששומרים המצות, כגון בימי יהושע כו' ובמי שמואל ובימי השופטים הכשרים, ובימי דוד ושלמה וכיוצא בהם, והקללה - בימי ירעם ואחאב ויהויכין וכיוצא בהם".

וכן הוא מוכח דאין כוונת הכתוב שהתשובה יבוא דוקא ע"י גזירות קשות, דהרי לא הובא כתוב זה בסוגיא דסנהדרין (צז, ב) לענין פלוגתת ר"א ור"י. [והיינו בין לגירסת ספרים שלנו שר"י הוא שאמר "הקב"ה מעמיד להם מלך קשה וכו'", ובין לגי' הירושלמי דזהו תשובת ר"א, סו"ס לכו"ע לא הובא כתוב זה כסייעתא להא ד"הקב"ה מעמיד להם כו'". והיינו כנ"ל, דבכתוב אין שום הכרע דהתשובה יבוא מתוך וע"י היסורים של גלות, כ"א דלאחרי שיעברו כל אלה הדברים על בנ"י, הברכות והקללות, סו"ס יעשו בנ"י תשובה. אלא אינו מבואר כלל בכתוב מהו הגורם התעוררות התשובה.

(אבל סו"ס צ"ע להגירסא דהא דהקב"ה מעמיד כו' הוא מדברי ר"א, ואילו לר"י לא יהי' שום תשובה, דלכאו' הרי זה היפוך המפורש בתורת משה בפרשת נצבים הנ"ל).

והנה בגליון הנ"ל כתבתי דא"א בשום פנים לפרש דמש"כ הרמב"ם ו"ויכוף כל ישראל כו'" דר"ל כל או"א מבנ"י ממש, דהרי זה היפוך הטבע לגמרי, ולהרמב"ם לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ולא יהי' שום חידוש במעשה בראשית. וע"ז כותב הגאון הנ"ל דמצד מעלותיו המופלאות של משיח המפורטים בהל' תשובה פ"ט ה"ב "בעל חכמה יהי' יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו" הדבר אפשרי שיפעול על כל אחד ממש.

ולענ"ד אין הדברים מתקבלים על הדעת. חדא דמעלות אלו אינם מוכרחות כלל להתגלות בתקופת חזקת משיח וגם לא בתחילת תקופת ודאי משיח, וכדמוכח מזה שהרמב"ם אינו דורש כל מעלות אלו כדי לקבוע חזקת משיח כ"א "הוגה בתורה ועוסק במצוות". ועוד דאפי' אם הי' בו כל אלו הכוחות מ"מ מן הנמנע בתקופת הגלות כשבנ"י מפוזרים ומפורדים בין העמים בכל קצוי תבל ובכל איי הים מקצה השמים ועד קצה השמים, שמשיח יגיע לכל או"א ממש ויעוררם ויכוף אותם לילך בדרכי התורה. ורק כשכל בנ"י מכונסים בתוך גבולי ארה"ק יש אפשרות להגיע לכל או"א, וכמו בימי חזקיהו שלא נמצא בכל ארה"ק מדן ועד באר שבע תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים וכו' (סנהדרין צד, ב). אבל פשוט דבזמן הגלות הדבר נמנע לגמרי בעולם הטבע. ולכן אני על משמרתי אעמודה דדברי הרמב"ם בהל' מלכים ובהל' תשובה מתאימים ומשלימים זא"ז, והתשובה האמורה בהל' תשובה היא היא המתקיימת עי"ז שמשיח בעודו בתקופת חזקת משיח יכוף כל ישראל לילך בה, ועי"ז נזכה לתקופת ודאי משיח ומיד הן נגאלין בעגלא דידן.

1) טעות זה נגרם ע"י הגירסא המוטעת שנמצא בדפוסי הרמב"ם שלא הובא כל לשון הפסוק "הברכה והקללה וגו'". וכבר תוקן במהדרות פרנקל עפ"י כת"י אוקספורד המפורסמת שבסופו חתימת יד הרמב"ם המעיד שהוגה מספרו.