בסיום שיחת ש"פ תזו"מ תנש"א אומר כ"ק אדמו"ר "ועוד והוא העיקר שכל זה נעשה בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", עכלה"ק1.

הנה מצינו כמה טעמים לברכת שהחיינו בביאת המשיח, והם: א. על השמועה טובה שמשיח הגיע, ב. על ראיית פני מה"מ. ג. על קיום המצות שנמנע מאתנו לקיימם בזמן הגלות. ד. על זמן הגאולה. וכמו שיתבאר לקמן.

על השמועה

בסדר ברכת הנהנין פי"ב סעי' ז: "על שמועות טובות בין שהיא טובת רבים בין שהיא טובת יחיד כל שלבו שמח בטובתו כגון שהוא אביו או רבו או רעו אשר כנפשו מברך הטוב והמטיב, הטוב לו ששימח לבבו והמטיב למי שנעשית לו הטובה ואצ"ל אם רואה הטוב בעיניו, ואם בשרוהו טובת עצמו מברך שהחיינו ואם יש לו שותף בה מברך הטוב והמטיב".

ולכאו' מכיון שהשמועה על ביאת משיח היא בשורה טובה לכל בנ"י, נמצא שכל בנ"י שותפים בה, וא"כ הי' צ"ל הברכה הטוב והמטיב ולא שהחיינו.

ויש לומר שאעפ"כ נברך שהחיינו עפמ"ש בלוח ברה"נ (פי"א הל' כב) וז"ל: "הרואה את חבירו החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו אם לא ראהו זה . . שלשים יום מברך שהחיינו, ואפי' אם יש אחרים שנהנים בראייתו אינו מברך אלא שהחיינו ולא הטוה"מ לפי שאין זו טובה אלא שמחת הלב לבד". עכ"ל.

והיינו שיש שני ענינים, טובה ושמחה, וברכת הטוה"מ שייכת לטובה דוקא ולא לשמחה (וכמובן מלשון הברכה הטוב והמטיב).

וההבדל בין טובה לשמחה הוא, שטובה הוא דבר מסוים שהגיע לו וקיבל דבר שיש לו ממנו תועלת, וכמפורש בשו"ת הרשב"א (ס"ד סי' עז): "לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו מברך הטוה"מ . . אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו ולאחרים עמו". וכרוב הדוגמאות בדיני ברכה זו בית חדש, כלים ובגדים חדשים, ירושה וכיו"ב, משא"כ בראיית חבירו הרי אין השמחה מדבר שיש לו ממנו תועלת כ"א מהפגישה עצמה, ואין זה טובה שהרי מהפגישה עצמה אינו מקבל שום דבר (ממשי), ולכן מברך שהחיינו ולא הטוה"מ.

ועד"ז יש לומר בנוגע השמועה שמשיח התגלה, הגם שכל בנ"י שותפים בה, מ"מ כל זמן שלא קיבלו ממנו איזו טובה, אינו אלא שמחת הלב בלבד, שעלי' מברכין שהחיינו דוקא.

לכאורה הי' אפשר להקשות על ביאור הנ"ל, שהרי שמחת הלב מבשורה טובה זו של התגלות משיח, קשורה לזה שבהמשך להתגלותו יהיו שינוים לטובה לתועלת ולטובת כולם (ביטול שעבוד מלכיות וכו'), וא"כ הגם שכעת עדיין לא היו שינויים אלו, מ"מ יש לברך כבר מעכשיו הטוה"מ בשביל התועלת שהיא לאחר זמן, וכמו שמצינו בדין קניית בגדים (סדר בה"נ פי"ב הל' ד): "וכל מקום שמברך שהחיינו או הטוה"מ על בגדים חדשים, מברך מיד בשעת הקנין, שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנינים". הרי חזינן דהגם שעדיין אין לו תועלת מהבגד (שהוא דוקא בשעת לבישה כמובן), מ"מ מברך כבר בשעת הקני' (שהחיינו או כאשר יש עמו שותפים מברך) הטוה"מ, וא"כ ה"ה בנדו"ד הגם שכעת עדיין אין התועלת מביאת משיח, מ"מ מכיון שיהי' לאחר זמן אפשרות כבר לברך הטוה"מ בשעת השמועה.

וזה אינו, דשאני קניית בגדים מנדו"ד, דבשעת קניית הבגד ה"ה כבר תפור ומתוקן וראוי' ללבשו, ולכן אפשר כבר בשעת הקני' לברך על התועלת מזה כיון שהוא גלוי ונראה, ודוקא אז אפשר לברך אבל אם אינו תפור ומתוקן וראוי ללבישה אין לו לברך עד שילבש את הבגד (סדבה"נ שם, ובשוע"ר סי' כב סעי' א), וכמו"כ בנדו"ד מכיון שהתועלת שתהי' לאחר ביאת המשיח איננה ברורה וגלויה (בפרטות), ואין אדם יודע איך יהיו עד שיהיו, א"כ א"א לברך כעת על הטובה והתועלת שתהי' בהמשך הזמן, אלא על שמחת הלב לבד שישנה כעת ועלי' מברכים שהחיינו, שהרי ברכות אלו הם לפי המצב שיש עכשיו לפניך (כדמוכח מלוח ברה"נ פי"א הל' כז-כח).

על הראי'

בהתוועדות ליל שמח"ת תשמ"ט (התוועדויות עמ' 207) אמר כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו: "כפי שמסתבר בפשטות שכאשר יראו את משיח צדקינו בפעם הראשונה יצטרכו לברך שהחיינו במכ"ש וק"ו מברכת שהחיינו על ראיית חבירו שלא ראהו אפי' שלושים יום"2.

ואם כבר בירך שהחיינו על השמועה וכמשנת"ל, יש לומר שדינו הוא כמו מי שנולד לו בן ובירך בשעת השמועה, ו"כשחזר ורואה הבן הנולד אם רואהו תוך ל יום מיום ששמע אינו צריך לחזור ולברך שהחיינו . . אבל אם אחר ל יום צריך לברך" (סדבה"נ פ"כ ה"ב).

והנה בלוח ברה"נ (פי"א הל' כב) בדין ראיית חבירו כותב: "ואין צריך לומר אם לא ראהו מעולם צריך לברך . . מחי' המתים, ואם לא ראהו שלשים יום מברך שהחיינו", מכאן משמע דגם מי שמעולם לא ראה חבירו (והכירו רק ע"י כתבים שהריצו זל"ז וכיו"ב) מברך3 שהחיינו, ועד"ז הי' אפ"ל דגם אם מעולם לא ראה מה"מ יש לו לברך שהחיינו.

אולם מהא דהשמיט דין זה בסדר ברה"נ (פ"ב הל' יא) יש לדייק דלא ס"ל הכי, ומי שלא ראה חבירו מעולם אין לו לברך בראייתו, וכמו שהעיר כ"ק אדמו"ר על הלכה זו (בספר סדבה"נ - תורת מנחם אות כג), "בלוח "ואצ"ל אם לא ראהו מעולם", ומדהשמיט כאן משמע דס"ל כשערי תשובה רכה ס"ה", עכ"ל.

והביאור בדבריו, דהנה המחבר כתב "מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו", ולשון זה נותן מקום לשני פירושים, בלוח ברה"נ פי' "ושלח לו כתבים" היינו שלא ראה את חבירו אלא ראה הכתבים ששלח, וכמ"ש אדה"ז בהמשך ההלכה שם "אבל אם לא ראהו עתה אלא ששלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה מאד בראייתם אותם מפני שלא ראהו זה זמן רב או שלא ראהו מעולם אינו מברך על ראייתן", ומזה דייק אדה"ז דדוקא בראיית כתבים אינו מברך, אבל בראיית פניו מברך גם כאשר לא ראהו מעולם, אבל השערי תשובה פי' "ושלח לו כתבים" "דאע"פ שהי' רגיל להריץ אגרות וכתבים מזה לזה מ"מ מכיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהי' נהנה ושמח בראיתו" עכ"ל, ולפ"ז לשון המחבר "נהנה בראייתו" קאי על ראיית חבירו שלא ראהו מעולם ואינו מברך עליו שהחיינו4, וע"ז העיר הרבי שכן נראה דעת אדה"ז בסדר ברה"נ (בדי השולחן סי' סו ס"ק ז).

אבל יש לומר דבראיית מלך המשיח גם כאשר לא ראהו מעולם מברך שהחיינו, ע"ד הדין הנ"ל בלידת הבן דגם אם לא ראהו מעולם ורק שמע אודותו מ"מ מברך שהחיינו, והחילוק בפשטות בין חבר סתם ללידת בנו ועד"ז מה"מ הוא, שאצל בנו ומה"מ אכן מעולה האהבה כ"כ עד שנהנה ושמח בראייתו"5, ולכן יש לברך שהחיינו.

על המצות6

מברכים שהחיינו על מצוות הבאים מזמן לזמן כגון מצות תקיעת שופר, לולב וכיו"ב, כמו"כ מברכים על מצוות שאינם תדירות ומצויות כגון פדיון הבן וכיו"ב, ועפ"ז יש לומר שנתחייב לברך שהחיינו לפני קיום המצוות שלא היו מצויים לנו בזמן הגלות.

ויש להוסיף עוד צד חיוב ע"פ המובא בכ"מ אודות חיוב ברכת שהחיינו כאשר מקיים מצוה מסויימת בפעם הראשונה בחייו, ומפורש בט"ז (סי' כה ס"ק א בסופו): "לכל מצות שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו".

והגם שאין נוהגין כן, וכמובא בלקו"ש חי"א (עמ' 288) "(כמדומני ברור) פשט המנהג שלא לברך שהחיינו כשמניחים תפילין בפעם הא'".

הרי ביאר כ"ק אדמו"ר בש"פ ויקרא תשמ"ב (התוועדיות עמ' 1112) "דברכת שהחיינו קשורה עם מצוה שיש בה שמחה, ולכן כאשר מדובר אודות הנחת תפילין בפעם הראשונה, בהיותו מחוייב במצוות, הרי צריכים לדעת האם הוא אמנם שמח באופן כזה שהי' חייב לברך שהחיינו", והיינו שהסיבה לזה שאין מברכין שהחיינו היא מכיון שאנו מסופקים אזי אם הוא אכן שמח בה, ובמילא מובן דמכיון שבפשטות בבוא הגאולה נהי' במצב כזה שאכן נהי' שמחים בשלימות אם הוא אכן שמח בה, בקיומה של מצוה, ובפרט מצוה כזו שנמנע מבנ"י לקיימה יותר מאלפיים שנה, א"כ יש לברך שהחיינו לפני קיומה.

[ובפרט שבשיחה הנ"ל הורה כ"ק אדמו"ר שילדה קטנה קודם שהגיעה לחינוך מתחילה להדליק נש"ק תברך שהחיינו, מכיון שבודאי יש לה כזו שמחה (עוד יותר מגדולה) עיי"ש באריכות, וא"כ יש לומר עד"ז יהי' אצל כל בנ"י בביאת המשיח].

זמן הגאולה

בסיום שיחת פ' וירא תשנ"ב "שמחת הגאולה האמיתית והשלימה בגלוי ובפועל ממש שאז מברכים עלי' "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"7.

ויש לומר שיש כאן חיוב ברכה בפ"ע על זמן הגאולה, בנוסף על השמחה הקשורה לראיית פני מלך המשיח או השמועה טובה שהגיע האדם שאליו ציפינו וכו', הנה כאן ישנו חיוב על הכניסה לזמן חדש.

ויש לבאר זה עפמ"ש בספה"ש תשמ"ח (ח"ב עמ' 403 הערה 71) שבענין היו צריכים לברך שהחיינו ביום הבר מצוה, מצד השמחה שזכה לחיוב במצוות, וזה שאין מברכין הוא רק מכיון שהמצוות שיקיים לאח"ז אינן כעת בפועל ובגלוי, ואין מברכין שהחיינו אלא על דבר שישנו בפועל ובגלוי בהוה ולא על דבר שיהי' בעתיד. ונראה לומר שהכניסה לזמן הגאולה הוא ע"ד הכניסה לזמן של חיוב מצוות, ובהגאולה הרי זה קשור עם פעולה בגלוי ובהוה, ביאת המשיח וראיית פניו וכיו"ב (ע"ד המבואר בהערה הנ"ל לברך בשעת הנחת תפילין שהיא פעולה ובגלוי, והא דלא נהגו לברך בהנחת תפילין בפעם הראשונה נתבאר לעיל), לכן נראה לברך שהחיינו גם על זמן הגאולה.

ויש להוסיף ע"פ החקירה בלקו"ש (חל"ז עמ' 14) בגדר ברכת שהחיינו במועדים וזלה"ק: "דיש לבארה בשני אופנים. א. ברכת הזמן על המועדים היא מצד החידוש בהגיע זמן מיוחד זה. ב. ברכת הזמן על המועדים היא על כללות זמן המועד . . יש חיוב ברכה על עצם זמן המועד" (היינו לא מצד חידושו - מטעם שמחה, אלא מצד עצם היותו זמן מועד).

דלפי אופן הא' מסתבר לומר שגם על זמן הגאולה יש לברך מצד החידוש בהגיע זמן מיוחד זה, (אלא שהמסקנה בשיחה היא שדעת אדה"ז היא כאופן הב', ועיין בלקו"ש חכ"ט עמ' 372 הע' 12).

וגם לפי אופן הב' י"ל עפמ"ש בשו"ת 'לב חיים' (ח"ב סי' מב) "בגאולה העתידה . . ברכת שהחיינו כי זכינו לזמן הזה, כי בודאי אנחנו קובעים יום הגאולה ליו"ט גמור . . וכן שמעתי שכן דעת מורנו הרב כנסת הגדולה שיום הגאולה היא יו"ט גמור ולקדש עליו ובכלל קידוש היום הוא לומר ג"כ זמן" עכ"ל. והיינו מכיון שיום הגאולה הוא יו"ט לכן מברכין שהחיינו, ולכאו' דעתו שהברכה על זמן הגאולה בכללות כלולה בהברכה הפרטית על יום הגאולה שהוא יו"ט, שהרי כותב בהמשך אחד "שהחיינו כי זכינו לזמן הזה . . קובעים יום הגאולה ליו"ט.

1) וכעי"ז בסיום שיחת ש"פ וירא תנש"א, ובהתוועדויות תשמ"ט עמ' 207, ובשבת פר' בראשית תנש"א (התוועדויות עמ' 209) הלשון הוא: "ויש לחקור האם יברכו שהחיינו על ביאת משיח צדקינו", הנה הגם שהלשון "ויש לחקור" משמע שיש ספק בדבר, מ"מ מהשיחות שנאמרו לאח"ז (הנסמנים לעיל) נראה שלמסקנה מברכים שהחיינו.

2) הגם שאמר בביקור הרבנים הראשיים (י"א אייר תשמ"ט) "שלא ראיתי נוהגין בברכת שהחיינו על ראיית חבירו, וצ"ע הטעם שאין נוהגין כן".

3) מפשטות ההלכה עליו לברך ברכת מחי' המתים, אבל בכלל לא נהגו לברך ברכה זו (ואולי י"ל הטעם מכיון שברכה זו קשורה לזה שלאחר יב החודש ה"ה כמת שמשתכח מן הלב לאחר יב"ח (ברכות נח, ב) ואינו שייך בכל מצב, ולדוגמא אם שלחו מכתבים בינתיים וכעובדא דהרה"ק ממונקאטש דלקמן, דע"י המכתבים אינו משתכח מן הלב, ועד"ז במה"מ הרי מחכים בכל יום שיבוא ואינו בגדר משתכח מן הלב),

והגם שלא נהגו גם בברכת שהחיינו (כבהערה הקודמת), מ"מ גם כאשר בפעמים נדירים כן בירכו, אמרו ברכת שהחיינו, גם כאשר לא ראו זא"ז יותר מיב חודש, וכמעשה רב מהגה"ק ממונקאטש זצ"ל שבירך שהחיינו בשם ומלכות כאשר ראה בפעם הראשונה בחייו את מוהרש"א אלפנדרי זצ"ל שהי' קשור עמו בקשר ידידות ואהבה אמיצים שהריצו מכתבים זל"ז (שו"ת הר צבי ח"א סי' קטו).

4) להעיר דהגם שלשון המחבר סובלת את שני הפירושים, מ"מ הרי במקור הדברים (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עו) משמע רק כפי' השערי תשובה שהרי כתב: "מי שלא ראה חבירו איני רואה שיהא חייב לברך . . ולא אמרו אלא בחבירו הרגיל אצלו דאילו על מי שלא ראהו" וכו', עיי"ש.

5) וכעובדא דהרה"ק ממונקאטש לעיל הערה 3.

6) ביחידות הרבנים הראשיים (יא אייר תשמ"ט) הזכיר הרב מרדכי אליהו שליט"א שבשעה שמקריבין את קרבן פסח כשיבנה ביהמ"ק נצטרך לברך שהחיינו וכן הכהן המקריב.

7) ועד"ז בלקו"ש ח"ב עמ' 546, ובלקו"ש חל"ז עמ' 19.