בשיחת שמח"ת תשמ"ט אות ז העיר כ"ק אדמו"ר בענין יו"ט שני של גלויות דכיון שכך נהגו בנ"י במשך ריבוי דורות, יש מקום לומר שימשיכו לנהוג כן גם לאחרי שיתחדש החדשים ע"פ הראי' כשיקויים היעוד 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' בטבריא עתידין לחזור אע"פ שבזמן ההוא לא יהי' ספיקא דיומא (מכיון שיוכלו להודיע על קידוש החודש תיכף ומיד בכל המקומות) - ע"ד שמצינו שחוגגים יו"ט שני דחג השבועות אע"פ שאין בו ספיקא דיומא (מכיון שקביעותו אינה תלויה בימי החודש אלא בחמישים יום לאחרי ט"ו ניסן, ועד אז בודאי הגיעו כבר השלוחים שהודיעו על הקביעות דר"ח ניסן וט"ו ניסן) כדי שלא לחלוק במועדות (רמב"ם קיה"ח פ"ג קי"ב), וכידוע מ"ש החתם סופר (שו"ת או"ח סו"ס קמה) שמטעם זה יש חומר מיוחד ביו"ט שני דחג השבועות מכיון שקביעותו אינה על הספק, אלא יש בו כח ודאי. ויש לעיין בכל זה ויעלו נושא זה לדיון בעת הכינוס תורה שיתקיים באסרו חג.

ולכאורה צריך ביאור מהו היסוד והטעם שיהי' יו"ט שני של גלויות לע"ל, דעכשיו אע"פ שבקיאין בקביעות החדשים ע"פ החשבון מבואר בגמ' ביצה ד, ב "בשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זימנין דגזרו המלכות גזירה ואתי לאקלקולי". ופרש"י ד"גזרי המלכות גזרה שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העבור מכם יתעבדו נמי חד יומא ואתי לאקלקולי ונעשי חסר מלא, ומלא חסר ותאכלו חמץ בפסח".

ובארץ ישראל אין חוששים שישתכח סוד העיבור (מאירי שם) או שמכיון שלא נהגו מתחלה לעשות ב' ימים לא תקנו מפני החשש רחוק לחדש מחמתו יו"ט במקום שלא נהגו כן מקודם (ראה אנצקלופדי' תלמודית ערך יו"ט שני של גלויות עמוד טו) וביו"ט שני של שבועות תקנו ב' ימים כדי שלא לחלוק במועדות כמבואר ברמב"ם קיה"ח פ"ג הי"ב.

אמנם לעת"ל דיקדשו ע"פ הראי' ויוכלו להודיע על קידוש החודש תיכף ומיד בכל המקומות ואין סומכים עפ"י החשבון, מדוע צריך לקיים מנהג אבותינו שהיא משום הגזירה דילמא אתי לאקלקולי שייכת רק בזמן הגלות.

ראה מה שכתב בספר ימות המשיח בהלכה סי' מז שהאריך בנושא זה בטוב טעם עיי"ש.

ויש להעיר בזה בהקדם מה שפסק הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ב "בית דין שגזרו או התקינו תקנה והנהיגו מנהג ופשט כל הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהי' גדול מן הראשונים החכמה ובמנין הי' גדול בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהי' גדולים מהם".

ובראב"ד שם כתב דהיכא דיש טעם, ובטל הטעם יכולין בי"ד אחר לבטל אפילו היכי שלא גדולים מן הראשונים בחכמה ומנין. ומלשון הראב"ד מבואר דאפילו היכי דבטל הטעם צריך בי"ד אחר לבטל התקנה ולא מתבטל מאליו.

והנה בתשובות הרא"ש כלל ב סי' ח כתב דהיכי דטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא ולא דמי לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו דהתם איירי היכי שאין ההיתר ידוע כ"כ. והובא דברי הרא"ש אלו בקצרה ברמ"א או"ח ס"ס ט ובמגן אברהם שם.

והנה התקנה הראשונה דיו"ט שני של גלויות היא משום ספיקא דיומא ולכאורה הטעם ידוע, וא"כ השתא דבקיאין בקביעא דירחא וידעינן החשבון ובטל הטעם ממילא מתבטל התקנה ממילא ולא צריך מנין אחר להתירו, וכן כתב התורת חסד בשו"ת או"ח סי' יז אות ו. (ולהעיר מה שכתב בסוף הסעי' "ואין לנו אלא דברים המפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע והותרו הגזירה ממילא כשנתבטל הטעם") ומוכיח זה מהא דקאמר הגמ' דהטעם הוא משום גזירה, ולא כתב הטעם דאם אחר שבקיאין בחשבון צריך לנהוג יו"ט שני כיון דהוא דבר שבמנין וצריך בי"ד אחר לבטולי.

ובשלמא לדעת הראב"ד דגם בי"ד שאין גדול כמו הראשון יכול לבטלו היכי דבטל הטעם, שפיר קאמר הגמ' הטעם דגזירה דמשום הכי לא בטלו התקנה, אבל לדעת הרמב"ם דאפילו היכי דבטל הטעם צריך בי"ד אחר שיהי' גדול בחכמה ומנין מן הראשון מדוע צריכה הגמ' לטעם הגזירה הרי בי"ד הראשון הי' גדול מן השני ולכך כתב התורת חסד דכיון דהוא טעם ידוע בטל הטעם בטלה התקנה ממילא ולכך קאמר הגמ' משום גזירה.

אמנם בכסף משנה שם הקשה קושיא זו על הרמב"ם דמדוע צריך הגמ' לטעם הגזירה ולא כתב דנוהג יו"ט שני מחמת שא"א לבטל מה שתקנו הראשונים אם אינם גדולים בחכמה ובמנין.

ותירץ בתירוץ הב' שם דקים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא ע"פ הראי' לא נעביד תרי יומי ולכאורה כוונתו דכיון דבשעת התקנה אמרו בפירוש דבכה"ג דיעמדו על החשבון לא יגשו ב' ימים נמצא שמתחלה לא נקבע על זמן זה ולא צריך מנין אחר לבטלו, ולכך קאמר הגמ' דמשום גזירה התקינו שינהגו גם עכשיו ב' ימים.

ולפי"ז נמצא ב' סברות דבתקנת יו"ט שני של גלויות אין כאן היסוד דדבר שבמנין צריך מנין אחר לבטולי א. דהוא טעם ידוע ידוע ובכה"ג היכי דבטל הטעם מתבטל התקנה ממילא ב. דמתחלה נתקן על תנאי שאם יהי' באופן שבטל הטעם לא יהי' התקנה.

אמנם לכאורה יש לומר בדעת הרמב"ם ועוד דאינו בתקנת יו"ט שני הכלל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. דהנה מלשון הגמ' ביצה משמע דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זימנין דאתי לאקלקולי דהוא טעם אחד דמשום הגזירה תקנו לקיים מנהג אבותינו אמנם בתוס' תענית ב, א ד"ה 'מאמתי' כתב ואע"ג דבקיאין בקביעא דירחא גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, או משום מנהג אבותינו בידינו כדאי' פ"ק דביצה ד, ב.

ומבואר בתוס' דהם ב' טעמים נפרדים וכן הובא באנציקלופדי' שם מרב האי גאון מפני חשש שמד ועוד שאין לשנות ממנהג אבותיהם.

ומבאר כה"ג שם הטעם דאין לשנות ממנהג אבותיהם דהוא מחמת הכלל דדבר שבמנין וכו' דאפילו בלי הטעם דגזירה, א"א לשנות ממנהג אבותיהם

וכן מבואר בכ"מ שם בתירוץ הא' דלדעת הרמב"ם הטעם של הגזירה דקלקול היא, דאולי היו צריכים הראשונים לתקן שלא ינהג הדין דיו"ט שני היכי שבטל הטעם, ומפני חשש קלקול לא תקנו.

אמנם לפי"ז הטעם דאין לשנות המנהג אינו רק משום גזירה אלא משום דבר שבמנין וכו' והגזירה היא רק טעם מדוע בתחלה לא התקינו שיבטל התקנה היכי דליכא טעם [משא"כ לתירוץ ב' נמצא דבטלה התקנה ומשום גזירה תקנו תקנה חדשה להמשיך לנהוג ב' ימים].

וכן פסק המהר"ם שיק בתשובות או"ח סוף סי' קפה דתקנת יו"ט שני של גלויות היא באופן שאין לבטלו רק במנין אחר. ולדעת הרמב"ם צריך מנין אחר יותר גדול.

והנה ברמב"ם קידוש החודש פ"ה ה"ה אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם ולא הביא הטעם דגזירה ואפשר דסבר כמבואר ברב האי גאון דהטעם דהזהרו הוא מכיון שנתקן במנין אע"פ שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו שהוא גדול בחכמה ובמנין, וכן סבר הכס"מ בתירוץ הא' בהל' ממרים כנ"ל.

והנה לעת"ל דמקדשים ע"פ הראי' ולא שייך הטעם דגזירה דילמא אתי לאקלקולי לכאורה לפי"ז בטלה התקנה ממילא, אמנם עפ"י הנ"ל יש לדון דכיון דהוא דבר שבמנין או שתקנה הא' הי' דבר שבמנין, או תקנה השני' משום הגזירה היא דבר שבמנין וכו', א"כ התקנה קיימת וצריך בי"ד אחר לבטולי אפילו היכי שבטל הטעם.

ולכך דן כ"ק אדמו"ר דאפשר דכיון שהנהיגו בנ"י כמה וכמה דורות שימשיכו לנהוג כך ולא יבטלו הבי"ד אחר מה שנהגו מקדם.

ובקיצור אם זה תקנה חדשה שמיוסדת רק על גזירה א"כ במקום שאין גזירה כגון לעת"ל אין יסוד לתקנה ולא מסתבר שיתקנו מחדש דין ב' ימים, אבל אם נימא שחל ע"ז גדר דדבר שבמנין שדרך מנין אחר לבטולי א"כ יש סברא לדון שלא יבטלו אע"פ שלא שייך הטעם דיו"ט שני ובפרט לפי פנימיות הענינים במעלה דיו"ט שני.

ולפי"ז יש לדון לעת"ל דמקדשים ע"פ הראי' האם שייך הטעם לקיים מנהג אבותינו דבפשטות אין שם הגזירה, אמנם אם נימא שתקנה הא' היא בגדר דבר שבמנין א"כ צריך בי"ד אחר.